בבא מציעא | דף קטו | טעמא דקרא

"תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה – אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה – ממשכנין אותה, ענייה – אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא ורבי שמעון דריש טעמא דקרא...".

להלכה פסק השולחן ערוך (חושן משפט צז, יד) כרבי יהודה, שאף אלמנה עשירה אין ממשכנין אותה. וכתב הסמ"ע (ס"ק כב):

"ואפילו היא עשירה, כיון שהיא תשש כח כדרך הנשים. ונקט אלמנה, שאין לה עוזר וסומך לא מאישה ולא מאביה, שכבר יצתה מרשותו. והוא הדין גרושה. ולאפוקי בתולה, שהיא ברשות אביה".

הווה אומר: עניין האיסור הוא פגיעה באדם חלש – אישה החיה בגפה – ועל כן אין חילוק בין אלמנה ובין גרושה או פנויה בוגרת החיה לבד.

אומנם הש"ך (שם ס"ק א) חלק על הסמ"ע בהבנת טעם הדין:

"וצריך עיון, דהא מכריחים האלמנה לשלם, רק שאין ממשכנין אותה, ועל כורחנו הטעם שלא לצער האלמנה, שלבה שבור ודואג, והאי טעמא לא שייך בגרושה".

ועיין עוד בט"ז, שהרחיב את הדין עוד יותר מן הסמ"ע וסבר שהוא שייך בכל אישה פנויה, אפילו בבית אביה, שכן רבי יהודה אינו מחלק כלל על פי טעמא דקרא.

לבירור הנושא נעיין מעט במחלוקת בעניין דרישת טעמא דקרא. לשיטת רבי שמעון, אפשר לדרוש טעמא דקרא גם במקום שאינו מפורש בתורה, ואף לקבוע על פיו את היקף הדין. ומה סובר רבי יהודה? אפשר לומר שעקרונית הוא מסכים עם רבי שמעון, אלא שלדעתו איננו מסוגלים לעמוד בוודאות על הטעם האלוהי למצווה, אבל אפשרות זו קשה, שהרי רבי יהודה יחייב מלקות במקום שרבי שמעון מצמצם את הלאו מטעמא דקרא, ואם כן לא נראה שהוא חלוק רק מחמת הספק. אפשרות אחרת היא שרבי יהודה סבור שאין למצוות התורה טעם. כמובן, כיוון זה אינו עולה בקנה אחד עם הקולמוסים הרבים ששיברו רבותינו הראשונים בעמלם על הבנת טעמי המצוות, ונראה שהוא מנוגד גם לדברי רבי יהודה עצמו במקום אחר (ראש השנה טז ע"א):

"אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח – מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה: הביאו לפני עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות...".

ולכאורה יש לנקוט דרך ביניים: רבי יהודה מסכים שיש טעם למצווה ושאפשר לעמוד עליו, אך לדעתו, טעמה של המצווה אינו מגדיר את כלל דיניה ואת היקפה. יש סיבה לנתינת המצוה, אך בסופו של דבר היא עומדת על שתי רגליים משלה משום עצם היותה צו אלוהי, שאפילו היקפו אינו משועבד לסיבת נתינתו. ואכן ראשונים כתבו שרבי יהודה ורבי שמעון "לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא" (תוספות גיטין מט ע"ב ד"ה ורבי; והשווה לדברי הרא"ש בתוספותיו שם, שנראים החלטיים פחות בנידון). ובפשטות נראה (וכן כתב הפני יהושע בראש השנה שם) שלא נחלק רבי יהודה אלא בדבר היכולת לגזור את דיני המצווה באופן אוטומטי מתוך הטעם.

[דברינו כאן עומדים בניגוד לדברי המנחת חינוך במצווה תס"ד, שדעתו של רבי שמעון היא זו שמצטמצמת למצבים שיש בהם נפקותא:

"בכל מקום שמצינו דר' שמעון דורש טעמא דקרא יש נפקא מינה לדינא... וכי סלקא דעתך דנדרוש טעמא דקרא, הלא דרכי התורה הקדושה עמקו ורמו ואין ביד שכל האנושי להשיג כטיפה מן הים, אלקים הבין דרכה, רק במקום דנפקא מינה לדינא דריש טעם דעל ידי זה נשתנה הדין, והנגלות לנו ולבנינו, אבל במקום שלא נשתנה למה נדרוש".]

ואולם כאשר חוזרים לסוגייתנו – סוגיית אלמנה עשירה – נראה שלפחות הסמ"ע והש"ך סברו כי גם לדעת רבי יהודה אפשר לקבוע את היקף הדין על פי הטעם. והנראה בביאור העניין, שהטעמים שהם מציעים לאיסור המיוחד לחבול בגד אלמנה – פגיעה בדמות חלשה או ציעור אלמנה שליבה שבור ודואג – הם טעמים המגדירים את מהותו של האיסור ותוכנו, ועל כן הם יכולים להשפיע על דיניו. אילו הייתה סברה לחלק בין אלמנה עשירה לאלמנה ענייה מצד פגיעותה של האלמנה הענייה, ייתכן שאף רבי יהודה היה יכול לקבל חילוק זה. אבל סברה זו אינה נכונה (יש לזכור שהאלמנה העשירה שמדובר בה היא אישה שיש בעיות בתזרים המזומנים שלה, והיא מתקשה בפירעון חובותיה), ואף רבי שמעון אינו מקבל אותה. הטעם שהציע רבי שמעון לחילוק שונה: מכיוון שאנו מצוּוים להשיב לאלמנה הענייה את בגדה מדי לילה, יהיה הנושה עובר ושב בביתה, והדבר יוציא עליה שם רע. טעם זה – מלבד הספקולטיביות שיש בו – חיצוני לחלוטין לתוכנו של איסור המִשכוּן, ועל כן רבי יהודה אינו מוכן לצמצם בגללו את היקף האיסור. מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון ממוקדת אפוא באפשרות לגזור את דיניה של מצווה ואת היקפה מתוך שהוא טעם חיצוני לתוכנהּ.