בעניין שיעורו של ליבון קל שדינו כהגעלה

במסכת עבודה זרה (דף ל"ג:) איתא: "אמר ר' יוחנן: קנקנים של עכו"ם שהחזירן לכבשן האש, כיון שנשרה זיפתן מהן - מותרין.  אמר רב אשי:  אל תימא עד דנתרן,  אלא אפי' רפאי מירפא אע"ג דלא נתר. קינסא - פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר".

רש"י בפירושו שם כתב: "'קינסא' - הכניס קסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו. 'והלכתא כמאן דאסר' - ולא דמי להחזירן בכבשן דהתם כיון שהסיקן מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבן החרס, אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתו נושר. ומהכא שמעין דהני חביות או קנקנים לפי שמכניסן לקיום, לא סגי בהכשר בפנים בין לשרפן בין לתת לתוכן מים חמין, מדאסיר בקינסא דהיינו באור עצמו כ"ש במה שהוחם ממנו. אבל אם אפשר לשרפן מבחוץ - שרי".

תוס' שם (ד"ה: "קינסא") מסיקים מדברי רש"י: "ומשמע לפירושו כי אם היה מסיקו מבפנים עד שאם היה זפת מבחוץ והיה נושר, כי די בכך". ובהמשך דברי התוס': "וכתב הרב ר' משה מקוצי דאע"ג דפסקינן הלכתא כמאן דאסר, מ"מ לכפות החבית על האש אם האש גדול כל כך וחזק מבפנים שידו סולדת מבחוץ - מותר, וחשוב כמו הגעלה". [מקור הדברים - סמ"ג (ל"ת, מצוה קמ"ה), והן הן הדברים בספר התרומה בשם הר"י הזקן, וכ"כ הר"ן שם בשמו, וכ"כ שם המרדכי - דאם עשה אש מבפנים עד שלא יוכל לנגוע בידו בצד החיצוני של הכלי, הרי זה כהגעלה. וכתב שם הר"ן שכן מטין דברי רש"י ז"ל. וכ"כ בהגהות מיימוניות (הל' מאכלות אסורות, פי"א) בשם הר"י. וכ"כ האור זרוע (פסקי ע"ז פ"ב אות קס"ז), וכ"כ בשמו בהגהות אשרי.] וכן נפסק להלכה בטור ובשו"ע יו"ד (סי' קל"ה סעי' י"ד).

והנה, הא דנזכר בדבריהם דאם ידו סולדת מבחוץ - נחשב כהגעלה, צריך בירור כאיזו הגעלה נחשב, האם חום כזה נחשב כהגעלת כלי ראשון או רק כעירוי מכלי ראשון?

לכאורה נראה, דדבר זה תלוי בדין הגעלת חביות שבלעו בצונן ע"י הכנסה לקיום - איזו הגעלה מצריכינן לחביות אלו. שיטת הר"י היא דסגי להו בעירוי מכלי ראשון, ע"ש בתוד"ה "קינסא" הנ"ל. לפי שיטה זו אין להוכיח, אם כן, דליבון של יד סולדת מבחוץ עדיף מהגעלה ע"י עירוי מכלי ראשון. אולם מדברי רש"י הנ"ל דכתב: "דלא סגי בהכשר בפנים בין לשרפן בין לתת לתוכן מים חמין, משמע דס"ל כדעת הרמב"ן והר"ח דמצריכים הגעלה בכלי ראשון, ע"ש בר"ן. ולפי הר"ן הנ"ל שכתב דדברי רש"י מטין לשיטת ספר התרומה, משמע דס"ל דליבון כזה - אינו כהגעלה בכלי ראשון.

אולם עדיין יש לעיין לפי דעת הי"א המובאת בטור יו"ד (סי' קכ"א. והיא דעת הרמב"ן בסוף ע"ז. ונראה דנקטינן כוותיה - עי' מ"ב סי' תנ"א ס"ק ל"ו). לפי שיטה זו מחלקים לגבי הגעלה בין כלי ראשון שהאש מהלכת תחתיו לבין כלי ראשון שהוסר מן האש, ואפילו רותח. ועל פי זה - אם השתמש בכלי בעודו ע"ג האש צריך שההגעלה ג"כ תהיה בכלי שהאש מהלכת תחתיו. ואם כן - יש מקום לשאול, אם ליבון קל של יד סולדת מבחוץ דינו כהגעלה בכלי ראשון שעומד ע"ג האש, דבעניין זה לא נתבררה לנו שיטת רש"י, האם הוא מצריך בהגעלת חביות דוקא כלי ראשון העומד על האש, או דילמא סגי  ליה בכל כלי ראשון, ובלבד שלא יגיעו המים לחבית ע"י ערוי.

אמנם הר"ח (גבי "נעוה ארתחו" - ע"ז דף ע"ד:), נקט בלשון זו: "נעוה זו אין לה היתר אלא ברתוח ע"ג האור". משמע, דמצריך כלי ראשון ע"ג האש. אולם מלשונו של רש"י אין להוכיח. (עי"ש בח' אנשי שם שבגליונות הרי"ף).

והנה, אם אמנם נחלק כך, דליבון של יד סולדת מבחוץ סגי להגעלת כלי ראשון שהשתמשו בו כשהוסר מן האש, אך לא מהני לכלי ראשון שהשתמשו בו ע"ג האש - אזי יתאמו הדברים לשיטת הפרמ"ג (סי' תנ"א - מובא ברמ"א בסי' תנ"א סעי' ד'), דמחלק בין ליבון קל של קש נשרף מבחוץ, , ובין ליבון של יד סולדת מבחוץ. וכתב שם, ב"דיני וסדר הגעלה בקצרה", דיש ג' מיני ליבון:

1. עד שיסיר קליפתו, או ניצוצות ניתזין. והוא הליבון המעולה.
2. ליבון של קש נשרף מבחוץ, דהוי רק כהגעלה, ועדיף מהגעלה, כדמוכח מדברי ההגמי"י בשם הר' אביגדור, המובאים בב"י.
3. ליבון המחמם עד שיד סולדת בו משני עברי הכלי, ומ"מ אין קש נשרף בו. ליבון זה הוי רק כהגעלה, וגרע מיניה קצת, דאילו בקש נשרף מהני גם לכלי ראשון ששימש על האש, וליבון של יס"ב מבחוץ מועיל רק לכלי ראשון ששימש כשהוסר מן האש, עי"ש.

אולם דברי הפרמ"ג צריכים עיון, דלפי דברי המרדכי בסוף ע"ז [מובא בב"י (סי' תנ"א) ובט"ז (שם, סק"ח), וכן משמע מדברי הרא"ם בתשובותיו, המובאים במג"א (שם ס"ק צ"ז); וכבר העיר רע"א בהגהותיו, דלפי הט"ז והמג"א אם היס"ב משני עברי הכלי - מהני נמי.], יוצא דאין מקום לחלק כפי שחילק הפרמ"ג. המרדכי כתב, דכלים הבלועים מאיסור בעי נשירת הקליפה, אבל הבלועים מהיתר, כגון חלב או בשר, אין צריכים ליבון גדול דנשירת קליפה, אלא רק עד שתהא יס"ב משני עבריה. וגם רגילים לבדוק ע"י נתינת קש עליה מבחוץ לראות אם הקש נשרף ובהכי סגי, דא"כ שליט הליבון מעבר לעבר.

המרדכי מוסיף בסוף דבריו: "והא לא גרע אותו ליבון מהגעלה, ואותו ליבון מפליט יותר מהגעלה". מבואר מדבריו, דיס"ב מב' עברין וקש נשרף - חד שעורא הוי. וכמו כן מבואר דליבון קל כזה מועיל גם לכלי ראשון ששמש ע"ג האש, שהרי כללא נקט, ואינו מבדיל בין כלי לכלי.

והנה, בעוד שהמרדכי כאן אינו מזכיר את שיטת הר"י, והיה מקום לומר דהא דמשווה לגמרי את שני סוגי הליבון הקל הוא מסברא דנפשיה - הרי מדברי הרא"ם בתשובותיו (ח"א סי' מ"ג) המובאים במג"א הנ"ל משמע דכך הבין את שיטת הר"י, דליבון של יס"ב דינו כהגעלה, ומועיל לכל כלי ראשון. כך עולה מדברי הרא"ם כי ברצותו להוכיח שאם חיפה כלים ישנים בבדיל אינם צריכים אח"כ הגעלה, מסתייע הוא בשיטת הר"י וההולכים בעקבותיו, ואין הוא מבדיל בין כלים שבלעו בשימושם ע"ג האש לבין אלו שלא ע"ג האש, וסתם כלים המצופים בבדיל שימושם ע"ג האש. וכתב שם, וז"ל: "מה שאמרו רז"ל שצריך שיהיו ניצוצות ניתזין לא אמרו אלא באותן שתשמישן ע"י האור, שאין הכשירן אלא ע"י האור, שכבולעו כך פולטו, וכיוון דבולעו ע"י ניצוצות צריך שיוכשרו ע"י ניצוצות ניתזין. אבל באותן שתשמישן בכלי ראשון, שהכשירן די בהגעלה - למה לא יוכשרו ע"י האש כשהאש חממה אותו כ"כ עד שעבר חום האש שמבחוץ לתוכו יותך העופרת ששמו בתוכו, שזה כפל כפליים מחום המים בכלי ראשון. וכ"כ בעל התרומות בשם ר"י שאם עבר חומו לצד חוץ עד שאינו יכול להגיע בהן ידו - חשיב כמו הגעלה, והביאו גם הטור לפסק הלכה. וגם רבינו נסים גאון בפ' אין מעמידין והתוס' כתבו שידו סולדת חשוב כמו הגעלה".

אם כן חזינן דהוכיח משיטת הר"י, לגבי כל הכלים הטעונים הגעלה, דליבון כזה דינו דהגעלה. וכן למד גם הפר"ח, דעל דברי הרמ"א (בסעי' ד') שכתב דדבר שדינו בהגעלה סגי ליבון קל כזה, שקש נשרף מבחוץ, כדעת ה"יש מקילין" בכל ליבון, ואף בשפודים ואסכלאות. וז"ל הפר"ח: "וגדולה מזה כ' התוס' בפ' אין מעמידין ד"ה: 'קינסא'... שידו סולדת מבחוץ מותר, דחשיב כמו הגעלה".

בעניין זה לא זכיתי להבין את דברי רע"א בהגהותיו, דכתב על דברי הרא"ם הללו המובאים במג"א, וז"ל: "קשיא לי - הא במה דא"י ליגע בו דהיינו היס"ב לא מיקרי ליבון קל כיון שאין הקש נשרף עליו". ואיני יודע מנא ליה הא. הרי הוא בעצמו ציין על דברי הרמ"א (בסעי' ד') דלפי הט"ז והמג"א גם יס"ב מהני. ואין לומר דס"ל דהרמ"א חולק על המרדכי, ולדעתו רק ליבון של קש נשרף חשיב כהגעלה, זה אינו - דהרי הרמ"א מציין כמקור לדבריו את המרדכי שהבאנו את דבריו לעיל, ואת הגה"מ (שבפ' י"ז מהל' מאכלות אסורות).

והנה באשר למרדכי כבר ראינו דס"ל דקש נשרף ויס"ב חד שעורא הוא. ובאשר להגה"מ - אמנם מקפיד הוא על קש נשרף דווקא, אך זה משום שרוצה הוא להקל להסתפק בליבון זה גם בדברים הטעונים ליבון, וז"ל: "מצאתי בשם ה"ר אביגדור כ"ץ ז"ל שאם מלבנו עד שאם ישים עליו קש יהיו ניצוצות ניתזין ממנו - סגי בהכי, דאל"כ אותו טרפ"א שאופים תחתיו פשטיד"א ומלבנין אותה לאפות אח"כ פלדון, ואם היה צריך ללבנה עד שיהיו ניצוצות ניתזין - היה מתקלקל לגמרי". וכבר הוכיח הפרמ"ג הנ"ל מדברים אלו, דקש נשרף עדיף מהגעלה ומועיל לפעמים גם לכלים שתשמישם ע"ג האור. אך ביחס לכלים הטעונים הגעלה ולא ליבון - אין כל זכר בדברים אלו אם צריכים ליבון של קש נשרף או פחות מזה.

והנה להלכה כ' בשו"ע הרב (סי' תנ"א סעי' י'): "אבל בכלי מתכות שאינו נפקע מחמת חום האש הרי הוא יכול למלאותו גחלים מבפנים, וישהה אותם בתוכו עד שאם יגע אדם בצד החיצון של הכלי יהיה היד סולדת בו מחמת שהתלבן הכלי מן הגחלים שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו אעפ"י שלא נתלבן כ"כ עד שיהיו ניצוצות ניתזין ממנו שהרי כלי מתכות הן נכשרין ע"י הגעלה, וליבון קל כזה אינו גרוע מהגעלה". ועי"ש שציין את המרדכי, ב"י, מג"א, פר"ח, סה"ח, ר"י, תוס', סמ"ק, רא"ש וטוש"ע (ביו"ד סי' קל"ה), וכבר נתבררו הדברים לעיל.

ובמה שכתב, שאז בודאי נשרף כל החמץ הבלוע בתוכו, יורדת טענת הפרמ"ג מהא דמבואר בסי' תנ"ב דאין הגעלה מועילה אלא במים שלא עברה רתיחתן אעפ"י שהיס"ב, הרי דיס"ב לא חשיב כהגעלה - דאין לדמות מים דמפליטים לאש ששורפת. ויש לחלק עוד, ואכמ"ל.

ועיין עוד בשו"ע הרב (שם סעי' י"ט) לגבי חמץ בעין בסדקים, דמהני ג"כ יד סולדת מהעבר השני, אלא שהעולם נהגו להחמיר עד יהי' קש נשרף. ועיין בערוך השלחן (סי' תנ"א, סעי' ה') דמביא את דברי הגר"ז הללו להלכה.

ולאור כל האמור למעלה ברור שיש לסמוך על הגאון בעל התניא ז"ל ועל בעל ערוך השלחן, בין בחמץ ובין בשאר איסורים, וכמבואר מדברי הראשונים הנ"ל, הר"י והמרדכי, דדבריהם אמורים בשאר איסורים.

על כן, במקום שיש קשיים להגעיל במים רותחים, או שיש חשש שתיכף עם הכנסת הכלים, תיפסק רתיחת המים ובגלל תנאי הראות אי אפשר יהיה להבחין בהם, וגם ליבון של קש נשרף יהיה כרוך בקשיים או שיש חשש שהכלים יתקלקלו - יש להתיר ליבון ע"י ברנר באופן שבצד החיצוני תהיה היד סולדת, וליבון כזה נחשב כהגעלה ברותחים.

כל זה אמור, כמובן, בכלים שבליעתם ע"י משקה, ולא ישר ע"י האור, שאז טעונים הם ליבון של ניצוצות ניתזים.

*המאמר הופיע ב"עלון שבות", שנה ג', גיליון א'.