בבא מציעא | דף צ | בשעת דישה לא תהא חסימה

הגמרא בסוגייתנו דנה במקרים שבהם הבהמה אינה יכולה לאכול בשעת הדישה, אך לא ברור אם אפשר לדון את הדש בה כמי שחסמהּ. לדוגמה: הדש בפרה שאינה יכולה לאכול בגלל צימאון או מפני קוץ שישב לה בפיה; המעמיד מחוץ לבית הדישה אריה או את בנה של הפרה, והפרה אינה אוכלת מחמת הפחד או מחמת רצונה ללכת להיניק את בנה.

השאלה המרכזית בסוגייתנו היא מהו מעשה האיסור: האם המעשה האסור הוא החסימה והדישה, או שמא הדישה היא המעשה, והיות הפרה חסומה הוא התנאי לחיוב?

לכאורה זוהי בדיוק התלבטותה של הגמרא. אם החסימה היא חלק ממעשה האיסור, הרי שאם לא האדם הוא שהניח את הקוץ בפיה, אין מקום לחייב אותו. אך אם החסימה אינה אלא תנאי לחיוב, והמעשה האסור הוא הדישה, יש מקום לחייב את הדש אף אם הקוץ ישב בפי הפרה מאליו.

אלא שכבר העירו התוספות (ד"ה ישב) כי בסוגייתנו נאמר בבירור שהמעשה האסור הוא הדישה. בהמשך העמוד שואל רבי יונתן את רבי סימאי אם מותר לחסום את הפרה קודם הכנסתה לדוש, ורבי סימאי משיב שהאיסור אינו על החסימה כי אם על הדישה בפרה חסומה: "בשעת דישה לא תהא חסימה". ובכן, הקשו התוספות, כיצד הסתפק רמי בר חמא בעניין דישה בפרה שישב לה קוץ בפיה או בפרה שאינה אוכלת מחמת הארי או בגלל בנה? הרי האיסור הוא לדוש בפרה חסומה, ואם כן, כל המצבים הללו צריכים להיות אסורים!

אומנם מהמשך הסוגיה מוכח לכאורה דלא כתוספות. לקראת סוף העמוד מביאה הגמרא את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בעניין "חסמה בקול" (רש"י: "כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה"): רבי יוחנן מחייב, משום שלדעתו "עקימת פיו הויא מעשה", ואילו ריש לקיש סבור שהשמעת קול אינה נחשבת מעשה, ולכן אין לוקין עליה, כדין לאו שאין בו מעשה. אם כנים דברינו לעיל, יש קושי בהסברהּ של הגמרא למחלוקת, שהרי לא החסימה היא שצריכה להיות בגדר מעשה כי אם הדישה!

אפשר כמובן לומר שרבי יוחנן וריש לקיש חלקו על רבי סימאי, אך אפשרות זו קשה, שהרי דבריו אינם חידוש שלו – כך קבעה כבר הברייתא: "תנו רבנן: החוסם את הפרה פטור... ואינו לוקה אלא דש". אפשרות שנייה היא לפרש ש"חסמה בקול" היינו שהן הדישה הן החסימה נעשו בקול. אך ייתכן שיש מקום לתשובה שלישית.

ראינו כי בעלי התוספות הוכיחו שהחסימה אינה חלק ממעשה האיסור, ולפיכך הוקשה להם ספקהּ של הגמרא בעניין הדש בפרה שישב לה קוץ בפיה. על כך השיבו התוספות ש"דלמא הוי כחלתה", רוצה לומר: מעשה החסימה אכן אינו חלק ממעשה האיסור, אבל ייתכן שפרה שישב לה קוץ בפיה דומה לפרה שאינה רוצה לאכול מפני שהיא חולה או מפני שהיא שׂבעה, שבוודאי אין איסור לדוש בה. לפי הסבר זה, ספקה של הגמרא הוא אם פרה שישב לה קוץ בפיה נחשבת כפרה ה'חסומה' בידי גורמים חיצוניים, או שמא זוהי פרה שאינה אוכלת מסיבות פנימיות.

ייתכן שעל פי זה נוכל לתרץ גם את קושייתנו מביאור הגמרא למחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. ייתכן שאין זו מחלוקת כללית בגדר דיבור כמעשה לעניין לאו אלא מחלוקת אם דיבור נחשב חפצא, דבר ממשי. רבי יוחנן תופס את גערת הבעלים כדבר ממשי החוסם את הפרה, ועל כן הפרה נחשבת כחסומה באמצעות גורם חיצוני, ואסור לעשות כן. ריש לקיש, לעומתו, סבור כי דיבור איננו דבר מוחשי, והצעקה מצד עצמה איננה מונעת את הפרה מלאכול אלא רק מפחידה אותה, והפחד הוא שחוסם אותה. לפי הבנתו, הפחד הוא גורם פנימי ולא חיצוני, ועל כן הפרה אינה נחשבת 'חסומה', וכעין ישב לה קוץ בפיה. (תירוץ זה מיישב גם את קושיית התוספות [ד"ה רבי יוחנן] מדברי רבי יוחנן במסכת שבועות בעניין שבועת שקר, ואכמ"ל.)