בבא מציעא | דף קטז | ברי ושמא באבני הבית

"הבית והעלייה של שנים שנפלו... אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו – נוטלן, ועולות לו מן החשבון...           
והלה מה טוען? אי דקאמר אין – פשיטא, ואי לא אמר אין – למה נוטל? אלא דאמר ליה איני יודע. לימא תהוי תיובתא דרב נחמן, דאיתמר: מנה לי בידך, והלה אומר איני יודע – רב הונא ורב יהודה אמרי חייב, רב נחמן ורבי יוחנן אמרי פטור...".

רב הונא ורב יהודה סוברים שהכלל 'ברי ושמא – ברי עדיף' יכול גם להוציא ממון מחזקתו, ועל כן אפשר לחייב נתבע שטוען "איני יודע אם הלוויתני". סוגייתנו סבורה שלשיטה זו דין המשנה מובן יפה: ראובן טוען שהאבנים שייכות לו ושמעון אומר שאינו יודע, ועל כן ראובן נוטל את כל האבנים, כולל את המחצית שבחזקתו של שמעון (שהרי שניהם נחשבים מוחזקים).

ואולם הדבר אינו מובן מאליו. ראשונים רבים העלו שרב הונא ורב יהודה לא פסקו כן אלא ב'ברי טוב ושמא גרוע'. מהו 'ברי טוב' ומהו 'שמא גרוע'? 'שמא גרוע' הוא כאשר הנתבע טוען שאינו יודע והיה לו לדעת, ובמצב זה טענת הברי של התובע מוגדרת 'ברי טוב', שכן הוא יודע שהנתבע יכול להכחישו. האם במקרה הנידון בסוגייתנו היה לו לנתבע לדעת אם האבנים הן שלו או של השכן? הרמב"ן בכתובות (יב ע"ב) סבר שהתשובה חיובית: "היה לו לזה להכיר אבניו כמו שזה מכיר". אבל דבריו אינם פשוטים: האומנם מצופה מאדם סביר שיצליח לזהות אם אבן פלונית היא מהקומה הראשונה או מהקומה השנייה של ביתו שנפל?!

ואכן הרא"ש בתוספותיו לסוגייתנו חלק על הרמב"ן וביאר את הדברים אחרת:

"ואם תאמר: לרב הונא ולרב יהודה נמי תיקשי, לפי מה דפרישית לעיל דלא אמרינן בריא עדיף אלא היכא שהבריא טוב והשמא גרוע, אבל הכא הבריא גרוע, שיודע שאותו אינו יכול להכחישו. ויש לומר דמיירי הכא כשהאבנים קצת מסומנות, וזה מסייע לבריא אליבא דרב יהודא, דבסיוע כל דהו אנו מחזיקים הבריא".

הרא"ש מחדש שאין צורך בברי טוב ושמא גרוע דווקא, וייתכנו חלופות כדוגמת סימן פורתא באבנים, "דבסיוע כל דהו אנו מחזיקים הבריא". כדי להבין את דבריו עלינו לעמוד על יסוד הדעה ש'ברי ושמא ברי עדיף' ועל פשר הצורך ב'ברי טוב ושמא גרוע' לדעת רב הונא ורב יהודה.

גישה אחת עולה בבירור מדברי התוספות למסכת בבא קמא (מו ע"א ד"ה דאפילו):

"ברי שלו טוב, שיודע שיכחישנו אם הוא משקר, וגם אותו יש לו לידע אם חייב לו אם לאו, הלכך מדטעין 'שמא' מוכחא מלתא ד'ברי' דהאי אמת הוא".

לדעת התוספות, הכלל 'ברי ושמא ברי עדיף' משמעו שכאשר התובע טוען ברי והנתבע טוען שמא, זוהי ראיה של ממש לעניין 'המוציא מחברו עליו הראיה': טענת "איני יודע" מפיו של אדם האמור לדעת היא ראיה לכך שהתובע צודק והנתבע משקר, או לכל הפחות מכניס לראשו ספקות. על פי גישה זו קשה להבין את דברי הרא"ש בסוגייתנו, שסיוע כלשהו הוא חלופה ראויה ל'הווה ליה למידע', שהרי 'הווה ליה למידע' עומד ביסוד ראיה המוציאה ממון, וסיוע כל דהו בוודאי אינו יכול להוציא ממון.

על כן נראה שיש לנקוט דרך אחרת בביאור שיטת רב הונא ורב יהודה על פי הרא"ש. ייתכן שלדעתו טענת ברי כנגד טענת שמא אינה מוציאה ממון מדין ראיה אלא מחמת עצם הפער שיש בין טענות הצדדים. כאשר התובע טוען טענת ברי, הוא מחייב את הנתבע לתת לה מענה. אם הנתבע השיב על הטענה – המוציא מחברו עליו הראיה, אך אם לא עשה כן – ולפי רב יהודה ורב הונא טענת שמא אינה נחשבת מענה לטענת ברי – הקביעה היחידה שיש לפני בית דין היא קביעתו של התובע, שלא נתקלה בהתנגדות, ולפיכך הוא מוציא ממון על פיה. ויעוין עוד בדברי הרמ"מ אפשטיין (לבוש מרדכי, כתובות סימן ט'), שניסח את הדברים היטב:

"מאן דסבירא ליה ברי ושמא ברי עדיף סבירא ליה כיון דאמרה התורה 'מי בעל דברים יגש אליהם', אם כן אמרה התורה שכשאחד תובע לחבירו מחויב השני להשיב לו תשובה, והוא מחויב להשיב תשובה ברורה, כיון שבעל הדברים הגיש לבית דין טענותיו... רב הונא ורב יהודה סבירא להו כיון שזה טוען טענה טובה שלוית ממני, והוא משיב איני יודע, זה הוי כאינו מברר דבריו, דאיני יודע אין זה תשובה ובירור".

מה פשר הצורך בברי טוב ושמא גרוע לפי הבנה זו? מסתבר שלא כל סיפור שסיפר אדם בבית דין מוגדר כטענת ברי המחייבת תגובה ומוציאה ממון בהעדר תגובה ראויה. כדי שבית הדין יקשיב לסיפור דרושה רמה מסוימת של ביסוס, כגון מצב של ברי טוב ושמא גרוע, שיש בו מידה של בירור.

על פי הסבר זה, יש מקום לדבר גם על תחליפים לברי טוב ושמא גרוע: אם טענת הברי של התובע תזכה לחיזוק אלטרנטיבי, היא תיחשב טענה המחייבת מענה ותוכל להוציא ממון ממש כמו ברי טוב ושמא גרוע. על הדרך הזה יובנו דברי הרא"ש: מאחר שיש לדברי התובע "סיוע כל דהו" בדמות סימנים חלשים התומכים בהם, הם נחשבים כטענת ברי המחייבת מענה.

[לכיוון אחר בביאור שיטת רב יהודה והצורך בברי טוב ושמא גרוע ראה ראב"ן, עמ' רפט במהדורת עהרנרייך. לדעה החולקת על הצורך בברי טוב ושמא גרוע ראה שו"ת הרמב"ן סימן ע"ה.]