בבא קמא | דף כח | נשברה כדו ברשות הרבים

אחת השאלות העוברות כחוט השני במסכת בבא קמא היא מה רמת האחריות המוטלת על אדם בכל הנוגע למניעת נזקים – הן נזקים שעשה ממונו של האדם הן נזקים שעשה הוא עצמו, בידיו או בגופו. ביטוי ידוע לשאלה זו הוא מחלוקת הרמב"ן והתוספות ביחס לנזקים שאדם מבצע בעצמו: לדעת הרמב"ן אדם חייב על כל נזק שיגרום, ואפילו באונס גמור, ואילו לדעת התוספות אדם פטור על נזקים שנעשו באונס גמור.

מחלוקת זו משתקפת גם בסוגייתנו. לדעת רבי יהודה (במשנה) אפשר לחייב אדם ששבר כד ברשות הרבים רק ב"מתכוין". הגמרא מבררת מה פשרה של כוונה זו, אך במסגרת זאת לא נאריך בפרטי הדיון בגמרא אלא נתמקד במחלוקת הראשונים. לדעת התוספות (שם ד"ה ואונס; וביתר הרחבה בתוספות רבנו פרץ שם ד"ה ואמאי) מי שנשבר כדו חייב מדין אדם המזיק, כלומר בעל הכד חייב על נזקים שחוללה השבירה. בגמרא מצוינים תרחישים שונים שבהם אין בעל הכד אחראי לנזק הנובע מן השבירה, והתוספות הסבירו, על פי דרכם, שבמצבי אונס מסוימים אכן אפשר לפטור אדם המזיק.

בעל המאור (יג ע"א מדפי הרי"ף) קיבל את עמדת התוספות באופן חלקי. לדעתו, מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בסוגייתנו נעוצה בדיוק בשאלה זו: האם בעל הכד חייב מדין אדם המזיק, כדעת רבי מאיר, או שמא החיוב הוא אך ורק במסגרת דיני בור, דהיינו דיני יצירת תקלות ומכשולים ברשות הרבים, כפי שסבור רבי יהודה.

הרמב"ן, כאמור, חלק באופן גורף על עמדת התוספות וטען שאדם אינו נפטר בשום מצב מנזק שביצע בעצמו. ממילא דוחה הרמב"ן גם את הבנתם של התוספות ובעל המאור בסוגייתנו, ומתנסח בחריפות: "אילו שתק מי שלא ידע – בטלו המחלוקות". הרמב"ן עצמו מבין שהחיוב בסוגייתנו הוא מצד נזקי אש, ומניח שהסוגיה עוסקת בנזק שגרם הכד במהלך התנפצותו, כלומר שמדובר בנזק שיש בו כוח "להלך ולהזיק" – בדיוק כמו אש.

הרמב"ן מניח שיש מצבים שבהם אדם יוצר בידיו מערכת מסוימת של נזק, אלא שבפועל אין הוא מזיק בידיים ממש, ולכן הוא פטור. בעלי התוספות, לעומתו, רואים גם מערכת נזק כזו כמערכת של 'אדם המזיק', אלא שלדעתם אפשר לפטור לעיתים גם במערכת כזו.

בהמשך הסוגיה מתעוררת גם שאלת "נתקל פושע", שאותה נבחן בע"ה בעיוננו מחר. אך חשוב לציין כבר כעת שהרמב"ן לא הוטרד מנקודה זו, ולדעתו אף אם נתקל פושע, אין זה מחייב להציב את הנזק שיצר תחת הכותרת של אדם המזיק.