דילוג לתוכן העיקרי

בתי דין

קובץ טקסט

 

 פתיחה

 

הגמרא בתחילת המסכת מצטטת בבת אחת את כל המשניות של פרק ראשון במסכת. כאשר קוראים את כל המשניות ניתן להתרשם בקלות מנושא הפרק: תיאור שלושת בתי הדין (בית דין של שלושה, עשרים ושלושה ושבעים ואחד דיינים) ופירוט הסמכויות של כל ערכאה.

בשיעור השבוע נעסוק ביחס שבין בתי הדין, ונעיין במבט כללי בסמכויות של כל ערכאה. בסיום השיעור נעסוק בשאלת מעמד בתי הדין במדינת ישראל לאחר קום המדינה. בשבועות הבאים נעיין בפרטי המקרים שמופיעים במשנה בעקבות סוגיות הגמרא. לפני תחילת קריאת השיעור מומלץ לקרוא את המשניות בפרק ראשון ורק לאחר מכן להמשיך בקריאתו.

הסנהדרין

סנהדרין קטנה מונה עשרים ושלושה דיינים, וסנהדרין גדולה (הנקראת 'הסנהדרין') ובה יושבים שבעים ואחד דיינים. במשנה מבואר שדיני נפשות נידונים בבית דין של עשרים ושלושה, ודינים שנוגעים לכלל ישראל נידונים בבית דין של שבעים ואחד. הדוגמאות שהמשנה מונה לדיונים שבסנהדרין הגדולה הם הרחבת קדושת ירושלים והמקדש, שפיטת נביא שקר מסית ומדיח, והוצאת עם ישראל למלחמת הרשות. בדיונים אלו מדובר על נושאים ששייכים לכנסת ישראל כולה ולכן נידונים בערכאה מיוחדת שכפי שנראה מייצגת את כלל ישראל.

מקום מושבה של סנהדרין הגדולה היה בלשכת הגזית בבית המקדש. אולם, כידוע, מרגע שהסנהדרין גלתה מלשכת הגזית הפסיקו לדון בדיני נפשות. האם ישנן השלכות נוספות לגלות הסנהדרין מבית המקדש?

יתכן ונקודה זו עומדת בבסיס הדיון בין הרמב"ם והרמב"ן במצוות קידוש החודש:

"והתימה מן הרב כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובא"י בלבד... והנה דבר ברור וידוע הוא שבית דין הגדול בטל מא"י ואפילו קודם החרבן ר"ל שלא היה בהם דין ב"ד הגדול כמו שאמרו... ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרי גדולה וישבה לה בחנות למאי הלכתא לומר שלא דנו דיני נפשות... ואפילו ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור נטל כוחם ורשותם מהם עד שיהיו במקומם... ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלויין בב"ד הגדול. ואם כן הדבר לא היו יכולין לקדש על פי הראייה מזמן הארבעים שנה קודם החרבן, וידוע הוא בכמה מקומות בגמ' שהיו עושין כן עד זמן קרוב לסתימת התלמוד. ובין בראייה בין בחשבון בזמן הרע הזה שאין בא"י סנהדרין ולא ב"ד סמוכין כלל ואין בח"ל ב"ד שנסמך בארץ לא יועיל חשבוננו שום תועלת בשום פנים כפי דברי הרב שכבר נעדר מא"י ב"ד ואין שם כלל ב"ד לקדש החודש ולעבר השנה וכן מחוצה לארץ נעדר לגמרי ב"ד שנסמך בארץ.... ויש בכל זה שבושים גדולים. אבל העניין שהוא שלם מכל דופי ומנופה מכל עפרורית בסוגית התלמוד בעניין הזה הוא מה שאומר שקדוש החדש ועבור השנה אינם צריכין ב"ד הגדול אלא שלשה והם מומחין..."

                                           (השגות הרמב"ן מ"ע קנג).

הרמב"ן מבין שכוחה של הסנהדרין טמון בעובדה שהיא יושבת בלשכת הגזית, ומרגע שהסנהדרין גלתה מבית המקדש פקעה סמכותה.

כפי שעולה מהשגתו של הרמב"ן, הרמב"ם סבור כי יש צורך בסנהדרין כדי לקדש את החודשים (הל' קידוש החודש פ"ה). לא נדון בשיעור זה בשיטת הרמב"ם בענייני קידוש החודש, ובעז"ה נקדיש לכך שיעור בהמשך הפרק, אלא רק נעיר כאן על דבריו בנוגע לסמכות בית דין הגדול. לפי הרמב"ם גם אם הסנהדרין גלתה אין זה אומר שפקעו כל סמכויותיה. רק לגבי דיני נפשות אנו אומרים שכוחה עבר, אולם לגבי שאר ההלכות והדינים יש לסנהדרין סמכות של בית דין הגדול גם כשיצאו מלשכת הגזית. הרמב"ן לעומת זאת סובר שהמקום גורם הוא תנאי בחלות דין בית דין הגדול, ומרגע שגלו מלשכת הגזית בטלו כל הדינים התלויין בבית דין הגדול[1]. כשיטת הרמב"ן כותב גם הרמ"ה בחידושיו למסכת:

"...תדע שתנא אין מושיבין סנהדראות לשבטים אלא בבי"ד של שבעים ואחד ובזמן שאין יושבין במקומן אין תורת סנהדרי גדולה עליהם..."                               (יד רמ"ה מא.).

בנוסף לתפקיד של בית הדין הגבוה לצדק, יש לסנהדרין היושבת בלשכת הגזית תפקיד של הוראה ופסיקת ההלכה. בפרשת שופטים התורה מצווה גם על קיום המצוות ככל אשר יורו אותנו החכמים היושבים בסנהדרין. להלכה ישנה מצוות עשה (לשמוע לבית דין הגדול) ומצוות לא תעשה (איסור להמרות את הוראת בית הדין הגדול), הנוגעות למחוייבות ההלכתית כלפי הסנהדרין הגדולה. יש לציין שמדובר על שתי עקרונות שונים: בפרק הראשון של מסכת סנהדרין הדיון נוגע למינוי דיינים כדי לדון על פי דין תורה. פסיקת ההלכה והמחוייבות לבית דין הגדול אינו נוגע למצוות מינוי שופטים, אך קשורה להרכב זה של דיינים ותלמידי חכמים[2].

בהקשר זה, מעניין לעמוד על דיוק מסוים שעולה מדברי הרמב"ם בעניין זה. כותב הרמב"ם:

"כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו. אם ידעו - אמרו לו, אם לאו – הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים, ושואלין לבית דין שבהר הבית. אם ידעו – אמרו לו, אם לאו – הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה. אם ידעו – אמרו להן, ואם לאו – הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין..."

                                              (ממרים פ"א, הלכה ד).

מענין לציין כי הרמב"ם אינו מתאר כאן דיון משפטי, אלא דיון אודות שאלה הלכתית - "דין שנולד בו ספק". בית משפט אזרחי עוסק במקרים שקרו במציאות, ואינו עוסק בשאלות אודות פרשנות החוק. למשפט העברי לעומת זאת ישנה מטרה גדולה יותר, והיא לתקן את העולם. לכן בתי הדין אינם עוסקים בתביעות משפטיות בלבד, אלא גם מבררים את הדין לכתחילה, על מנת לגרום לחברה תקינה יותר עם ערכי מוסר גבוהים יותר. בשיעור זה לא נתעסק בצד זה של בית הדין, אולם חשוב להזכירו.

סנהדרין כמייצגת את כנסת ישראל

תפקיד נוסף של בית הדין הגדול בירושלים, הינו לשמש שליח של כנסת ישראל. בית הדין אינו פועל כבית דין רגיל שמכריע את המשפט, אלא כגוף שפועל כשליח של עם ישראל, וההכרעה בבית הדין הינה בעלת משמעות כמייצגת את הכלל.

כדוגמה לעיקרון זה נזכיר את הנושא שהעלנו בפסקה הקודמת- מחויבות כלל ישראל לפסיקת ההלכה. כל יהודי מחוייב להלכה כפי שנפסקה בסנהדרין היושבת בלשכת הגזית, וקיים איסור להמרות את דבריהם. לאחר חורבן המקדש וביטול הסנהדרין עולה השאלה בידי מי נתונה סמכות פסיקת ההלכה. האם יש חיבור הלכתי / קבוצת חכמים, שאנו מחוייבים לקבל את דבריהם?

נושא זה דורש עיון מעמיק בפני עצמו, ובהקשר של שיעורנו נפנה לדברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה. הרמב"ם סובר שלא ניתן לחלוק על דברי התלמוד, אך ניתן לחלוק על החכמים שאחרי חתימת התלמוד:

"ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל".  

הכוח של התלמוד הבבלי נובע מכך שכל ישראל קיבלו אותו עליהם. תוקף זה מקביל לכוחה של הסנהדרין שפועלת מכלל ישראל, וכדברי הרב אלחנן וסרמן בקונטרס דברי סופרים- "ונראה דקיבוץ כל חכמי ישראל יש לו כח של ב"ד הגדול אפילו בזמן דליכא סמוכין". קיבוץ כל חכמי ישראל מקביל למעמד בית דין הגדול שהוא מייצג את כלל ישראל ומכאן נובעת סמכותו ההלכתית[3].

גם במצוות קידוש החודש, התלות בבית דין הגדול (לדעת הרמב"ם) נובעת מהעובדה שבית הדין מייצג את כלל ישראל. הרב סולובייצ'יק[4] הסביר שאין צורך בבית דין של שבעים ואחד בדווקא, אלא בגוף שמייצג את כלל ישראל, ולכן גם לאחר החורבן היה ניתן לקדש על ידי סמוכים[5]. העובדה שקידוש החודש נעשה על ידי בית הדין הגדול אינה נובעת מצורך בלעדי בבית דין של שבעים ואחד. החובה של מצווה זו מוטלת על כלל ישראל, והיא מוטלת על בי"ד הגדול בתור הנציג של כנסת ישראל[6].

בית דין של שלושה

בדיני ממונות וקנסות הדיונים מתקיימים בנכוחות שלושה דיינים בלבד. ההבנה הפשוטה מסבירה שמספר הדיינים תלוי בסוג הדיון, אך מעמד בית הדין שווה בכל הדיונים. ברם, ניתן למצוא סימוכים לכך שמעמד בית דין של שלושה שונה מהסנהדרין. עוד לפני עיון במקורות ניתן לשים לב להבדל בשם:  לבית דין של שלושה קוראים בית דין של שלושה, בניגוד לסנהדרין קטנה וגדולה. לבית דין של שלושה אין שם של סנהדרין בניגוד לבתי דין של עשרים ושלושה ושבעים ואחד[7].

הרמב"ם בספר המצוות דן במצוות מינוי דיינים ובבתי הדין השונים:

"ומתנאי מצוה זו שיהיו השופטים האלו מדרגה למעלה ממדרגה. וזה בשיתמנו בכל עיר שלשה ועשרים דיינים מקובצים כלם במקום אחד בשער העיר שהיא ראויה למספר הזה. ואלו הם סנהדרי קטנה. ויתמנו בירושלם בית דין הגדול משבעים דיינים... ועיר שאנשיה מעטים שאינה ראויה לסנהדרי קטנה יתמנו בה שלשה לעשות הדינים הקטנים" (קע"ו).

מדברי הרמב"ם משמע שסתם בית דין שבכל עיר הוא של עשרים ושלושה, ורק אם אין מספיק תושבים אז קובעים בית דין של שלושה. מעמדו ההלכתי של בית הדין של שלושה זהה לסנהדרין גדולה והוא מהתורה, אך מדובר על מקרה של חוסר ברירה בגלל גודלה של העיר.

דעה ייחודית בעניין זה, מצאנו בדברי ר' בחיי על התורה:

"בית דין של שלשה מתקנת חכמים הם שמעמידין אותן בעיר שאין בה ק"כ ישראלים"    (פרשת שופטים).

לשיטתו, מצוות התורה נוגעת להעמדת סנהדרין גדולה וקטנה אך לא לגבי בית דין של שלושה. בעיר שיש בה סנהדרין קטנה מפרישים הרכב של שלושה דיינים לדון במקרים שהמשנה מונה. בעיר קטנה שאין סנהדרין קטנה מינוי בית דין של שלושה הוא מדרבנן. נראה כי רוב הראשונים חולקים על דברי ר' בחיי בעניין זה.

חלוקה נוספת שבין בתי הדין מובאת בשם הרב ליכטנשטיין[8]. באופן בסיסי הסנהדרין היא גוף ציבורי. כל אחד מחברי הסנהדרין נושא משרה ציבורית, שיש לה משמעות אף בשעה שאין הוא יושב בדין. מאחר מדובר בגוף ציבורי, מספר החברים בו קבוע ומוגדר, ולא ניתן להוסיף עליו. לעומת זאת, בבית דין של שלושה אין 'נושאי משרות': כשיש להכריע בסכסוך כלשהו, נאספים שלושה חכמים לצורך הדיון באותו עניין מסוים. אסיפה זו אינה מעניקה לשלושת חבריה זהות ומעמד מיוחדים.

בפסקה הקודמת עמדנו על הנקודה שהסנהדרין מייצגת את כלל ישראל. נראה שקביעה זו אינה נכונה כלפי בית דין של שלושה שמטרתו הכרעות ובירורים בנושאים מסופקים בלבד. ההבדל בין בית דין של שלושה ובין בתי הדין שמעליו מתבטא בתחומים שונים, שהבולט שבהם הוא זהות הדיינים: בסנהדרין יושבים רק דיינים מומחים וסמוכים, ואילו בבית דין של שלושה יכולים לדון גם הדיוטות. ונראה שניתן לבאר גם את ההבדל הזה על הדרך שהצגנו. בית דין של שלושה הוא גוף מקומי, שנועד ליישב סכסוכים, ואת זאת יש לעשות בתנאים הקיימים - בין שיש דיינים סמוכים ובין שאין. סנהדרין, לעומת זאת, היא גוף בעל מעמד מיוחד, שרק דיינים מומחים יכולים להיכלל בו.

בתי דין בארץ ישראל

בשיעור שעבר עסקנו במצוות מינוי דיינים, ובסיום השיעור עסקנו בסמכות בתי הדין לאחר ביטול הסמיכה. ראינו את דברי הטור (חו"מ סימן ב) שטען כי יש למנות בתי דין גם בימינו על מנת לשמור על תיקון החברה. דברים אלו מבוססים על הגמרא בהמשך המסכת:

"תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך" (מו.).

כחלק מתיקון העולם יש צורך שחכמים ידונו, גם אם סמכותם מהתורה מוטלת בספק. בנוסף לכך יש לדון גם על פי השכל הישר וליישם עקרונות שלא מצאנו בתורה ובתלמוד. יסודות הלכתיים אלו הובאו בתשובת הרשב"א:

"עמדתי על כל טענות הקונדרס הזה, ורואה אני: שאם העדים נאמנים אצל הברורים, רשאים הן לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל לפי מה שיראה להם, וזה מקיים העולם. שאם אתם מעמידין הכל על הדינין הקצובים בתורה, ושלא לענוש אלא כמו שענשה התורה: בחבלות, וכיוצא בזה, נמצא העולם חרב, שהיינו צריכים עדים והתראה. וכמו שאמרו ז"ל: לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. וכ"ש בחוצה לארץ, שאין דנין בה דיני קנסות, ונמצאו קלי דעת פורצין גדרו של עולם, נמצא העולם שמם..."

                                                         (ח"ג, שצג).

מדברי הרשב"א משמע כי ניתן לייסד בתי דין רבניים שמתאימים לרוח התקופות השונות. ברם, ייסוד בתי דין כאלו מעורר בעיה שהרי נמצאנו מבטלים את דין תורה. בתי דין רבניים 'מודרניים' ידונו לפי עקרונות כלליים ולא לפי ההלכה הפסוקה, ולכאורה ניתן לבטל את חלק חושן משפט בשו"ע.

עוד לפני הקמת המדינה וגם לאחר הקמתה, עסקו גדולי הרבנים בשאלה האם וכיצד ניתן לייסד את המשפט במדינת ישראל לפי דין תורה. הבעיות ההלכתיות שעומדות בפני חידוש המשפט במדינת ישראל על פי אדני התורה סבוכות עד מאוד. קבלת עדות מפסולים, מינוי שופטים וזהותם, שופטים ונידונים גויים הם רק חלק מהשאלות ההלכתיות. האתגר והבעיות הוצגו על ידי הרב שלמה גורן[9]:

"עם הכרזת העצמאות המדינית לעם היהודי בארץ ישראל הועמדה היהדות הדתית בפני מבחן חמור. עליה יהיה להחליט על האופן שבו תילחם למען החדרת רוח התורה וחוקיה למדינה... לא די בקביעת הדרישה למדינה, שתהא מבוססת על חוקי התורה. יש לעבד תחוקה מפורטת שתפתור פתרון הולם את כל אחת מן הבעיות. פתרון שיתקבל על דעת כל חלקי הציבור ויהיה בן ביצוע. מעבדי התחוקה יהא עליהם לקחת בחשבון גם תקנון האומות המאוחדות ולדאוג לכך שהתחוקה לא תעמוד בסתירה לחוק הבינלאומי המחייב שוויון זכויות לכל חלקי האוכלוסיה".

הרב גורן מתמודד עם הסוגיות, ולאור סוגיית ערכאות שבסוריא הוא קובע שגם בעבר היו בתי דין כאלו. כתוצאה הרב גורן הציע לייסד מערכת כפולה של בתי דין. האחת תכלול רשת בתי דין תורניים מלאים שבהם יקבלו תורף חוקי התורה כמו שהם. מערכת שניה של בתי דין תכלול בתי משפט אזרחיים, מותאמת לחוק הבין לאומי, תוך הקפדה שלא יסתרו את חוקי התורה.

בתי המשפט האלו, לא יפעלו כבתי דין תורניים מלאים, כי אם כבתי משפט שקיבלו את סמכותם המשפטית מהסכמת הציבור. לבתי דין אלו יהיה גם כוח הלכתי, לאור סוגיית ערכאות שבסוריא ותשובת הרשב"א שהזכרנו לעיל. בדרך זו יהיה ניתן לייסד שיטה חדשה של בתי דין שתשמור על הצביון התורני המלא מחד, ומאידך תספק את השאיפה הכללתית לשוויון זכויות של כלל האזרחים במדינה.

הרב הראשי למדינת ישראל באותה תקופה, הרב הרצוג, הגיב למאמרו של הרב גורן ותקף את דבריו[10]. עיקר הדיון נוגע ליסודות הלכתיים שלא נרחיב עליהם במסגרת השיעור, ונעסוק בשאלות העקרוניות שעולות בנוגע למהות בתי הדין:

"...אבל שהמדינה היהודית בארץ הקודש שהיא המקום היחידי שבה יתקיים משפט משלנו, בתוקף כוח ממשלתי, תקבל סידור משפטי כזה, הרי זה יעלה לדעתי ולפי הרגשתי חס ושלום נתינת גט כריתות לתורתנו הקדושה וממש הרמת יד בתורת משה רבינו ע"ה... והרי זה מעין מוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות משיאכלו בשר נבילות. ועדיין אין זה אומר שרשאים להנהיג כך בארץ ישראל, במדינה יהודי, שמלאה תלמידי חכמים כרימון"       (עמוד 164).

אחת הנקודות העיקריות שמעלה הרב הרצוג היא שאם נייסד בתי דין רבניים כאלו במדינת ישראל הרי בטלנו את משפטי התורה. דווקא בארץ ישראל עלינו לשמור על דיני התורה, וחלילה שדווקא כאן יבטלו לראשונה את חוקי התורה במסגרת תורנית. לא ניתן לתת הכשר רבני לפסיקה על פי שיקול דעת או חוקי העמים.

שאלה זו עומדת בבסיס פולמוסים רבים שנוגעים ליחסי דת ומדינה, כדוגמת שאלת חילול שבת וקביעתו בחוק. הדילמה האם לתת אישור הלכתי למעשה שאינו כשר ובדרך זו להשיג ריווח חלקי אינה פשוטה[11].

הרב הרצוג מסביר שהרשב"א בתשובה לא התיר להקים מערכת חוקים ומשפטים אלטרנטיבית לתורה. הרשב"א מסביר שיש יכולת בידי הקהל לענוש גם ללא קיום כל התנאים ההלכתיים. מדובר על תוספת של עונשים בשביל תיקון המדינה ולא על שינוי החוקים ודרך הפסיקה.

הסבר יפה ליחס שבין העקרון ההלכתי שעונשים שלא מן הדין ובין החוקים הקבועים בתורה, ניתן למצוא בדברי העקידת יצחק:

"...וזהו שאמרו (ספרי פ' שופטים) אע"פ שיאמרו לך על ימין שמאל או על שמאל ימין, כ"ש שלא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל, ירצו כי אע"פ שלפי השרשים הכוללים יראה בתחילה שהם אומרים על ימין שמאל ועל שמאל ימין, הנה לפי העניין הפרטי ההוא לא יאמרו אלא על ימין ימין ועל שמאל שמאל. וכדי ליפות כחם בזה להסיר מעליהם כל טוען וטוען מהמשפטים הכתובים אמר (דברים שם) והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. ומזה הורשו ב"ד שבכל דור ודור לדון וליסר ולהעניש כדין ושלא כדין שהכוונה להם כדין מצד זה הדין החלקי ושלא כדין מצד הכוללים. וכמו שאמרנו (יבמות שם) לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך, כלומר לא שהדין הכולל הוא כך אלא שזה הפרטי לפי צורך שאלתו הוא כך. ולפי זה כבר תכלול התורה כל חלקי האנשים וכל פרטי מעשיהם כמו שיתכן אל תורה תמימה ונימוס אלקי הכולל בידיעתו העצומה כל ענייני הנמצאים ומקריהם בכל מיני פרטיותם"

                                                    (שמות שער מג).

ר"י ערמא מסביר שיש לחלק בין האמת החלקית ובין שורת הדין הכולל. לפעמים העניין הפרטי מצריך להתנהג בצורה שונה, ובמקרה זה חכמים יקבעו שצריך לענוש שלא מן הדין. דבר זה יראה שלא כדרך התורה, אך בצורה אמיתית יש ללכת מצד הדין החלקי ולא מצד הדין הכוללים כדי לייסד את האמת והצדק. התורה דורשת מהשופטים לא להיצמד למילה הכתובה, ולפעמים יש צורך לנטות מההלכה היבשה. על עקרון זה ניתן להוסיף את דברי הגמרא שלא חרבה ירושלים אלא מפני שדנו בה רק על פי דין תורה[12].

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   סברה זו הובאה במאמרו של הרב זולטי (רבה הראשי של ירושלים לשעבר)- 'בסדר מינוי דיינים' בתוך בצומת המדינה כרך א עמודים 205-214.

[2]   ישנם הבדלים בדיונים בסנהדרין כאשר היא מתפקדת כפוסקת הלכה וכאשר היא שופטת. בעל ה'כלי חמדה' (פרשת שופטים אות ה) מסביר שיש הבדל ביחס לדעת מיעוט בדיון בסנהדרין קטנה (של 23). כאשר הדיון נוגע למשפט אז המיעוט מחוייב לבטל את דעתו בפני הרוב. ברם, כאשר מדובר על קביעת הלכה לדורות אז גם היחיד יכול לומר שנלך לדון בבית הדין הגדול.

[3]   וראה בספר בית ישי חלק דרשות (סימן טו) שהבין שגם בית הדין הגדול זקוק להסכמת עם ישראל במינו הדיינים. בנושא זה ראה גם: 'על החתימה הספרותית כיסוד החלוקה לתקופות שונות בהלכה', פרופ' ש.ז. הבלין בתוך מחקרים בספרות התלמודית עמודים 148-192; 'מסיני ללשכת הגזית', הרבנים ש. קסירר וש. גליקסברג עמודים 203-210.

[4]   קובץ חידושי תורה עמ' מז-סה, והובא בקיצור ב'שיעורים לזכר אבא מרי' ח"א בתוך 'הזכרת ר"ח וחוה"מ'.

[5]   וראה את מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם לגבי קידוש החודש שהזכרנו בתחילת השיעור. בעז"ה נעסוק בהלכות אלו בהמשך הפרק.

[6]   כך פותר הרב סולובייצ'יק את השאלה מדוע הרמב"ם לא מנה את קידוש החודש כמצוה בה חייבים בית דין גדול. אנו מוצאים מצוות נוספות שמקור חובת בית דין (שאינו בי"ד הגדול) נובעת מכך שהם מייצגים את הציבור, ונראה דוגמה אחת. אם האב לא מל את בנו בית דין מחויבים למול את הבן (קידושין כט.). חובה זו אינה מוטלת על בית דין אלא על כלל ישראל, ובית הדין מחויב בכך כמייצג של כלל ישראל. המקנה בקידושין כותב כך במפורש וכך עולה מדברי הרמב"ם. בהלכות מילה הרמב"ם פוסק את דברי הגמרא שיש חובה על בית דין למול אם האב לא עשה זאת. אך בפירוש המשנה בשבת (פי"ט מ"ו) הרמב"ם כותב בצורה שונה - "וכן כל מי שרואה את הילד הזה הערל ולא מלו הרי זה עובר על מצוות עשה עד שימול אותו כאילו הוא בנו". בפירוש המשנה אנו מוצאים שעקרונית החובה מוטלת על כל אחד, אך מבחינה הלכתית המשמעות היא שבית הדין הולך ומל ולכן כך נפסק במשנה תורה.

[7]   וראה בעניין זה את שיעורנו 'חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר'.

[8]   ראה בענין זה בדבריו של הרב אביהוד שוורץ בדף היומיומי סנהדרין דף ג.

[9]   'חוקה תורנית כיצד?', הובא בתוך ספרו של הרב הרצוג- 'תחוקה לישראל על פי התורה' כרך א מעמוד 146. פורסם לראשונה בעיתון הצופה בחורף תש"ח. הרב גורן היה מגדולי המתמודדים עם השאלות שהתעוררו עם קום המדינה, ובמקביל פעל ליישם את חוקי התורה במדינה הצעירה. פעולותיו כרב צבאי ראשי ומאמריו לגבי שימוש בחשמל בשבת והפעלת מפעלים נדרשים בשבת מהווים את המימוש למעשה של הגותו בנושא זה.

[10] שם מעמוד 157.

[11] ראה לדוגמא בספרו של הרב וסרמן- 'רעך כמוך' בעניין חקיקה דתית מעמוד 223.

[12] דבר זה צריך להיעשות בתוך עולמה של התורה ואין זה אומר ייסוד מערכת משפט על פי שיקול הדעת. על החשיבות של המשפט האלוקי מול המשפט האנושי שמבוסס על שיקול דעתו של הדיין ראה בספרו של הרב וולדנברג הלכות מדינה שער א עמודים סה-עב.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)