דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

ברייה

הגמרא במסכת חולין (ק'.) דנה בדין ברייה. בדרך כלל, חתיכת איסור הנופלת לתוך היתר (במקרה של הגמרא מדובר באוכל מותר שנפל לתוך אוכל האסור באכילה) בטלה- היא מקבלת את דין האוכל שבו התערבה. הביטול תלוי ביחס שבין האיסור וההיתר: יחס העומד על 1:60 לטובת ההיתר הוא היחס המינימלי המאפשר דין ביטול. אולם ישנם מספר מקרים חריגים שבהם גם איסורים בשיעור הפחות מ- 1:60 יכולים לאסור תערובת. מקרה כזה הוא דין ברייה- דבר שלם שלא עבר כל שינוי ממצבו הטבעי (בניגוד לאוכל חתוך או פרוס). אם, לדוגמא, נופלת נמלה לסיר מרק, הסיר כולו נאסר, ללא תלות בכמות המרק המצויה בסיר. הדינים הרגילים של ביטול אינם חלים במקרה זה .

אפשר להסביר דין זה בהתבסס על החשיבות הרבה שיש לברייה. ביטול מבוסס על עימות בין שני דברים בעלי אופי שונה (האחד מותר ואילו השני אסור), שהחפץ החזק יותר מביניהם גובר על חברו. אם איסור מתעמת עם היתר בשיעור הגדול ממנו פי 60, האיסור בטל ונטמע ברוב המותר. בדרך כלל, כוחו של מרכיב בתערובת נמדד בכמותו. אולם במקרה של ברייה, ישנו פיצוי אחר על המחסור בכמות; האיכות הקיימת בחפץ מפאת "שלמותו" מהווה פיצוי על כמותו הקטנה יחסית. למרות שהברייה מעורבת בכמות של היתר הגדולה ממנה, היא אינה נטמעת ואינה מקבלת את דין ההיתר של התערובת שאליה נפלה.

העובדה כי איכות של חפץ מקנה לו חשיבות שבדרך כלל מושגת באמצעות כמות בולטת בדיון מקביל העוסק בברייה. המשנה במסכת מכות (י"ג.) מצטטת את דעת ר' שמעון כי מי שאוכל אפילו חיטה אחת של טבל (תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות) חייב. בדרך כלל השיעור המחייב באכילת איסור הוא שיעור כזית. אולם במקרה של אכילת חיטה אחת יש דין ברייה- אנו מתגברים על החיסרון בכמות האיסור על ידי תוספת איכותית הגורמת לשינוי מעמדו של החפץ.

אם נניח כי ברייה אכן יכולה לשמור על זהותה ההלכתית בתוך תערובת, כשם שהיא יכולה להחיל מלקות על אכילת איסור בשיעור הפחות מכזית, מסתבר כי הגדרת ברייה בשני המקומות (באכילת איסור ובדין ביטול) תהיה שווה. במילים אחרות, ניתן לצפות כי אותה מחלוקת שבה נחלקו ר' שמעון וחכמים בהגדרת ברייה לעניין מלקות באיסורי אכילה תתקיים גם לגבי דין ביטול. לדעת ר' שמעון גרגר חיטה נחשב ברייה כשם שנמלה נחשבת ברייה- היות ושניהם שלמים; אך חכמים חולקים עליו בעניין זה: הם סבורים כי דין ברייה אינו חל על כל חפץ שלם שלא ניזוק או שונה, אלא דווקא על דבר שפעם היה חי. דווקא נמלה, שהייתה פעם יצור חי, יכולה להיחשב כברייה, אולם סתם גרגר חיטה אינו נכלל בדין זה. ניתן היה לצפות שגם לגבי דין ביטול נמצא מחלוקת בין חכמים לר' שמעון בהגדרת ברייה, אולם להפתעתנו לא כך הם פני הדברים. הגמרא במסכת חולין (ק'.) פוסקת כי גיד הנשה שנפל לתערובת מותרת אוסר את כל התערובת, ללא קשר לשאלת היחס בין כמות ההיתר לכמות האיסור. אלא שגיד הנשה אינו בעל חיים (כפי שמעירים תוספות במסכת מכות י"ז.), וממילא אין הוא יכול להיות מוגדר כברייה לדעת חכמים, ובכל זאת הגמרא בחולין אינה מגבילה את דבריה לדעת ר' שמעון בלבד. מכאן עולה כי גם חכמים, שבדרך כלל מגדירים כברייה רק אורגניזם חי, מוותרים על דרישה זו בענייני תערובות. ממילא עלינו להבין מחדש מדוע בדין ברייה חתיכת האיסור אינה מתבטלת. אם החפץ האסור אינו אורגניזם חי אין הוא חשוב, ואם הוא אינו חשוב- מדוע אין הוא מתבטל בהיתר בשיעור הגדול ממנו?

על מנת להסביר מדוע ברייה אינה מתבטלת בתערובת עלינו לנסות לערוך הקבלה בין דין ברייה לבין מקרים אחרים שבהם אין ביטול של חפץ מסוים בתערובת. ישנם גורמים שונים המונעים מחפץ להתבטל בתערובת, לבד מגורם החשיבות. לעתים החפץ אינו מעורב בתערובת כלל, למרות שהוא נמצא בה. על מנת שחפץ יתבטל בתערובת לא די בכך שהוא יוכרע על ידי רוב שיעור ההיתר, עליו גם להיטמע בתערובת ולהיות חלק ממנה. אם החפץ אינו נטמע בתערובת אלא עומד לעצמו, בנפרד מהתערובת, הוא לא יתבטל. דוגמא למקרה כזה היא "חתיכה הראויה להתכבד"- חתיכה של אוכל שמבחינת גודלה ניתן להגישה לאורחים. הגמרא אומרת כי במקרה כזה אין החתיכה בטלה בתערובת. ניתן להסביר דין זה בכך שחתיכה כה גדולה של איסור אינה נטמעת בתערובת וממשיכה לשמר את זהותה, ולכן היא אינה בטלה ברוב ההיתר. נפקא מינה הלכתית אחת למציאות זו נוגעת לדין "מרבה בשיעורים": לכתחילה, אסור לערב איסור בהיתר בכמות הגדולה ממנו על מנת להתיר את האיסור בתערובת, אולם במקרים מיוחדים של איסורים (בדרך כלל איסורי דרבנן) מותר להוסיף היתר לתערובת שכבר נפל אליה איסור אך אין בה מצד עצמה שיעור המספיק לביטול. במקרה זה אין יצירת תערובת על מנת לבטל איסור; זוהי הוספה לתערובת קיימת, שכעת רק משנים את המינון של מרכיביה. מה הדין אם נפלה לתערובת חתיכת נבלה גדולה ועסיסית (חתיכה הראויה להתכבד בה)? ייתכן כי במקרה כזה אין אפשרות להוסיף לתערובת עוד היתר על מנת לבטל את החתיכה האסורה, משום שמבחינה הלכתית כלל אין כאן תערובת. כל חתיכה בעלת גודל משמעותי אינה בטלה בתערובת אלא נחשבת עומדת לעצמה, והוספת היתר לתערובת כזו נחשבת כניסיון לבטל איסור באמצעות יצירת תערובת חדשה. לסיכום, השאלה האם חתיכה זו בטלה ביחס לתערובת או שמא היא עדיין נחשבת עומדת לעצמה משפיעה על השאלה האם מותר להוסיף לתערובת כזו היתר.

כעת עלינו לשאול שאלה זו לגבי ברייה. האם אנו אומרים כי הברייה נחשבת כמעורבת בתערובת אלא שהיא אינה מתבטלת מחמת חשיבותה, או שמא אנו אומרים כי הברייה כלל אינה נחשבת כמעורבת בתערובת והיא עומדת לעצמה בשל חשיבותה? לשאלה תיאורטית זו יכולה להיות השלכה מעשית: האם ישנו שיעור שבו ברייה מתבטלת? הרשב"א בתורת הבית מביא מחלוקת ראשונים בעניין ביטול ברייה ברוב של 1:960 (יחס הגדול פי 16 מהיחס של 1:60). מסתבר כי אם ברייה אינה נטמעת בתערובת אין לדבר על ביטול כלל, ואין זה משנה באיזה שיעור מדובר. לעומת זאת, אם ברייה אכן נחשבת כמעורבת אלא שחשיבותה מונעת ממנה להתבטל, ניתן לומר כי חשיבות זו בטלה ברוב גדול יותר של היתר.

העלינו קודם את השאלה האם ברייה חייבת להיות דווקא דבר שהיה פעם חי. ברור כי במקרים אחרים של ברייה, רק חפץ שהיה פעם חי יכול להיות מוגדר כברייה. העובדה שפעם הוא היה אורגניזם הקיים בזכות עצמו מעניקה לו חשיבות המחייבת מלקות באכילתו גם אם מבחינת גודלו הכמותי שיעורו פחות מכזית. אך בנוגע לדיני תערובת, הגורם לאי הביטול של הברייה אינו חשיבותה, כי אם העובדה שהיא אינה נטמעת בתערובת אלא ממשיכה לשמור על זהותה העצמאית בשל שונותה. עובדה זו יכולה להיות נכונה לגבי כל חפץ שלם, ואין צורך להגדיר ברייה כאן דווקא כחפץ שהיה פעם חי. שלמותו של החפץ האסור מונעת ממנו להיטמע בתערובת ואינה מאפשרת ביטול. גם חכמים, שבדרך כלל מגדירים כברייה רק חפץ שהיה פעם חי, יודו שבמקרה כזה ניתן להסתפק בכל דבר שלם על מנת להגדירו כברייה כדי שלא יחול עליו דין ביטול.

(יש לציין כי גם הגמרא במסכת חולין (צ"ז.), העוסקת בכמות האיסור המינימלית שעליה מתחייבים מלקות באכילה, מביאה את גיד הנשה כדוגמא. תוספות שם מעלים שאלה כללית יותר: חכמים ור' שמעון נחלקו בשאלה האם חפץ שלא היה חי מוגדר כברייה, אך הגמרא מביאה את גיד הנשה בסתמא ואינה מציינת כלל את מחלוקת ר' שמעון וחכמים! תוספות בחולין שואלים שאלה כללית הנוגעת להגדרת ברייה, בעוד שהתוספות במסכת מכות שצוטטו לעיל העלו שאלה מקומית יותר: מה ההבדל בין תפקיד ברייה בדין ביטול לבין תפקיד ברייה בדין חיוב באכילת איסור? לשאלת תוספות במסכת מכות ניתן להציע הסבר המבוסס על הסברה שהועלתה לעיל.)

ישנה שאלה נוספת בדין ברייה, הקשורה לתערובת שאליה הברייה נופלת. כללית, קיימים שני סוגי תערובות: "מין במינו" ו"מין בשאינו מינו". בסוג הראשון של התערובות האיסור נופל לתערובת המכילה מרכיבים הזהים לו- כגון חתיכת בשר טרף שנפלה לסיר מלא חתיכות של בשר כשר. בסוג השני של התערובות, האיסור נופל לתוך תערובת שאינה זהה לו, כגון חתיכת בשר טרף שנפלה לתוך מרק עוף. האם ניתן לחלק בין שני סוגים אלו של תערובות ביחס לדין ברייה? רוב הפוסקים אינם מחלקים, אולם ישנה דעת מיעוט שאכן מחלקת. ברור, כי אם חשיבותה של הברייה היא הגורמת לכך שהיא אינה מתבטלת, אין לחלק בין מין במינו למין בשאינו מינו. אולם אם ברייה אינה מתבטלת בשל היותה ייחודית ביחס לתערובת, ניתן לומר כי במקרה של זהות בינה לבין התערובת שבה היא נמצאת, כמו במקרה של מין במינו, היא אכן תתבטל.

נקודות מתודיות:

לפעמים נראים יישומים שונים של אותה הלכה כזהים (דוגמת דין ברייה באכילת איסור ובביטול בתערובות). יש לבחון את יישומיה השונים של ההלכה על מנת לעמוד על הבדלים ביישומים המצביעים על הבדלים מהותיים בין התחומים. איסור ברייה בתערובת בנוי על גורם השונה מהגורם המחייב על אכילת ברייה של איסור.

לסיום:

1. מה יקרה אם ברייה תיפול לתערובת של בריות אחרות?

2. קיימת מחלוקת האם יש לברך ברכה אחרונה על ברייה בשיעור הפחות מכזית. כיצד ניתן להסביר את הדעה המחייבת ברכה אחרונה על ברייה בשיעור כזה?

3. לדעת רוב הראשונים הדין כי ברייה אינה בטלה בתערובת הוא מדרבנן. אולם לדעת תוספות במסכת בבא מציעא (ו'.) דין זה הוא מדאורייתא. כיצד יכולה דעה זו להשפיע על הבנתנו את דין ברייה?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)