דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף עח | בין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמישה

זה למעלה משבועיים אנו עסוקים בפרק "מרובה", הקרוי כך על שם תחילתה של משנתו הראשונה, הקובעת כי "מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמשה", ובמהלכו באה סדרה של משניות העוסקות בהשוואה זו בין תשלומי כפל ובין תשלומי ארבעה וחמישה. בדף דהיום מובאת המשנה החותמת את הסִדרה, ואנו ננצל הזדמנות זו להצגת שאלה מהותית בדבר היחס שבין תשלומי כפל לתשלומי ארבעה וחמישה.

בדף עה ע"ב, על רקע סוגיית הזמה בתשלומי ארבעה וחמישה, קובעת הגמרא: "תשלומי חמישה אמר רחמנא, ולא תשלומי ארבעה ולא תשלומי שלשה" – אין אפשרות לחייב את הטובח או את המוכר בחיוב חלקי. כיצד ייווצר חיוב בארבעה במקום חיוב בחמישה?

אותה סוגיה עוסקת באדם שהודה שגנב – ולכן נפטר מכפל, ככל מודה בקנס – אך לא הודה שטבח או מכר, ובאו עדים והעידו על הטביחה או המכירה. אותו אדם חייב, אם כן, להשיב את הקרן, וכמו כן יש לחייבו על הטביחה או המכירה. היה מקום לומר שחיובו של הלז הוא חיוב מושלם: עליו להשיב את הקרן, ובנוסף – את הקנס הקצוב לטובח ומוכר. מדוע אפוא אין כאן אלא תשלומי ארבעה?

מסוגיה זו עולה – לפחות כהווה אמינא – שחיוב ארבעה וחמישה הוא מערכת משולשת:

א. השבת הקרן.

ב. תוספת כפל, כדין כל גנב.

ג. תוספת שניים לשה ושלושה לשור.

לפי תפיסה זו, אם נשמיט את החלק השני, היינו את העלאת החיוב מאחד לשניים, יפחת החיוב על טביחה או מכירה ויעמוד על שלושה או ארבעה (וכן משמע מרש"י סח ע"ב ד"ה ואינו משלם, עיין שם). ביסוד הבנה זו עומדת הסברה שקיים קשר הדוק בין חיוב ארבעה וחמישה ובין החיוב הבסיסי בכפל.

ואולם דומה שמעיון בכתוב אפשר להגיע למסקנה אחרת. פרשת "כי יגנֹב איש שור או שה" פותחת בחיוב ארבעה וחמישה (שמות כא, לז), ורק בסיומה (שם כב, ג) נזכר גם החיוב בתשלומי כפל. מסתבר שלוּ היה חיוב ארבעה וחמישה מבוסס על חיוב כפל, ראוי היה להזכיר תחילה את חיוב הכפל!

מלבד הדיוק בכתובים, נראה שזו גם ההבנה העולה מדברי הרמב"ם בהלכות גנבה (א, ו):

"תשלומי כפל נוהגין בכל, חוץ משה ושור, שהגונב את השה או את השור וטבח או מכר משלם על השה תשלומי ארבעה ועל השור תשלומי חמשה".

מפורש ברמב"ם שתשלומי כפל אינם נוהגים בשור או שה, ולפנינו אפוא שני חיובים שונים: חיוב ארבעה וחמישה בטביחה או מכירה, וחיוב כפל בגנֵבה רגילה.

אפשר ששתי הגישות האלה משקפות שאלה מהותית יותר בדבר אופיים של תשלומי ארבעה וחמישה, שכבר עמדנו עליה בעיוננו לדף ע'. באותו עיון בחנו את הסברו של רבי עקיבא (סז ע"ב) ש"טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה מפני שנשתרש בחטא". ראינו של'השתרשות' זו ייתכנו שני מובנים. ייתכן שההשתרשות קשורה לפגיעה בזולת, ששוב לא יזכה בממונו שנגנב; אם כך, אכן יש קשר בין חיוב הכפל, דהיינו החיוב על עצם הגנֵבה, שהחלה את מהלך הפגיעה בזולת, ובין הטביחה או המכירה, שהשלימו אותו מהלך. לחלופין, אפשר להבין שחיוב ארבעה וחמישה איננו נובע מן הפגיעה בזולת אלא מן השחיתות המוסרית שהגנב הידרדר אליה: הוא מושרש עמוק בחטא! אם נפרש כך, יש לפנינו שני נושאים שונים: כל עוד הייתה זו רק גנֵבה, אפשר היה להסתפק בפיצוי הזולת בכפל; אך לאחר שהגנב טבח או מכר, דרוש 'טיפול שורש' (כתגובה ל'השתרשות'), וזה נעשה באמצעות חיוב מחודש, עצמאי, וגבוה יותר – חיוב ארבעה וחמישה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)