ברכת גאל ישראל: תגובה למלכות ה'

ברכת "גאל ישראל"

הברכה השלישית והאחרונה הקשורה לקריאת שמע היא ברכת גאולה - "גאל ישראל". שלא כמו השתיים הקודמות, ברכה זו אינה קודמת לקריאת שמע, אלא מופיעה לאחריה. תופעה זו כשלעצמה אינה בלתי רגילה; ישנן הרבה יחידות בתפילה המופיעות עם "ברכה לפניה וברכה לאחריה" (למשל פסוקי דזמרה, הלל, קריאת התורה, ההפטרה והמגילה). השאלה שלנו היא מדוע ברכה מסוימת זו היא האחת המופיעה לאחר קריאת שמע.

הנושא של ברכה זו הוא ברור למדי - גאולה. ניתן לראות זאת באמצעות המבחן הפשוט ביותר - בחינת החתימה של הברכה: "ברוך אתה ה', גאל ישראל". גם התוכן של הברכה קשור לכך, כיוון שהוא מרחיב בנושא הגאולה ממצרים. יש כאן דמיון למה שגילינו בבחינתנו את שתי הברכות הקודמות, אך באופן פחות ראוי לציון. הברכה עוסקת בגאולה ומתרכזת בדוגמה מסוימת של גאולה, המעשה המקורי של גאולה שבו ה' הוציא אותנו ממצרים.

הקשר של נושא זה לקריאת שמע גם הוא אינו קשה לגילוי. קריאת שמע מכריזה על מלכותו של ה', וברכה זו מתייחסת למילוי עיקרי של תפקידו הפוליטי של ה' כמלך - גואל עמו. הברכות הקודמות התייחסו לה' כמחוקק, נותן החוקים; ברכה זו מתייחסת אליו כמנהיג של עמו. אם תרצו, תפקיד המלך מחולק בין הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, וה' ממלא את שני התפקידים.

נקודה זו מסבירה גם את הסדר. אנו מגיבים לעובדה של מלכות ה' בעולם הטבע ובעולם החוק על ידי אמירת שמע, על ידי קבלת עול מלכות שמים על עצמנו. גאולה אינה תופעה אליה אנו מגיבים; להיפך, זוהי תגובה להכרתנו בה' כמלכנו. כיוון שה' הוא מלך על ישראל, אז הוא מסור לגאולת ישראל, להנהגת עמו לגאולה. גאולה, כביכול, היא תפקידו של ה' כיוון שהוא המלך.

כמובן, באומרי זאת אני מניח כי הברכה עוסקת בגאולה בהווה, ולא רק בהיסטוריה עתיקה.

עניין זה מוביל אותנו לשאלה נוספת. התיאור שלי את הברכה כעוסקת בגאולה מתברר, בבחינה נוספת, כבלתי מדויק. הברכה פותחת בפסקה ארוכה שנראה כי אין לה כל קשר לגאולה, אלא עוסקת בנושא אחד מסוים ושונה - אמת. המילה הפותחת של הברכה היא "אמת", ולאחריה חמישה עשר ביטויים קרובים, ואז הרחבה של הנושא:

וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים, נֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, עַל אֲבוֹתֵינוּ וְעָלֵינוּ, עַל בָּנֵינוּ וְעַל דּוֹרוֹתֵינוּ, וְעַל כָּל דּוֹרוֹת זֶרַע יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ. עַל הָרִאשׁוֹנִים וְעַל הָאַחֲרוֹנִים דָּבָר טוֹב וְקַיָּם.

למעשה, הנושא של אמת ממשיך ללוות אותנו בברכה גם כאשר היא פונה לנושא הגאולה עם המילים "עזרת אבותינו". הברכה כוללת בין חמישה (נוסח אשכנז) לשבעה (נוסח ספרד) משפטים הפותחים במילה "אמת", ושניים או ארבעה מהם מופיעים לאחר שהברכה פונה באופן מפורש לעסוק בנושא הגאולה ממצרים. המעבר בין שני החלקים הוא עצמו צירוף של שני הנושאים:

אֱמֶת, שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ אֲבוֹתֵינוּ, גּוֹאֲלֵנוּ גּוֹאֵל אֲבוֹתֵינוּ, צוּרֵנוּ, צוּר יְשׁוּעָתֵנוּ, פּוֹדֵנוּ וּמַצִּילֵנוּ מֵעוֹלָם הוּא שְׁמֶךָ, וְאֵין לָנוּ עוֹד אֱ-לֹהִים זוּלָתֶךָ סֶלָה.

אך מה הקשר בין מידת האמת, חשובה ככל שתהיה בתיאולוגיה היהודית, לבין ברכה על גאולה? מדוע היא כאן, ובכאלו אריכות והדגשה? דבריו של ה' הם אמת! אכן כן - אך מדוע זהו חלק מברכה על גאולה? פתיחת הברכה צריכה לשקף את חתימתה, אולם כאן היא נראית כעוסקת בנושא שונה לחלוטין.

יש הסבר ידוע להבדל בין חתימת הברכה העוסקת בגאולה לאחר קריאת שמע (גאל ישראל) וזו של הברכה העוסקת בגאולה בתפילת העמידה (גואל ישראל). בתפילת העמידה אנו מבקשים בקשה, ולכן אנו מתייחסים לה' היכול למלא את הבקשה כיוון שהוא הגואל, בהווה (ובעתיד), של ישראל. בברכה שאנו עוסקים בה אנו עסוקים בשבח, והנושא של שבח זה הוא בהגדרה העבר (אליו אנו מגיבים בכך שאנו משבחים את ה') - באופן ספציפי, הגאולה ממצרים. כיוון שכך אנו מתייחסים לה' שגאל, בעבר.

ועדיין, כפי שטענתי לגבי כל שלושת הברכות של קריאת שמע, התופעה שאנו מגיבים אליה צריכה להיות חווייתית ולא היסטורית. אפילו אם אנו מתייחסים לגאולה העתיקה ממצרים, אנו חווים כוח זה בחיינו, הכוח של המלך שהוא מלכנו כעת, בהווה. בדיוק כשם שה' ברא את העולם של בראשית, אך אנו חווים את היצירתיות הזו בכל יום, תמיד; בדיוק כשם שה' נתן לנו את התורה בסיני, אך אנו חווים את התורה בכל יום, כשאנו לומדים ומקיימים; כך גם ברכה זו נועדה להיות מובנת כעוסקת בה' שהוציא אותנו ממצרים וגאל אותנו לפני ארבעת אלפים שנה - אך אנו חווים כוח זה בחיינו בכל דקה.

ישנה, עם זאת, בעיה קטנה אחת. אני יכול לחוות את נוכחותו של ה' בבריאה דרך השטף הדינאמי של הטבע המשתנה תמידית. אני יוכל לחוות את האהבה של נתינת התורה דרך לימוד התורה היומי שלי. אך איך אני חווה את הכוח של יציאת מצרים בזמנים אלו, תקופה של גלות והסתר פנים? למעשה, האם נכון בכלל לומר כי ה' גואל אותנו כעת בהווה כפי שגאל אותנו לפני ארבעת אלפים שנה? הניסוח של הברכה נזהר ומצטמצם לפיכך לעבר, לזמן שבו הגאולה הייתה ברורה ומוחשית. אם כן, כיצד חווה האדם פן זה של ה' המלך והגואל אם הוא חסר למעשה בחוויה היום-יומית שלנו?

תשובה אחת היא להבין כי היציאה והגאולה ממצרים אינה רק מאורע היסטורי רחוק. אין זה רק שישנן השלכות בהווה ליציאת מצרים (כפי שאנו אומרים בהגדה: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם"). אנו מחשיבים את היציאה ממצרים כעובדה בהווה. כוחו של ה' גואל אותנו ושומר עלינו מנפילה לעבדות בהווה. היותנו עבדי ה' הוא מה ששומר עלינו מלהיות עבדים לאדם, לטבע, או לכוחות אחרים בעולם סביבנו. זהו נושא מרכזי בהגדה: "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". ליל הסדר הוא בעצמו יצירה מחדש של יציאת מצרים, של החוויה של הגאולה, כיוון שזהו תהליך מתמשך, אפילו אם חוויה זו צריכה להתגלות מתחת לפני השטח של עיסוקי היום-יום שלנו.

אך יש תשובה עמוקה יותר. התשובה הזו היא המידה האלוקית של אמת.

בתחילת פרשת וארא ה' אומר למשה: "וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם [לאבות]". רש"י מסביר: "לא נכרתי להם במדת אמתית שלי שעליה נקרא שמי ה' נאמן לאמת דברי שהרי הבטחתים ולא קיימתי". אנו רואים כי המידה האלוקית של אמת היא הנאמנות של המציאות להבטחה האלוקית. לפעמים, מידה זו אינה נגלית (אף על פי שהיא כמובן קיימת), כיוון שנראה כאילו הבטחתו של ה' נותרת לא מקוימת. אך מידת אמת מבטיחה כי אין פער אמיתי בין דבר ה' לבין המציאות, בין ההבטחה לבין הקיום.

גאולה, שלא כמו בריאה ותורה, אינה יכולה לשמש כמבשרת קבלת עול מלכות שמים. החוויה הרגילה שלנו של גאולה בעולם הזה של גלות אינה ברורה מספיק או חזקה מספיק כדי להוביל את האדם לקבל על עצמו את מלכות ה'. להיפך, אלו הן קבלת והכרת מלכות שמים המובילות לחוויית הגאולה. כאשר אנו מכירים בכך שה' הוא המלך והאמת - "אֱמֶת וְיַצִּיב, וְנָכוֹן, וְקַיָּם, וְיָשָׁר, וְנֶאֱמָן וְאָהוּב וְחָבִיב, וְנֶחְמָד וְנָעִים, וְנוֹרָא וְאַדִּיר, וּמְתֻקָּן וּמְקֻבָּל, וְטוֹב וְיָפֶה" - אז "הַדָּבָר הַזֶּה עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד:" הגשר בין ההתרחשות ההיסטורית של הגאולה ממצרים והחוויה העכשווית של פן זה של המלכות, המאפשר לנו להבחין בו אפילו בעולם שבו הוא נראה כחסר, הוא מידת האמת. אין פער אמיתי בין דברו של ה' והמציאות, בין ההבטחה לקיום.

זהו ההסבר לדרישה ההלכתית המסתורית לחבר את המשפט האחרון של קריאת שמע - "אני ה' אלוקיכם" - עם המילה הראשונה של ברכת גאולה, "אמת", תוך יצירת המשפט "אני ה' אלוקיכם, אמת". קבלת ה' כמלך כוללת את ההבנה והקבלה שדברו הוא אמת, כלומר יציב וקיים. כיוון שכך, הגאולה ממצרים שאנו עומדים לתאר היא בעצמה אמת ויציב, חלק קבוע של חיינו ושל יחסינו עם המלך. "אֱמֶת, שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱלֹקֵינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵינוּ, מַלְכֵּנוּ מֶלֶךְ אֲבוֹתֵינוּ, גּוֹאֲלֵנוּ גּוֹאֵל אֲבוֹתֵינוּ". מה שהיה אמת עבור אבותינו הוא אמת עבורנו. מדוע? כיוון שאנו קיבלנו אתך כמלך, כא-ל, וכאמת, וכיוון שכך זה חייב להיות אמת אפילו שקשה לראות זאת בעיניים הטבעיות שלנו. כאשר אנו מסתכלים דרך משקפי האמונה, דרך הפריזמה של נאמנות למלך, אנו אכן חווים את כוחו הגואל של ה', כיוון שהעבר הוא גם ההווה. החוויה הישירה שלנו היא של העבר, בהיזכרנו במצרים - אך מכיוון שאנו מקדימים לזיכרון זה את קבלת עול מלכות שמים וההכרזה של אמת ויציב, אנו חווים את העבר כהווה. השפה של הברכה מתייחסת לעבר בלבד, אך החוויה הפנימית שלנו היא הווה. אני מציב את עצמי מול כוחו הגואל של ה' דרך קבלת עול מלכות שמים, וזה באמת עובד בגלל מידת האמת.

מדוע אסור להפסיק בין מלכות ואמת, בין "אני ה' אלוקיכם" לבין "אמת"? אסור לתת לעולם הגשמי, העולם שאנו רואים בעיניים הטבעיות שלנו, להפריע, כיוון שאז נפסיק לראות את הגאולה ונראה רק את הגלות והשעבוד. אסור שהקיום היום-יומי יפריע וימנע מאתנו לחוות היום את יציאת מצרים, כיוון שאז לא נוכל לברך את ה' על הגאולה. רק מי ששקוע בקבלת עול מלכות שמים יכול לחוות בהווה את יציאת מצרים.

עניין זה מסביר, לדעתי, משפט חידתי באמצע הברכה. "אַשְׁרֵי אִישׁ שֶׁיִּשְׁמַע לְמִצְוֹתֶיךָ, וְתוֹרָתְךָ וּדְבָרְךָ יָשִׂים עַל לִבּוֹ" (בנוסח ספרד, זהו אחד משבעת המשפטים הפותחים במילה "אמת", כך שברור שאין זה מאמר מוסגר). מדוע אנו משבחים נאמנות לדבריו ומצוותיו של ה'? מה הקשר לגאולה? אני חושב כי התשובה היא כי הנאמנות כאן היא לדבריו של הנביא, לרלוונטיות הנצחית של התורה. כיוון שהנוכחות של גאולה אינה עובדה טבעית גלויה, אלא היא אמיתית רק כאשר היא מגיעה לאחר קבלת מלכות ה' ואמיתתו, אנו משבחים נאמנות לדברי ה', כיוון שהנאמנות עושה את הברכה לאפשרית - או שמא, עושה את הברכה לאמיתית. אם דברו של ה' חקוק על לבך, אם חיברת את קריאת שמע עם אמת ללא הפרעה, אז החוויה שלך של גאולה תהיה אמיתית. אז יהיה זה "אֱמֶת, אַתָּה הוּא אָדוֹן לְעַמֶּךָ, וּמֶלֶךְ גִּבּוֹר לָרִיב רִיבָם", אז יהיה נכון באופן נצחי כי "אַתָּה הוּא רִאשׁוֹן, וְאַתָּה הוּא אַחֲרוֹן, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ". אז אנו יכולים לומר כי אמת הדבר כי "מִמִּצְרַיִם גְּאַלְתָּנוּ... עַל זֹאת שִׁבְּחוּ אֲהוּבִים, וְרוֹמְמוּ לָאֵל... לְמֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם".

מכאן זהו צעד קטן להתחיל להביט אל העתיד:

צוּר יִשְׂרָאֵל, קוּמָה בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל

וּפְדֵה כִנְאֻמֶךָ יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל

גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו
תורגם על ידי חנה גלסנר
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי