דילוג לתוכן העיקרי

ברכת התורה: האם רק ברכת המצווה?

קובץ טקסט

ברוב הסידורים העתיקים, לאחר שמונה עשרה ברכות השחר מופיעה ברכת התורה. עם השנים, מקומה של ברכת התורה נדד ונהיה מוקדם יותר, ובעוד ישנן סיבות טובות לשינוי, אנו נתייחס לברכה מיוחדת זו לפי מקומה העתיק. אך תחילה עלינו לנתח מדוע ברכת התורה שייכת בכלל לסדר התפילה.

ברכת התורה: ברכת המצווה סטנדרטית או משהו מעבר?

לכאורה, ברכת התורה היא דוגמה לברכת מצווה, ברכה הנאמרת לפני קיום מצווה. הגמרא קובעת ש"כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן" (פסחים ז:). ברכות המצווה ניתנות לזיהוי בקלות על ידי הנוסח "אשר קדשנו במצותיו וציוונו...". לפי אמת מידה זו, ברכת התורה, או לפחות החלק הראשון שלה, נראית כברכת המצווה, ובנויה לפי הדגם הקלאסי - "אשר קדשנו במצותיו וציוונו לעסוק בדברי תורה".

אם זה נכון, אזי איננו אמורים לדון בברכת התורה בסדרת שיעורים זו, כיוון שהיא אינה חלק מהתפילה: ברכת התורה היא פשוט ברכת המצווה, ויש לה את אותו המעמד של הברכה הנאמרת לפני שמיעת שופר. נכון הדבר כי בניגוד לשופר, אנו מצווים ללמוד תורה כל יום, וכיוון שכך גם הברכה הנאמרת לפני לימוד תורה בהכרח נאמרת כל יום, אך זהו רק הבדל של תדירות. אפילו אם נטען כי תפילת שחרית עצמה כוללת קטעים מהתורה, ולכן יש לומר את ברכת התורה לפני קריאתם, נראה שאין קשר מהותי בין ברכה זו לבין תפילת שחרית. אם האדם, מאיזו סיבה שהיא, לא הולך ללמוד תורה בשעות הבוקר המוקדמות, לא תהיה סיבה לומר את ברכת התורה במהלך תפילת שחרית.

רעיון זה נתמך על ידי המקור התלמודי לברכת התורה. ברכה זו אינה מוזכרת ברשימת ברכות השחר המופיעה במסכת ברכות (ס:), אותה הזכרנו בשיעורים קודמים. המקור לברכת התורה הוא בגמרא אחרת:

אמר רב יהודה אמר שמואל: השכים לשנות עד שלא קרא קריאת שמע - צריך לברך, משקרא קריאת שמע - אין צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה. (ברכות י"א:).

נראה, לפי דעת שמואל, כי לא רק שאמירת מה שאנו מכנים ברכת התורה אינה חלק קבוע מהתפילה, אלא אין זו התרחשות קבועה בסדר היום ההלכתי. רק מי שהחליט, ככל הנראה באופן יוצא דופן, להשכים ללמוד תורה לפני התפילה, נדרש לומר ברכה זו. נראה כי הגמרא מבהירה כי הפעולה של לימוד תורה היא זו שגורמת לחיוב בברכה, ולא טקס התפילה היומי הקבוע.

עם זאת, קריאת הרמב"ם מעלה תמונה מאד שונה. ראשית, אם לחזור על נקודה שראינו לגבי ברכות אחרות שדנו בהן, הרמב"ם מביא את הלכות ברכת התורה כחלק מהלכות תפילה, ולא כחלק מהלכות ברכות, או במקום המתאים עוד יותר - הלכות תלמוד תורה. למעשה, הוא מביא אותן בפרק ז' (פרק שציטטנו בשיעורים קודמים), המתחיל במילים "כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום...". הרמב"ם ממשיך ומונה את כל הברכות ברשימה המופיעה בברכות ס: (הלכות א - ט), ומיד ממשיך ומסביר את החיוב לומר את ברכת התורה. נקודה זו כשלעצמה ממקמת את ברכת התורה בהקשר של הברכות היומיות.

אך הרמב"ם מפורש עוד יותר מכך. ראשית, בהלכה י' הוא מביא את הניסוח של הגמרא בברכות י"א: שכבר ראינו, יחד עם הניסוח המדויק של הברכה (ברכות). אך אז, בהלכה י"א, הוא מוסיף, "בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו ואחר כך קורא מעט מדברי תורה". זה הופך לחלוטין את היחס שחשבנו כי הבחנו בו בגמרא. במקום "כאשר אתה לומד, תאמר ברכה קודם", אנו קוראים כעת "תאמר ברכה, ואז תלמד קצת לאחר מכן". יתרה מכך, במקום לראות את אמירת שלושת הברכות הנקראות יחד "ברכת התורה" כהתרחשות מעט יוצאת דופן, כאשר ברכת אהבה רבה היא הדרך הרגילה למלא את החיוב לומר ברכה לפני לימוד תורה, ברור כעת כי ברכת התורה המשולשת היא הנורמה, וזוהי נורמה מחייבת. כפי הנראה, ההסתמכות על ברכת אהבה רבה היא פטור בדיעבד מהחיוב הרגיל. בדיוק כמו שאר ברכות השחר, יש חיוב לומר ברכה זו כל יום.

קביעתו של רמב"ם כי יש ללמוד תורה לאחר אמירת הברכה מבוססת על פסקה בירושלמי, המצוטטת על ידי התוספות בברכות י"א:. הירושלמי נראה כמתייחס למקרה בו האדם לא אמר את ברכות התורה הרגילות אלא הסתמך במקום זאת על ברכת אהבה רבה. התוספות מציעים כי דרישה זו אינה מתייחסת לברכות התורה הרגילות, או לחילופין כי הבבלי אינו מסכים עם הירושלמי. כיוון שכך, התוספות שוקלים את האפשרות כי אין חיוב ללמוד תורה מיד לאחר אמירת הברכה. קבעיה זו מצביע בבירור על כך שזוהי אינה ברכת המצווה רגילה, כיוון שאין הגיון באמירת ברכה כזו בלי לקיים את המצווה שהיא מתארת. אמנם הרמב"ם דורש לימוד תורה מידי לאחר הברכה (וזוהי הסיבה לכך שבסידור מופיעות ברכת כהנים והמשנה של "אלו דברים" מיד לאחר הברכה), אך ברור, כפי שראינו, כי זה לא משום שהמצווה של לימוד תורה מצריכה ברכה; אלא, זה משום שהברכה על התורה צריכה להיות קשורה לתורה כאשר היא נאמרת. לאחר מילוי החובה לומר את הברכה כל יום, האדם צריך ללמוד מעט תורה מיד לאחר מכן.

למעשה, קריאה פשוטה של ברכת התורה מצביעה על כך שזו אינה רק ברכת המצווה. ברכת התורה מורכבת למעשה מכמה ברכות: ראשית, אנו אומרים את ברכת "לעסוק בדברי תורה", שאכן מזכירה ברכת מצווה טיפוסית בכך שהיא מכילה את הנוסח "אשר קדשנו במצותיו וציוונו". לאחר מכן, אנו אומרים "והערב נא", ברכה אשר מורכבת בעיקר מבקשה להפוך את לימוד התורה שלנו למוצלח ונעים. לבסוף, אנו אומרים ברכה המוכרת לנו מקריאת התורה בציבור: "אשר בחר בנו מכל העמים..." ומסתיימת במילים "נותן התורה". ברכת מצווה רגילה מורכבת מברכה אחת קצרה; ברור כי משהו אחר מתרחש כאן.

תורה: מהותו של היהודי

הגמרא שואלת איזה סוג של לימוד תורה מחייב אמירת ברכת התורה, ונותנת אוסף מורכב של תשובות:

אמר רב הונא: למקרא צריך לברך ולמדרש אין צריך לברך; ור' אלעזר אמר: למקרא ולמדרש צריך לברך, למשנה אין צריך לברך; ור' יוחנן אמר: אף למשנה נמי צריך לברך [אבל לתלמוד אין צריך לברך]; ורבא אמר: אף לתלמוד צריך. (ברכות י"א:).

בעוד כולם מסכימים כי אדם מקיים את מצוות לימוד תורה בין אם הוא לומד מקרא, משנה או גמרא, אנו רואים כי לפי הדעות השונות, ברכת התורה נאמרת רק בעת לימוד סוגים מסוימים של תורה. על אף שהפסיקה ההלכתית היא לפי דעת רבא, שאינו מבדיל בין הקטגוריות השונות של לימוד תורה, ברור מהגמרא כי יש כאן גורם נוסף בפועלה שאינו רק קיום המצווה של לימוד תורה.

ר' חיים מבריסק[1] טען כי ברכות התורה אינן ברכות המצווה, כלומר הן אינן קשורות למילוי המצווה של לימוד תורה, אלא הן ברכות על התורה עצמה. המוקד של הברכות אינו מעשה אלא אובייקט (חפצא) - התורה. תופעות מסוימות ואובייקטים מסוימים שאנו חווים בחיי היום-יום מחייבים אותנו בברכה להודות לה'. התורה, שניתנה לעם ישראל על ידי ה' בהר סיני, היא אובייקט כזה, ואנו נדרשים - כל יום - לברך את ה' על תופעה זו.

הגדרה זו של ברכת התורה, כברכה על התורה עצמה, מסבירה את הדיון והמחלוקת בגמרא בנוגע לפן של התורה המחייב בברכה. רשימת האפשרויות בגמרא: מקרא, מדרש, משנה ותלמוד, מסודרת לפי דרגת האובייקטיביות של כל סוג של תורה. התורה שבעל פה חסרה, במידה מסוימת, החפצה קונקרטית, שלא כמו ספר התורה, שהוא אובייקט קונקרטי. הפעולה של לימוד יכולה להתייחס לכל סוג של תורה באופן שווה, אך הצורה שניתנה לנו בסיני עומדת בפני עצמה, לפחות בעיני אחדים, כאובייקט שאליו אנו קשורים, ולכן היא מועמד טוב יותר לברכה זו.

ר' חיים טען כי נקודה זו מסבירה גם את ההלכה שנשים חייבות לברך את ברכות התורה, למרות שהן פטורות מהמצווה של לימוד תורה.[2] הוא הסביר כי על אף שהמצווה ללמוד תורה אינה מחייבת נשים, התורה עצמה היא קניין של העם היהודי, ושייכת לנשים לא פחות מאשר לגברים. הברכה אינה על המצווה ללמוד, אלא על החשיבות של התורה בחייו של היהודי. ההלכה דורשת מהיהודי להכיר בחשיבות זו ולברך את ה' בכל יום על שנתן לנו את התורה. לאור זאת, ברור מדוע החיוב מתייחס באופן שווה לגברים ולנשים.

באופן זה ניתן להסביר גם מדוע ברכת התורה נאמרת לפני קריאת התורה בציבור, למרות שכל אחד (כולל העולה) כבר אמר ברכה זו קודם.[3] כפי הנראה, כאשר התורה נקראת בהקשר ציבורי, אנו חווים סוג אחר לגמרי של מפגש עם התורה, ומכיוון שכך חז"ל תיקנו ברכה נפרדת.

לבסוף, ובאופן שהכי חשוב עבורנו, יש בכך הסבר לסיבה שברכות התורה הן חלק מהדרישה היומית של התפילה, כפי שהוגדרה על ידי רמב"ם. התורה היא רכיב מהותי בחייו של היהודי, לא פחות מאשר נשימה, התלבשות, קימה, תנועה או כל אחד אחר מהמרכיבים שאנו משבחים בברכות השחר. כיוון שכך, כחלק מהחיוב היומי של היהודי ביחס לבוראו, האדם מגיב לנוכחות התורה על ידי שהוא מברך את ה', שנתן לנו אותה.

השאלה האם האדם חייב גם ללמוד תורה מיד לאחר אמירת הברכה דומה לשאלה האם האדם חייב לחוות באופן אישי כל אחד מהאירועים המתאימים לברכות השחר. בהחלט מתקבל על הדעת כי האדם יהיה חייב להכיר בתפקיד המרכזי של התורה בחוויית החיים גם אם הוא לא חווה את התורה באופן מידי דרך הפעולה של לימוד. לחילופין, יתכן כי האדם יכול לחוש את התורה גם אם הוא לא לומד כרגע. מצד שני, נראה לי כי בעוד הודאה לה' על כך שהוא שמספק לנו בגדים (מלביש ערומים) ראויה גם אם האדם אינו מתלבש, ההודאה לה' על שבחר את עם ישראל בכך שנתן להם את התורה מבלי ללמוד בו זמנית תורה היא שונה. הבעלות על בגדים היא נחמדה, ואני יכול להעריך זאת כל בוקר, אך התורה מגדירה אותנו; היא חייו של היהודי. אמירת ברכת התורה בלי לקחת חלק מיד לאחר מכן במה שהברכה מתארת היא בלתי רואיה באופן צורם, כמעט בעלת סתירה פנימית. מכאן - וזוהי פסיקתו של הרמב"ם - יש ללמוד מעט תורה מיד לאחר אמירת הברכה, כדי להראות שאנו לוקחים את מילותינו ברצינות.

כפי שהזכרתי קודם, בסידורים עתיקים ברכות התורה מופיעות לאחר ברכות השחר, שלא כמו בסידורים מודרניים, ההופכים את הסדר. ישנן סיבות שונות לנדידה זו, אך לאור מה שראינו עד כה, המיקום המקורי הוא הגיוני. ראשית, ברכות השחר מתייחסות לפנים הבסיסיים של החיים כיצור אנושי (למעט ברכות "שלא עשני..."), בעוד ברכות התורה מתייחסות לחוויה של החיים כיהודי. שנית, ברכות השחר מדברות אך ורק על ההתעוררות, היות האדם חי, ומסתיימות בבקשה מה' ליכולת לפעול במהלך היום כעבדיו. ברכות התורה הן הביטוי הראשון של אותה עשיה, של עבודת ה' על ידי לימוד תורה. כיוון שכך, אין זה מפתיע כי אנו מוצאים אותן מיד לאחר ברכת המעביר שנה.

הגמרא בברכות מסיימת בקביעה כי יש לומר את כל שלושת החלקים של ברכת התורה שהוזכרו לעיל, מה שיוצר את הברכה בשלושה חלקים המצויה בסידורים שלנו. מבט מהיר חושף את שלושת הנושאים השונים:

1. "לעסוק בדברי תורה". במקום להציב מטרה של הישגים בלימוד התורה, כגון הפיכה לתלמיד חכם גדול, הברכה מדגישה רק את הפעילות של העיסוק בתורה. הרב סולובייצ'יק העיר פעם כי ברכה זו תהיה רלוונטית גם למי שסובל מסניליות, ואינו זוכר שום דבר ממה שלמד, אך מגדיר את ערכי הליבה של חייו על ידי לימוד - ונושם, לכאורה, תורה יחד עם חמצן.

2. "והערב נא" - עשה את התורה נעימה עבורנו כך שאנו ובנינו נהיה "יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". שוב, ידע אינטלקטואלי אינו מודגש כאן, אלא הזהות והאישיות של אלו שלומדים את התורה, עבורם היא מגדירה את יחסיהם עם ה'.

3. "אשר בחר בנו" - התורה היא הליבה הברורה של היות עם ישראל עם נבחר, ומכאן של הזהות היהודית.

פעילות, משמעות אישית וזהות לאומית - כל השלוש מגולמות על ידי התורה כפן קבוע של הקיום היהודי. אכן, יהיה זה נכון אפילו אם לא הייתה מצווה ללמוד. כשם שעובד ה' צריך להודות לה' כל יום על שהחזיר בו את נשמתו, הוא צריך לברך את ה' על מתנת התורה, המגדירה את החיים.

 

 

 

[1]   מובא בקצרה בחידושי הגרי"ז בהלכות תלמוד תורה.

[2]   הסמ"ג ענה על שאלה זו בכך שטען כי נשים חייבות ללמוד את החלקים בתורה הקשורים בקיום מצוות בהן הן חייבות.

[3]   איננו אומרים את ברכת התורה יותר מאשר פעם ביום - ראו תוספות ברכות י"א:.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)