בבא קמא | דף כב | אִשו משום חִציו או משום ממונו
סוגייתנו מציגה מחלוקת יסודית בהבנת נזקי אש:
"ר' יוחנן אמר: אשו משום חִציו, וריש לקיש אמר: אשו משום ממונו".
בעיוננו נדון בקצרה בשאלת יסוד אחת בביאור כל אחת מן הדעות.
רבי יוחנן סבור שהאש היא חץ. השאלה המרכזית בביאור דבריו היא אם האש היא אכן "ידא אריכתא" של המזיק, ואפשר לראות את הנזק הנובע ממנה כנזק שעשה בידיו, או שמא הנזק שגרמה האש הוא נזק עקיף, אלא שהתורה חידשה שאפשר לחייב גם על נזקים עקיפים שכאלה.
נפקא מינה פשוטה לשאלה זו קשורה להערתו הידועה של הנימוקי יוסף בסוגייתנו. הנימוקי יוסף שאל: אם אישו משום חיציו, כיצד אפשר להדליק נרות שבת בערב שבת? הרי על פי דעה זו האדם מדליק כביכול את הנרות בכל רגע ורגע, ומחלל שבת! קושיה זו מניחה שאם אישו משום חיציו הרי שהאדם כביכול מבצע בידיו את הנזק שעושה האש. אם מפרשים שנזק האש הוא נזק עקיף, אלא שהתורה חידשה שחייבים אף על נזק כזה, לא היה מקום לקושיה.
תירוצו של הנימוקי יוסף הוא שאף שהמזיק מבצע כביכול את הנזק בידיו, מתרכז החיוב כולו בשעת ההדלקה (ונפקא מינה לשאלה אם ישתעבדו נכסיו לתשלומי הנזק ומאימתי ישתעבדו), ואף בשבת מתמקד המעשה כולו בשעת ההדלקה – בערב שבת.
ריש לקיש סבור שאישו משום ממונו. ההבנה הפשוטה היא שלדעתו עילת החיוב היא 'ממונך הזיק', כלומר אם גחלת ששייכת לאדם הזיקה – הריהו נושא באחריות לנזק. הבנה זו מובילה למסקנה מרחיקת לכת: אם אדם נטל גחלת של חברו והבעיר בה שדה – בעל הגחלת יתחייב, משום שממונו הזיק. או בדוגמה ממציאות ימינו: אם קצר חשמלי בדירתו של אדם חולל שריפה – נחייב אותו בנזקי השרפה, אף אם הקצר כלל לא אירע באשמתו!
התוספות בסוגייתנו (כב ע"א ד"ה אשו) עמדו על הבנה אפשרית זו ודחאוה מכול וכול. מהו אפוא טיב הקשר בין האדם ובין האש? הגדרה קולעת הציע רבנו פרץ בתוספותיו על אתר:
"לכן נראה לפרש דלכולי עלמא חייב אפילו כשהדליק בגחלת שאינה שלו, והא דאמר משום ממונו לאו דווקא, אלא רוצה לומר תקלתו".
לפי הסבר זה ריש לקיש אינו מתכוון לזיקה ממונית בין האדם ובין האש כי אם לזיקה של אחריות: יצירת התקלה מחייבת את המבעיר באחריות המלאה לנזקיה, גם אם אין היא ממונו.
למסקנת הסוגיה מודה גם רבי יוחנן שאישו משום ממונו, והראשונים נחלקו בפירוש קביעה זו. לדעת רש"י, רבי יוחנן סבור שקיימים שני מסלולים מקבילים של חיוב: לעיתים, אם מעורבותו בנעשה הייתה משמעותית, יתחייב המבעיר משום חיציו; ולעיתים יתחייב רק משום ממונו, כלומר אך ורק מצד האחריות למה שאירע.
ואולם מפסקו של הרמב"ם (נזקי ממון יד, טו) נראה שהוא פירש את מסקנת הסוגיה בדרך אחרת. מדבריו עולה שרבי יוחנן אינו מציע שני מסלולי חיוב מקבילים אלא מנסח מסלול אחד בלבד, הכולל את שתי התפיסות: ברמה העקרונית מוגדרת האש כממון שהזיק, ואי אפשר לומר שהמבעיר הזיק בידיים, אך מבחינת ההשלכות המעשיות לחיוב נזיקין יש לבחון את הנזק כאילו נעשה בידיים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)