בבא מציעא | דף קד | דורש לשון הדיוט

הגמרא בסוגייתנו מונה כמה תנאים שהיו 'דורשים לשון הדיוט'. דרישה זו – מה טיבה?

הרמב"ן מביא שני פירושים. לפי הפירוש הראשון, כאשר הדיוטות כותבים בשטרות תוספות שלא כתקנת חכמים, עלינו לדרוש ולפרש את לשונם כדי להבין את משמעות התוספת. אומנם בפירוש זה יש קושי: לפחות בחלק מן הדוגמות המובאות בגמרא נראה שהלשון פשוטה וברורה, ואינה צריכה לפירוש ולמדרש. לאיזה מדרש, למשל, צריך היה רבי מאיר כדי לפרש את הלשון "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא"? הרמב"ן מביא את ביאורו של רבי יהודה הברצלוני בשם רב האי גאון:

"היו מדקדקין בלשון ההדיוטות שכותבין בשטרותיהן ודורשין אותן כמו שהם מדקדקין בדברי תורה ודורשין אותן, ולא פשוטן אלא מדרשות אחרים...".

כך למשל מן הלשון "אם אוביר ולא אעביד" לא ברור אם התשלום הוא על הפסד התבואה או על פחת הקרקע, ורבי מאיר דרש שהכוונה להפסד התבואה. הדוחק שבפירוש זה ניכר.

ואכן הרמב"ן מביא פירוש שני, ולפיו במקום שנהגו לכתוב תוספות אלו, היו התנאים הנזכרים בגמרא מחילים אותן גם אם לא נכתבו:

"לשונות שלא תיקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכותבן היה דורש, ואפילו לא כתב – כאילו נכתב".(לשון התוספות ד"ה היה)

לפי פירוש זה, מה שמייחד את התַנאים הנזכרים בגמרא אינו ההסכמה להתייחס לתְנאים שהוסיפו ההדיוטות לשטר אלא הקביעה שהוספות אלו מגדירות את מבנה השטר לא פחות מתקנת חכמים. לכן הם בדקו לא רק מה כתוב בשטר שהובא לפניהם ומה נוסח השטר לפי תקנת חכמים, אלא פנו גם אל נוסח השטר המקובל אצל אנשי המקום.

המחלוקת בין התנאים האלה ובין התנאים שלא דרשו לשון הדיוט היא אפוא מחלוקת עקרונית בדבר ההתחייבות שבשטר. מסתבר כי אף התנאים שלא דרשו לשון הדיוט מודים שבדרך כלל אנשים מתכוונים לעשות כמנהג המדינה, אלא שלדעתם אם הדבר לא פורש בשטר, אין בעִסקה אלא מה שכתוב בשטר – השטר הוא שמחיל את ההתחייבויות, והמנהג אינו אלא סיוע לפירושו. התנאים הדורשים לשון הדיוט, לעומתם, הבינו כי ההתחייבויות חלות מעצם רצון הצדדים להחילן, והשטר אינו אלא ראיה, ומאחר שהמנהג מלמד כי אנשי המקום מעוניינים בחלויות מסוימות, הריהן חלות גם בלא כתיבה כלל.