עירובין | דף לז | בעניין ברירה

הגמרא בדפים לו-לז עוסקת בהרחבה רבה בדין ברירה. סוגייתינו היא אחת ממספר סוגיות במרחבי הש"ס המבררות הלכה מחודשת זו של ברירה, דהיינו של בירור עניין כלשהו למפרע. כך, למשל, בסוגייתינו מבקש אדם לקבוע עירוב תחומין באותו מקום שאליו יזדמן חכם בשבת. בעת כניסת השבת טרם הגיע החכם, אך בשבת עצמה יוברר למפרע, כי העירוב שהונח בערב שבת הוא הרלוונטי, ומכוחו מבקש אותו אדם לטלטל.

למסקנת הסוגיה, נחלקו תנאים בהלכה זו של ברירה, הן בנוגע להלכות עירובין, והן בנוגע לתחומים נוספים. הדיון בנושא זה מורכב ומסועף ביותר. המהרש"ל ערך חיבור ארוך מאוד העוסק בדיני ברירה (ים של שלמה על מסכת בבא קמא, פרק ה' סימן ל"ב), ובפתח דבריו כתב:

"ראיתי בלבי להאריך בברירה, כי היא ארוכה מארץ מדה, ורחבה מני ים. עם כל שרגיה וענפיה. כי כמה וכמה פנים יש לה. וגדולי עולם טעו בה, מרב אריכת עומק הפילפול".

כדרכו, לא נרתע המהרש"ל מלחלוק על "גדולי עולם" בסוגיה זו, שכאמור הינה רחבה ועמוקה ביותר.

נדון ביסוד אחד בדין ברירה, אשר אף אותו מזכיר המהרש"ל בקונטרסו הנ"ל. לקראת סוף הדיון בסוגייתינו מעלה הגמרא את האפשרות להבחין בין דין דאורייתא ובין דין דרבנן ביחס לברירה, אם כי מעירה שהבחנה זו אינה מוסכמת לכולי עלמא. מה פשר ההבחנה?

הכסף משנה (על הרמב"ם הלכות גירושין, פרק ג הלכה א; ומקור דבריו בר"ן) קובע, שמדובר על ספיקא דדינא. כלומר, היות ונחלקו תנאים בשאלת האפשרות להתחשב בבירור כלשהו למפרע, והסוגיה התלמודית איננה מגיעה להכרעה מפורשת בין הדעות, יש לנקוט את הכלל הידוע ספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא: בדיני דרבנן ניתן לסמוך על הדעה המיקלה, ולהתחשב בבירור למפרע, ואילו בדיני דאורייתא יש להחמיר ולא לברר בירורים למפרע.

המהרש"ל שם דחה בתקיפות את דברי הכסף משנה. לדעת המהרש"ל, ההבחנה בין דיני דאורייתא ודיני דרבנן איננה נובעת מן הספק, אלא מבוססת על היבט עקרוני יותר. יש לומר, שבדיני דאורייתא "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", דהיינו יש להתייחס לעובדות קיימות בשטח. בירור תאורטי למפרע הינו חסר משמעות כאשר עוסקים בדיני דאורייתא, וזאת אף אם לאותו בירור תהיה משמעות לחומרא, ולא לקולא. בדיני דרבנן, לעומת זאת, מוכנים חכמים לקבוע הלכות "בהשהייה", דהיינו הלכות שיובררו לאחר זמן. אף שהמציאות בשטח איננה ברורה ומוגדרת באופן חד משמעי, מוכנים חכמים לפעול מתוך ספק עד שהדבר יוברר למפרע. כאמור, מדובר על חידוש משפטי, שאיננו מתאפשר בדיני תורה. כך מנסח זאת הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים א' סימן י"ט):

"חזינן מכל זה ... דאין שייך זה לדיני ספק, אלא כיון דעתה הא ודאי לא מבורר ועומד ... אינו יכול לחול כלל".

השאלה היא שאלת החלות ההלכתית, שאיננה מתאפשרת במצב שאיננו מבורר.

ייתכן, שיש מקום לנסח את הדברים באופן ממוצע בין הכסף משנה והמהרש"ל. ניתן לומר, שדין ברירה אכן מוגדר כספק, אך לא מחמת מחלוקת התנאים אודותיו, אלא מחמת הספק המציאותי. כך, למשל, בסוגייתינו אכן אין ידוע האם העירוב המזרחי או המערבי הוא שיקבל תוקף הלכתי בפועל. נקודה זו תוברר במהלך השבת, וכך יימצא שמעיקרא לא היה כאן ספק, אך בשעת קניית העירוב, הספק עומד בעינו. ספק זה הוא המוביל להחמיר בדיני תורה, כפי שכתב הכסף משנה. כאמור, הספק איננו נובע מן המחלוקת ההלכתית, אלא מן העובדה כי המציאות לוטה בערפל.