דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף כט | נתקל פושע

בעיון הקודם הבאנו את מחלוקת התוספות והרמב"ן בשאלה אם אדם המזיק חייב גם על נזקים שגרם באונס גמור. ראינו כי מחלוקת זו השפיעה על פירושיהם לסוגייתנו, ובפרט על ביאוריהם השונים למחלוקת רבי יהודה ורבי מאיר. בעיון זה נתמקד בהיבט נוסף של מחלוקת התנאים הזאת.

אביי מסביר שמחלוקת התנאים הנידונה בסוגייתנו סובבת סביב שתי שאלות שונות: "נתקל פושע" ו"מפקיר נזקיו". דין מפקיר נזקיו מבוסס ברובו על הפירושים השונים בנזקי בור, ולכן לא נעסוק בו כאן. שאלת "נתקל פושע" משקפת את הספק העקרוני שבו עסקנו בעיון הקודם: מה רמת האחריות המוטלת על אדם להישמר שלא יזיק? לדעת רבי יהודה אסור לאדם להזיק בידיים, אבל לא מוטלת עליו חובה להישמר שמירה מיוחדת שלא ייתקל ויגרום נזקים. לעומתו סובר רבי מאיר שאדם מוכרח להיות דרוך כל העת ולשמור שלא יזיק. הגמרא (להלן צט ע"ב) מסבירה שהיסוד לשיטת רבי מאיר הוא ש"מיבעי ליה למירמי אנפשיה", כלומר מוטלת על האדם חובה מיוחדת להיזהר ולהישמר שלא יזיק.

אם כן, לדעת רבי מאיר אדם שלא שמר על עצמו כראוי, וכתוצאה מכך נתקל והזיק, חייב לשלם משום שהוא פושע. מה אופייה של פשיעה זו? האם אדם חייב על כל פשיעה מכל סוג שהוא?

אפשר לבאר את הדברים לאור חידוש מעניין שמחדש המאירי בהקשר שונה לחלוטין. המאירי עוסק באדם ששילם מעות לחברו תמורת חפץ, אך טרם משך אותו. כידוע, במצב כזה יכולים הצדדים לחזור בהם, אלא שהם מקבלים עליהם "מי שפרע" – מעין קללה למי שאינו עומד בדיבורו. המאירי שואל מה דין המעות כאשר המוכר מעוניין לחזור בו מן העִסקה ולקבל עליו "מי שפרע", והוא משיב:

"הרי נסתלק עליו דין שמירה ואינו אפילו שומר חינם, וכל שאבדו אף בפשיעה פטור, אלא אם כן בפשיעה הנקראת היזק בידיים".

לדעת המאירי, המוכר המחזיק במעות איננו שומר, ולכן אם יקרה דבר מה למעות, הוא אינו אחראי לכך. אלא שהמאירי מוסיף ומסביר כי לעיתים חוסר שמירה, דהיינו פשיעה, נחשב "היזק בידיים", ועל כך כמובן חייב גם המוכר המחזיק במעות, בלי קשר לדיני שומרים.

[היסוד של "פושע כמזיק" מיוחס בדרך כלל לרמב"ם בהלכות שכירות (ד, ג). הרמב"ם אומר את דבריו במסגרת דיני שומרים, וחידושו של המאירי הוא שאפילו אדם שאיננו שומר עשוי להתחייב מדין מזיק אם פשע פשיעה חמורה.]

ממו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל שמעתי שההבחנה בין שתי רמות הפשיעה קשורה גם לסוגייתנו. מסתבר שכולי עלמא מודים כי אם הפשיעה חמורה עד כדי כך שהיא נחשבת כהיזק בידיים, יש לחייב עליה. אולם אי אפשר לומר שאדם שנתקל בקרקע ונפל הוא מזיק בידיים! נראה שבנקודה זו נחלקו התנאים: רבי יהודה חושב שאי אפשר לחייב על פשיעה שאינה בגדר היזק בידיים, בעוד לדעת רבי מאיר יש בעולם הנזיקין ערוץ של חיוב על פשיעה גם כשאין היא נחשבת כהיזק בידיים – ערוץ המקביל לחיובי פשיעה הקיימים בדיני שומרים.

בסיכומו של דבר חשוב לזכור ולהזכיר את קביעתם של התוספות (כג ע"א ד"ה וליחייב): "דיותר יש לאדם ליזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק" – אדם מוכרח להיות אחראי למעשיו ולמנוע פגיעה בזולתו!

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)