דילוג לתוכן העיקרי

בתלמוד

קובץ טקסט

 

א. "לימוד" או "תלמוד"

הקניין הראשון מארבעים ושמונת הדברים שהתורה נקנית בהם הינו, על פי גרסת המשנה שלפנינו, 'תלמוד'. לא בכדי מופיע קניין זה ראשון. כפי שנראה בשיעור זה, התהליך הלימודי ועצם הנכונות ללמוד משקפים דרישות בסיסיות ביותר לקניין התורה. אנו ננסה לעמוד על תהליך למידת התורה ועל חשיבותו, דרך פירושיהם השונים של המפרשים למשנה.

כפי שצויין לעיל, על פי גרסת המשנה שלפנינו הקניין הראשון הינו 'תלמוד'. אולם, יש שגרסו כאן 'לימוד' (כך לדוגמא, גרסת היעב”ץ בספרו 'לחם השמים'). מהו ההבדל שבין 'תלמוד' לבין 'לימוד'?

פעמים רבות תלמוד הינו שם עצם (כמו "תלמוד בבלי"), בעוד לימוד הינו שמה של פעולה[1]. משמעות המילה תלמוד, באופן פשוט, היא אוסף הידיעות שנרכשו על ידי הלימוד. וכפי שמצינו במסכת פסחים:

רב יוסף בריה דרבי יהושע בן לוי חלש ואיתנגיד. כי הדר אמר ליה אבוה מאי חזית אמר ליה... שמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.

(נ.).

כלומר, כאשר התעורר רב יוסף מעלפונו, סיפר לאביו, רבי יהושע בן לוי, ששמע כי בשמים מכריזים 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'. המילה תלמוד, אם כן, משמעה "ידיעות".

במקומות רבים ציינו חז"ל את הידיעה המוקדמת של עיקרי הדינים, כלומר, את ידיעת ה'תלמוד', כקודמת להעמקה בהם, כלומר ל'לימוד'. כך, לדוגמא, אומר רבא:

לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה שנאמר "בתורת ה'" והדר "ובתורתו יהגה" (תהילים, פרק א', פסוק ב')[2].

(ע"ז יט.).

ובניסוח אחר:

 

ליגמר איניש והדר ליסבר.

(שבת סג.).

על דרך השלילה מצינו שמי שלא יקפיד על ידיעותיו קודם שיגש ללימוד מעמיק, עלול להיתקל בקשיים:

ריש לקיש אמר אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה עליו...מאי תקנתיה? ירבה בישיבה.

(תענית ז:).

לאור כל זאת, נראה מובן מדוע בוחרת המשנה לציין ראשונה דווקא את 'תלמוד', כקניין תורה: שינון ההלכות, עוד קודם הבנתן ולימודן לעומק, קודם, לפי הדרכות חז"ל, לעיון ולהעמקה.

ב. ידיעה כתנאי ראשוני

מדוע באמת יש קדימות לידיעה על פני ההעמקה?

אפשרות אחת היא האפשרות אותה מעלה רס"ג, בהקדמה לספר 'אמונות ודעות'. רס"ג מחזיק בדעה כי ניתן להגיע בדרך השכל והתבונה לכל מצוותיה של התורה, ועל כך הוא מעיר:

ובהכרח צריך לספח לענין זה דבר שאין לעבור מעליו, והוא שנשאל ונאמר, אם כל עניני הדת יושגו בחקירה ובעיון הנכון...מהי נקודת החכמה שנתנם לנו בדרך הנבואה, ועשה על כך מופתי האותות הגלויים?

ונשיב על כך, בסיוע ה' יתעלה, התשובה השלמה ונאמר, מפני שידוע לפני ה' יתעלה שהלמודים הנלמדים על ידי העיון לא יגיעו לשלמותם אלא בזמן ממושך...ואפשר שרבים ממנו לא תשלם להם המלאכה מחמת חסרונם...ולפיכך שחרר אותנו מכל הטרדות האלה ושגר אלינו את שליחו ומסרם לנו בדרך הודעה...

(עמוד כז, מהדורת הרב קאפח).

כלומר, הלימוד העיוני המדוקדק אינו מתאים לכל אחד, ואף האנשים המסוגלים לו יצטרכו לזמן רב, ובנתיים "היינו נשארים זמן רב ללא דת עד אשר תשלם לנו המלאכה ויסתיים העסק בה". על כן, הלימוד של הדברים ללא הבנתם קודם להבנה ולהעמקה בהם.

אולם, ייתכן כי לא מדובר בדרישה המנותקת מעצמותה של ההשגה השכלית, ולא מדובר כאן על צורך מעשי גרידא. יתכן כי הדרישה להקדים שינון ללימוד היא תנאי יסוד בסיסי לעצם הלימוד, היא ומשקפת את הצורך לקבל הנחות יסוד מסוימות קודם הלימוד המעמיק והבוחן.

הרב מיכאל אברהם, בספרו "שתי עגלות וכדור פורח", מציג חילוק, אותו חילקו הפילוסופים, בין שני סוגי חשיבה. ישנה חשיבה הקרויה 'אנליטית', והיא מנתחת ומבהירה מושגים קיימים. לדוגמא, הטיעון 'הכדור הוא עגול' הוא טיעון אנליטי - מאחר ותכונה מהותית של הכדור היא היותו עגול, על כן הכדור הוא עגול. דוגמא נוספת היא ההיקש הבא:

א. הנחה: סוסים הם בעלי חיים.

ב. הנחה: כל בעלי החיים הם בני תמותה.

ג. מסקנה: סוסים הם בני תמותה.

סוד כוחה של החשיבה האנליטית הינו בהוכחותיה הלוגיות, הבלתי ניתנות להפרכה; אך זהו גם שורש חולשתה - החשיבה האנליטית אינה מסוגלת לחדש, אלא רק לנתח הנחות ניתנות.

לעומת חשיבה מסוג זה, מוצגת החשיבה הקרויה 'סינתטית'. חשיבה מסוג זה שואבת טיעונים מתוך הכרת העולם, או מתוך הנחות יסוד מסויימות, אשר אינן ניתנות להוכחה לוגית. דוגמא לטיעון סינתטי היא ההיקש הבא:

א. טענה: אריסטו הוא בן תמותה.

ב. טענה: אפלטון הוא בן תמותה.

ג. מסקנה: כל היוונים הם בני תמותה.

כמובן, מסקנה זו אינה מוכחת לוגית, והיא מושגת על ידי הכללה שאינה מוכרחת. זוהי החולשה שלה, אך זהו גם יתרונה - המסקנה הסינתטית מסוגלת לומר דבר שלא היה קיים בטיעונים שהובילו אליה.

הרב מיכאל אברהם מוכיח באריכות, כי הדוגל הקיצוני בחשיבה אנליטית, הסובר כי כל מה שאינו ניתן להוכחה מוחלטת אינו אמת, סובר כי האמת אינה קיימת, שכן אין שיטה שאינה בנויה על הנחות יסוד מסוימות. הגיאומטריה, לדוגמא, בנויה כולה על טיעונים אנליטיים, אך היא מבוססת על האקסיומה הבלתי ניתנת להוכחה כי 'בין שתי נקודות עובר קו ישר אחד'.

לאור כל הנ"ל ניתן לבאר, כי דברי חז"ל על החשיבות 'למיגרס והדר ליסבר' בנויים ביסודם על הנחה זו. השכל העיוני כפי שהוא יכול להגיע לכל תוצאה שהיא - “אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה" (סנהדרין יז.). על כן, נצרכות הנחות היסוד הנכונות, הנרכשות על ידי לימוד אף כשאין בו הבנה, ואולי דווקא כשאין בו הבנה.

ג. לימוד

כאמור, יש שגרסו כאן 'לימוד', ובכך הם שמו את הדגש לא על הידיעות הנלמדות, ה'תלמוד', אלא על עצם הפעולה הלימודית, כמידה הראשונה מקנייני תורה.

מהי מהותה של פעולת הלימוד, מעבר לשינון?

המדרש שמואל כאן מפרש מהו לימוד:

 להקשות קושיות והויות כדי להבין המשניות.

נראה כי המדרש שמואל נוגע כאן בנקודה המהותית של הלימוד. משמעות הלימוד היא הבנת החומר הידוע ששונן (כלומר - המשניות). ההבנה נעשית על ידי השוואה ועיון בין המשניות. השוואה זו בהכרח מעלה קושיות (שאם לא כן, לא היה מקום ללימוד), ומתוך הקושיות והתירוצים מתבררת המשנה.

תהליך זה הינו שלב הכרחי בלימוד, החשוב לא פחות מאשר השלב הראשון אותו תיארנו לעיל. וכך אומרת הגמרא בסוטה כב.:

תנא: התנאים מבלי עולם. מבלי עולם ס"ד?! אמר רבינא: שמורין הלכה מתוך משנתן. תניא נמי הכי, א"ר יהושע: וכי מבלי עולם הן? והלא מיישבי עולם הן, שנאמר: הליכות עולם לו! אלא, שמורין הלכה מתוך משנתן.

כלומר, הפוסק הלכה מתוך משנתו, מתוך שינון בלבד, בלא תהליך של עיבוד החומר, הרי הוא מבלה את העולם ומחריב אותו. מדוע חייב התהליך להיעשות על ידי הקשיית קושיות? מדוע לא יכללו המשניות מלכתחילה את התירוצים? התשובה הפשוטה לכך היא שהדבר פשוט אינו אפשרי: לא ניתן לתאר את כל הפרטים המציאותיים האפשריים. על כן, המשניות כוללות את העקרונות, כאשר כל משנה באה לתאר עקרון הלכתי אחר. במציאות, יתנגשו העקרונות השונים זה בזה, והתנגשות זו היא שמולידה את הקושיות. את התשובות מוליד המשיב, הלא הוא הלומד. זהו השלב השני במימרא של רבא אותה הבאנו קודם:

לעולם ילמד אדם תורה ואח"כ יהגה שנאמר "בתורת ה'" והדר "ובתורתו יהגה".

בתחילת הלימוד התורה היא "תורת ה'", אך לאחר שלומדים אותה היא כבר נעשית "תורתו"; אין לו לאדם לפסוק מתוך תורה שאינה "תורתו", ואם יעשה כך - הרי הוא ממבלי עולם. ועל כן, מידת הלימוד היא מן המידות אשר תורה נקנית בהן.

ד. תלמיד

עד עתה עסקנו בשתי הבנות אפשריות (ומשלימות) של המידה הראשונה בה נקנית התורה, מידת התלמוד או הלימוד. אך פרשנים רבים ביאר שהכוונה כאן היא שעל אדם לעשות עצמו כתלמיד לרב. כך למשל, פירש בעל התפארת ישראל:

דברי תורה צריך שיקבלם מרב, ואי אפשר להוציאם על ידי שכלו כשאר חכמות.

וכן במאירי:

ילמוד מרבו ולא יסמוך על חכמתו.

והיעב"ץ ב'לחם השמים' כתב:

שילמד מרב, כאמרם: מפי סופרים ולא מפי ספרים.

פרשנים אלו מנמקים את ההזדקקות לרב בכך שעל ידי השכל בלבד לא ניתן יהיה להגיע לדברי התורה. טיעון זה מזכיר מאד את ההבנה הראשונה אותה העלינו, המחייבת קבלת ידע מבחוץ על מנת להתחיל בתהליך הלימודי. אך אחד מן הפירושים במדרש שמואל יכול להוביל אותנו לכיוון נוסף:

בלימוד, כלומר בהיותו לומד לעולם, כי איזהו חכם הלומד מכל האדם, ולעולם מחשיב את עצמו שהוא חסר, וחושק לעולם ללמוד יותר, זה ישיג מעלת התורה, לפי שלעולם הוא צמא למים.

ובפירוש נצר חסד:

חושק לעולם ללמוד ואפילו מקטן שבישראל.

מפירושים אלו משמע, כי האדם צריך לראות עצמו תמיד כתלמיד. עליו להתבונן בעולם מתוך ענווה, המבינה כי מכל דבר יש מה ללמוד, וניתן להיות תלמיד לכל אחד.

מידה זו היא מהותית ביותר לקניין תורה. אין זה מקרי, שמשה רבנו, שזכה שתנתן תורה על ידו, היה העניו מכל אדם. על מנת שאדם יוכל ללמוד תורה ולשמוע את דבר ה', ראשית כל עליו להיות בשקט ולהקשיב. הדרך היחידה לקבל היא על ידי ההכרה בחסרון, ובכך שהשלמתו נמצאת חוצה לך. התורה אינה יכולה להקנות לאדם בודד: האדם לבדו, ללא עזרה מאחר, הוא תמיד חלקי, ולעולם יאחז רק בקצהו של הקרחון. רק מי שיהיה תלמיד של כל אדם, יוכל להתחבר ללימוד היכול להילמד מכל אדם, ואז, כתלמיד, “בתורתו יהגה".

ה. סיכום

בשיעור זה עסקנו בקניין הראשון ממ"ח קנייני תורה, הוא לימוד התורה. ראינו, כי הראשונים נחלקו אם לגרוס "לימוד" או "תלמוד". ביארנו כי ניתן לראות את שתי הגרסאות כעוסקות בשני פנים של קניין התורה: התלמוד כידיעתה, והלימוד כלמידתה.

סקרנו את דברי חז"ל המקדימים את שינון ההלכות ללא הבנתן לעיון והעמקה, ובארנו קדימות זו בשני אופנים:

א. צורך מעשי, שמא לא יגיע למסקנות הנכונות.

ב. צורך הנובע מעצם טבעו של הלימוד השכלי, הזקוק להנחות יסוד חיצוניות.

לאחר מכן בחנו את השלב הבא, שלב ההעמקה. שלב זה עניינו השוואה בין העקרונות ההלכתיים השונים ועימותם בתוך המציאות כפי שהיא נגלית לאדם, כך שיתיישבו זה עם זה, ודבר ה' יתגלה במציאות במלואו.

בסופו של דבר, ראינו במבט כללי את עצם חשיבותו של התהליך הלימודי. פשוט שלימוד ללא נכונות לא יניב תוצאות טובות, אך יתירה מכך - הנכונות ללמוד וההכרה בחיסרון הם תנאים בסיסיים לקניין התורה.

 

 

 

 

[1]   ראו מילון ספיר (הוצאת הד ארצי, תשנ"ט) בערכים אלו. אמנם, בלשון חז"ל יש שהשימושים מתחלפים, כגון במשפט 'תלמוד קודם למעשה', בו המילה "תלמוד" משמשת כשם לפעולת הלמידה. לצורך הנוחות, במאמר זה נשתמש בשם תלמוד כשם עצם לחפץ ואילו בלימוד כשם פעולה.

[2]   הפסוק המלא הוא "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)