לך לך | ברית בין הבתרים

כל מפרשי התורה מנסים להסביר את שאלת אברהם לאחר הבטחת הארץ "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח), וכיצד עולה שאלה זו בקנה אחד עם העדות של התורה עצמה לגבי אברהם לאחר הבטחת הזרע "וְהֶאֱמִן בַּה'" (שם, ו). כמו כן, יש להסביר במה חזקה יותר הברית שנכרתת עם אברהם על ירושת הארץ מאשר הבטחת הקב"ה קודם לשאלת "במה אדע כי אירשנה".

במדרשים מועלית האפשרות שאכן מדובר בפגם באמונת אברהם, ועונש גלות מצרים נגזר על בני ישראל מחמת אותה שאלה של אברהם. פרשנים רבים מתקשים לקבל זאת ומעדיפים את ההסבר האחר המופיע במדרשים והוא שאברהם שואל האם מדובר בהבטחה סופית ומוחלטת או שהחלטה זו יכולה להשתנות לאור התנהגותם של בני ישראל. ובלשון הרמב"ן:

אינו כשאלת 'מה אות', וגם הקדוש ברוך הוא לא עשה עמו כשאר האותות להראות לו אות או מופת בדבר נפלא, אבל בקש אברהם שידע ידיעה אמיתית שיירשנה ולא יגרום חטאו או חטא זרעו למנעה מהם, או שמא יעשו הכנענים תשובה ויקיים בהם 'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש ולנתוץ להאביד ושב הגוי ההוא מרעתו ונחמתי על הרעה'. והקדוש ברוך הוא כרת עמו ברית שיירשנה על כל פנים."

יש שהלכו בכיוון שלישי, והסבירו ששאלת אברהם הייתה האם ירושת הארץ תהיה לנצח כמו שמשמע מלשון ירושה, או זמנית באופן שייתכן ובשלב מסוים הקב"ה יגרש את זרע אברהם מהארץ שניתנה לו. תשובת הקב"ה, לפי פרשנים אלה, היא שהירושה תתקיים בידי בניו לעולמים בזכות הקרבנות.

פרוש רביעי מוצע על ידי האברבנאל. לדעתו, אברהם לא שואל את הקב"ה כיצד אדע שבאמת אירש את הארץ כהבנת כל המפרשים האחרים. שאלתו היא מתי תהיה אותה ירושה. האברבנאל אמנם נדחק בהתאמת שאלה זו למילות הפסוק, אך הכיוון המחודש שהוא מציע נראה קרוב לפשוטו של מקרא. לדעתו מובנה של המילה "כי" בפסוק באה במשמעות של זמן, כפי שפירוש הפסוק "כי תבואו אל הארץ" הוא 'כאשר תבואו אל הארץ'. אף כאן הכוונה - במה אדע את המועד והזמן של הירושה. לשאלתו של אברהם יש מקום, כיוון שבדברי הקב"ה לא ברור אם ירושת הארץ תהיה לאברהם עצמו או לזרעו אחריו, ואם לזרעו - מתי בדיוק יקרה הדבר.

נראה שאפשר ללכת בכיוון דומה לזה של האברבנאל, ולהסביר שכוונת אברהם בשאלתו היא להבין את גדרה המדויק של ירושת הארץ. אברהם איננו רוצה רק לדעת מתי תהיה ירושת הארץ כדברי האברבנאל, אלא אף באיזה אופן. איך אדע, שואל אברהם, שכעת אני יורש את הארץ? שאלתו של אברהם נובעת מהעובדה שהוא כבר יושב בארץ וגר בה. כשה' אומר לאברהם שהוא מתכוון לתת לו את הארץ הזו לרשתה, אברהם, שאיננו יודע את מה שאנו יודעים על מהלך ההיסטוריה של עם ישראל, שואל מה אמור לקרות, מעבר לכך שאני יושב כעת בארץ, כדי שהדבר ייחשב לקיום הבטחת הירושה. על הבטחת הזרע אברהם איננו שואל, כיוון שהוא מבין היטב את משמעותה ואת אופן התגשמותה, למרות שהדבר נראה בעיניו פלאי עד מאוד. הוא מאמין לדברי הקב"ה, ומצפה בסבלנות להגשמת ההבטחה. לעומת זאת, בהבטחת ירושת הארץ אברהם לא מבין כיצד היא תתבצע ומה מתכוון הקב"ה בדברו על ירושת הארץ – האם יש משהו שאמור לקרות מעבר לכך שזרעו אחריו ימשיך לשבת בארץ בה הוא כבר מתהלך, בונה מזבחות, נוטה את אוהלו, ורועה את צאנו. אברהם איננו מבין ואיננו יודע מה אמור לקרות מעבר למצב הנוכחי, בו הוא יושב בארץ וחי בה ומוליד בה את ילדיו, כדי שהדבר ייחשב לירושת הארץ אליה מכוון הקב"ה בהבטחתו.

אם כך, בשאלת אברהם "במה אדע כי אירשנה" אין כל משמעות של חוסר אמונה ופקפוק. מובנה איננו 'איך אדע שאכן תקיים את דבריך'. אלא זוהי שאלה אינפורמטיבית: 'מה בדיוק יתרחש כדי שהדבר ייחשב לירושת הארץ אליה מתכוון ה' בהבטחתו'.

הקב"ה מסביר לאברהם שכאשר הוא ומבטיח לו לרשת את הארץ, הוא אינו מתכוון לישיבה של זרעו בארץ כישיבתו שלו וכהמשכה, אלא להורשת יושב הארץ ולחיי עם עצמאי בארצו. אמנם, הורשה זו תתבצע רק בעוד ארבע מאות שנה, כי כעת עדיין לא שלם עוון האמורי. בתשובתו מגלה הקב"ה את אוזנו של אברהם שירושת הארץ איננה המשך הישיבה הנוכחית ולא התפתחות של ישיבה זו. ישיבה זו תיפסק, ולאחריה עתיד להיות ניתוק ארוך מהארץ, שרק לאחריו תהיה הירושה אליה מתכוון הקב"ה.

הקב"ה מגלה לאברהם, שעד שיגיע המועד בו ניתן יהיה להוריש את האמורי מהארץ, עתידים בניו להיות גרים בארץ לא להם, ועתידים הם לעבור עבדות ועינוי במשך שנים רבות וארוכות, ורק לאחר מכן עתידים הם לשוב לארץ, להוריש את האמורי ולהתיישב בה. זהו הרגע שאליו מתכוון הקב"ה בדברו על הבטחת ירושת הארץ שבה אברהם חי ויושב כבר כעת.

במקומות רבים במקרא מצינו שחלומות, כמו גם מעשים שמצטווים הנביאים לעשות, באים לרמוז על העתיד לקרות. אף כאן נראה שהמעשים שאברהם מצטווה לעשות, כמו גם הדברים שהוא רואה בחלום, באים לרמוז ולגלות לו את העתיד לקרות.

אברהם מצטווה לקחת עגלה משולשת, עז משולשת, איל משולש, תור וגוזל. הפרשנים מציעים כמה פירושים למילה 'משולשת': לפי אחד "עגלה משולשת" היא שלוש עגלות, פירוש אחר הוא שמשולשת היא בת שלוש שנים, ולבסוף יש מי שפרש כי משולשת היא זו שנולדה שלישית. לפי כל הפירושים האלה קשה להבין מדוע ביתר אברהם את הבהמות, אך לא את הציפור.

נראה לי שפירוש הביטוי 'עגלה משולשת' הוא עגלה מחולקת לשלושה, ובדומה לכך הוא פירושם של 'עז משולשת' ו'איל משולש'. דבר זה מסביר מדוע אברהם לוקח את כל אלו ומבתר אותם, אך הוא איננו מבתר את הציפור. אברהם עושה בדיוק את מה שנצטווה – הוא מבתר את הבהמות, שהרי נאמר לו שיחלק אותם לשלושה חלקים, ואת התור ואת הגוזל הוא לא מבתר כי עליהם לא נאמר 'משולשים'. עלינו להסביר שהביתור בתווך איננו דווקא ביתור לשניים באמצע, אלא ביתור לשלושה, כאשר באמצעות שני החיתוכים יוצרים חלק אמצעי – תווך, וכאשר החלקים ניתנים האחד מול השני הם יוצרים שני שבילי מעבר בין הבתרים.

נראה שזה גם פירוש הפסוק "וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ" (דברים יט, ג) בפרשת ערי המקלט – זהו ציווי לחלק את הארץ לשלושה ולשים בכל מרכז של שליש כזה עיר מקלט. לפי הפרוש המקובל שהמרחק בין הגבול לעיר הראשונה הינו כמו המרחק מהראשונה לשניה, ומהשניה לשלישית הוא שוב כמו מהשלישית לגבול - אין כאן חלוקה לשלושה אלא לארבעה, והביטוי ושלשת איננו מובן. הגמרא מוסיפה קושיה נוספת על פירוש זה, והוא שבאופן חלוקה כזה יוצא שמי שגר בגבולות הארץ צריך לרוץ מרחק כפול לעיר המקלט ממה שרצים אלו שגרים בכל המקומות האחרים, לדוגמה: אם אורכה של ארץ ישראל 400 פרסה מי שגר בגבול צריך לרוץ 100 פרסאות עד לעיר הראשונה, בשעה שמכל מקום אחר אין אפשרות שיצטרך לרוץ מעבר ל-50 פרסאות. לעומת זאת, בחלוקת הארץ לשלושה ושימת הערים באמצע כל חלק, מוסבר היטב הביטוי "ושילשת", וכן המרחקים מכל מקום זהים - המרחק בין הגבול לעיר הראשונה הינו מחצית המרחק שבין העיר הראשונה לשנייה ובין השנייה לשלישית, וכך המקסימום של המרחק מכל מקום בארץ לעיר המקלט הוא שישית אורך הארץ (וראה עוד בפרוש המלבי"ם על הפסוק "ושלשת תרד מאוד" (שמואל א כ, יט) שלדעתו פירוש הפסוק – 'חלק את השדה לשלושה חלקים').

ומעיר המקלט בחזרה לברית בין הבתרים – המשמעות של המעשים שמצטווה אברהם לעשות, של ירידת העיט על הפגרים ושל האימה החשכה הנופלת על אברהם מבוארים בדברי ה' לאברהם: "גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ... וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה... וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי... וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם... וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו, יג-טז). אברהם שואל על משמעות ירושת הארץ, ולכן הקב"ה חושף בפניו את העתיד ואת גורלם המר של צאצאיו.

האברבנאל מסביר כי הצורך בפירוש המראות נובע מכך ש"אברהם לא ידע ולא הבין במראה כלל מעצמו. עד שנפלה עליו תרדמת ה' וחשכה גדולה, כאילו לבו אמר לו שעת רעה היא ושצרה גדולה באה עליו, ואז בשוטטו במחשבתו בזה. בא לו הדבור הא-להי 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך', כאילו אמר לו החשכה והאימה אשר הרגשת בלבך תרמוז בגלות קשה שיבא לזרעך בארץ לא להם".

אם שאלת אברהם "במה אדע כי אירשנה" הייתה, שלא כפירושנו, 'איך אדע שאכן אירש את הארץ', מחשש שמא יגרום החטא, או איך אדע שאירש את הארץ לצמיתות וכדומה, קשה להבין על מה ולמה הקב"ה מגלה לאברהם את העתיד. מה תועלת יש בגילוי זה להרגעת אברהם באשר לחששו ולספקותיו לגבי ירושת הארץ?

על פי דברינו, אין סיבה לומר שיש כאן גזרה אלוקית שעם ישראל יהיה משועבד ומעונה בארץ לא להם. הקב"ה מודיע את העתיד לאברהם במענה לבקשתו לדעת כיצד תהיה ירושת הארץ. ממילא אין צורך להסביר על מה ולמה נגזרה גזירה כזו על עם ישראל, או על מה ולמה נענשים עם ישראל בעונש כבד כזה. אין כאן כל גזרה שהקב"ה גוזר, אלא רק גילוי של העתיד לקרות לדורות הבאים. כך נפתר הקושי הגדול איתו מתמודדים כל המפרשים המבינים כי מדובר בגזירה.

לפי פירוש זה הנימוק המובא בדברי הקב"ה "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲו‍ֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה" (בראשית טו, טז) מסביר מדוע ירושת הארץ מתאחרת בארבע מאות שנה ומדוע אין הקב"ה מוריש את הארץ לבני אברהם באופן מיידי, אך הוא כמובן איננו מסביר מדוע בזמן זה יסבול זרעו של אברהם עינוי ועבדות. החלטת הקב"ה הייתה שעם ישראל יירש את ארץ ישראל רק לאחר שישלם עוון האמורי ויהיה ראוי לגירוש מהארץ, אך אין כל גזרה אלוקית מוקדמת על כך שעם ישראל ירד למצרים או ישתעבד ויעונה שם. את הסיבה למאורעות אלו יש לחפש במקומות אחרים. ואם אין גזרה, הרי שהמשעבדים והמענים אינם עושים את שליחותו של הקב"ה, וכך אין כל קושי להבין שהקב"ה מבטיח "וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי" (שם, יד).

האברבנאל, שאף הוא מפרש שאין כאן גזרה אלוקית המתייחסת לעבדות ולעינוי, סבור שהסיבה לגזירת הגלות והשעבוד היא חטא האחים במכירת יוסף. בע"ה ובל"נ בפרשת ויגש נדון בשאלה זו ביתר הרחבה. שם אציע כיוון אחר, לפיו הגלות כלל לא נגזרה כעונש, אלא היא תוצאה של הישארות עם ישראל במצרים מתוך העדפת התנאים הנוחים שהיו מנת חלקו שם. השעבוד והעינוי נועדו על מנת להוציא את עם ישראל ולנתקו ממצרים.

העובדה שירושת עם ישראל את הארץ מתעכבת בארבע מאות שנה בגלל שלא שלם עוון האמורי, מלמדת אותנו עיקרון יסוד בהשגחת הקב"ה – אף על פי שארץ ישראל מיועדת לעם ישראל, הקב"ה לא מגרש את יושביה מפני עם ישראל, אלא אם כן אותם יושבים ראויים לגירוש בשל עוונותיהם. עם ישראל אמור לרשת ולשבת בארץ ישראל, אך הוא איננו רשאי לצאת למלחמת כיבוש והורשת היושבים באדמת הארץ אם אין סיבה להורישם ולגרשם מחמת מעשיהם ועלילותיהם.

על פי פירושנו כל מה שאברהם מבקש הוא לדעת מתי, איך וכיצד תראה ירושת הארץ, וממילא קשה להבין מדוע יש צורך בברית הנכרתת עם אברהם על ירושת הארץ. מספיק היה שהקב"ה ישיב לשאלתו, ולשם מה מובאת ההבטחה המרוממת של ברית בין הבתרים:

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי.

שד"ל בפירושו מסביר שאחרי שהקב"ה אמר לאברהם שהבטחת ירושת הארץ מכוונת רק לעוד הרבה מאות שנים, יש צורך לכרות על כך ברית, כדי שהדורות הבאים ידעו על קיומה של הברית, וידיעה זו תחזק אותם בשנות הגלות, ותאפשר את שיבתם לארץ כאשר הקב"ה יפקוד אותם. ללא אותה הברית לא היה עם ישראל עוקר ממקום גלותו, ולא היו בו את הכוחות הנדרשים לצורך ירושת הארץ אחרי שנות הגלות, השעבוד והעינוי:

לפי שהיה הענין לעתים רחוקות, רצה ה' שיהיה לב הדורות הבאים סמוך ובלתי מפקפק בדבר, כדי שבמשך ארבע מאות השנה לא יתערבו בגויים. וכן היה, שהברית הזאת אשר כרת עמו נרשמה בלב כל צאצאי אברהם יצחק ויעקב, והאמינו בכל הדורות ההם להבטחות ה', וכמו שמצאנו כי יוסף בשעת מיתתו אומר לאחיו: "וא-להים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב".

הברית קשורה ומתייחסת לזרע עליו נאמר "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם," ומשמע שמדובר על בני ישראל בלבד ולא על כל זרעו של אברהם. בני עשו, בני ישמעאל, וכמובן בני לוט לא עברו גלות ועינוי. לכאורה גם ההבטחה לתת את הארץ מנהר מצרים ועד נהר פרת מתייחסת לאותו זרע, לעם ישראל בלבד. בסופו של דבר, חלק מאותה ארץ ניתן כירושה לבני עשו או לבני לוט, והדבר דורש התייחסות והסבר מדוע ולמה לא ירשו בני ישראל את כל אותה ארץ עליה כרת ה' ברית עם אברהם. וצ"ע.