בבא מציעא | דף קיח | קניין הבטה
הגמרא בסוגייתנו מבקשת ליישב סתירה בין שתי ברייתות, ובמהלך הדיון היא מציעה שמי ששכר פועל לשמור על דבר מה, והתברר שהיה זה הפקר, יכול להגיד לפועל שייטול את החפץ לעצמו בשכרו. הגמרא מעירה שהצעה זו תלויה בדין קניין הבטה: אם אין קניין בהבטה, בעל הבית אכן יכול לומר לפועל שייטול את החפץ בשכרו, אך אם יש קניין הבטה, הרי שהפועל קנה את החפץ כששמר עליו, ומציאת פועל – לבעל הבית; ומאחר שבעל הבית זכה בחפץ, אין הוא יכול להגיד לפועל ליטול אותו בשכרו.
בהמשך ניסתה הגמרא לתלות את השאלה אם הבטה קונה בהפקר במחלוקת תנאים, אך היא דחתה זאת, והשאלה נותרה ללא הכרעה. הראשונים הקשו על כך מן הסוגיה בתחילת המסכת (ב ע"א), הקובעת בפשטות "דבראיה בעלמא לא קני".
התוספות (ב ע"א ד"ה דבראיה) יישבו שהבטה בלבד אכן אינה קונה, וסוגייתנו איירי "שעשה מעשה כל דהו, כגון שגדר גדר קטן".
אומנם מן השוני בלשון – "ראיה" בדף ב' לעומת "הבטה" בסוגייתנו – נראה שמדובר בשתי פעולות שונות. ראייה היא ראייה סתמית – אין בה מעשה, ועל כן אינה קונה. הבטה, לעומת זאת, היא פעולה מכוונת, בייחוד כששומר עושה אותה, ולכן יש מקום לראות בה מעשה קניין. וכך יישב את הסתירה הרי"ד בתוספותיו (ב ע"א ד"ה דבראיה).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)