בבא קמא | דף פה | תשלומי צער

המשנה הפותחת את הפרק השמיני מונה את חמשת התשלומים שבהם חייב מי שחבל בחברו. בסוגייתנו נידונים תשלומי צער. בעיון זה נדון באופיים של תשלומים אלו, ומתוך עיוננו נעמוד על יסוד חשוב ביחס לתשלומי חובל בכלל.

כאמור, החובל בחברו חייב בחמישה דברים. האם לכל חמשת התשלומים יש מעמד שווה? הרמב"ם (חובל ומזיק ה, ו–ז) פסק כי המודה בבית דין שחבל בחברו חייב בשבת ובריפוי ופטור מצער ומנזק, "שהשבת והריפוי ממון הוא ואינו קנס". אם כן, הרמב"ם מבין שיש בין חמשת התשלומים תשלומים המוגדרים תשלומי ממון, ויש המוגדרים תשלומי קנס. [הרמב"ם מחייב את המודה גם בבושת, אך לא מפני שבושת היא ממון כי אם מנימוק שאינו מענייננו: בשעת ההודאה בבית הדין חוזר הנחבל ומתבייש.]

נראה שתשלומי הממון, כשמם, באים על הפגיעה הממונית בזולת: כשם שהמזיק שורו של חברו גרע מעבודת השדה שלו, כך גרע ממנה מי שהזיק לגופו, ועליו לשלם על כך. תשלומי ה'קנס', לעומת זאת, קשורים לפגיעה הבין־אישית: לא רק נזק התחולל כאן אלא גם מתקפה של אדם על חברו, והעונש על מתקפה זו הוא עונש ממוני.

כאמור, החיובים הממוניים של החובל הם חיובי הריפוי והשבת: שניהם כרוכים בהפסד ממוני או בהוצאה כספית של הנחבל, ועל כן צריך החובל לשלם עליהם. הצער, לעומתם, הוא אחד מחיובי הקנס: צער אינו הפסד ממון, אבל הוא פגיעה, והפיצוי על פגיעה זו הוא ממוני. בחיוב תשלומי צער יש אפוא חידוש: זהו חיוב ממוני על פגיעה בזולת, גם אם לא הסבה לו נזק ממוני.

ר' חיים סולובייצ'יק (בחידושיו על הרמב"ם, טוען ונטען ה, ב) הבין כי לאופיו המיוחד של חיוב צער יש משמעות להבנת תשלומי חובל בכללם. מפורסמת חקירתו של בעל מחנה אפרים (הלכות נזקי ממון סימן א') על אודות אופיים של תשלומי נזיקין: האם הם חיובים שחייבה התורה את המזיק מחמת מעשיו הרעים, או שמא הם משקפים את המציאות ('שברת – תקן!'). ר' חיים מסביר שחקירה זו תקפה רק ביחס לאדם שהזיק ממון, אך לא לגבי חובל: חיובי החובל אינם תיקון של הקלקול אלא חיוב עצמאי שחייבה התורה את מי ששלח יד בזולתו. למסקנה זו הגיע ר' חיים לאור החיוב הייחודי בתשלומי צער (ובושת):

"דבשאר נזקי ממון עיקר חיובו הוא הממון עצמו שהפסידו... שהם חליפי ממונו שהפסיד... מה שאין כן בחבלות, התחלת חיובו הוא בהתשלומין עצמם, דחייבתו התורה מחמת שיווי הנזק מגזירת הכתוב דחבלות, וכחיובא דצער ובושת גם כן חיוב דנזק, דחיוב התשלומין הוא התחלת חיובו".

כלומר החיוב על חבלה איננו חליפי ההפסד הממוני של הנחבל אלא חיוב עצמאי; בלשונו של ר' חיים: "התחלת חיובו הוא בהתשלומין עצמם". כאמור, ר' חיים הגיע למסקנה זו לאור העובדה שחיובי צער ובושת בוודאי אינם חיוב לתקן את הנזק אלא חיוב עצמאי.

החידוש המפתיע יותר שבדברי הרמב"ם (ור' חיים בעקבותיו) – שתשלומי הנזק של החובל אף הם אינם תשלומי ממון – ראוי לעיון נפרד, ועוד חזון למועד.