בבא קמא | דף ב ע"א | 'אבות, מכלל דאיכא תולדות': מושג התולדות בהלכה

מקורות

1. שמות כא:כח-לז; כב:א-ה.

2. בבא קמא ב. במשנה; בגמרא עד "לאו כיוצא בהן" (ב:).

3. ויקרא ד:ב; סנהדרין סב. "דתניא רבי יוסי אומר... לפניך".

4. ויקרא כה:ד-ה; מועד קטן ב: "רבא אמר...לא מחייב" (ג.).

5. שמות כא:כט; מכילתא דרבי ישמעאל פרשה יב "וכי יגוף... זו נשיכה"; שיטה מקובצת בבא קמא ב. ד"ה "עוד שם. תימה" (בשם מהר"י כץ).

שאלות

1. מה מיוחד במבנה הקטגוריאלי שעל פיו מסווגת המשנה את נזקי הממון?

2. האם "לידת" התולדות מהאבות היא דבר טבעי ופשוט?

3. באלו זירות נוספות בהלכה קיימת תופעת התולדות?

4. מה מקור עניין התולדות במסכת בבא קמא?

לפני שתפרוס הגמרא את מכלול הפרטים המרכיבים את דיני נזקי ממון, מתארת היא את המבנה הכללי של דינים אלו. הגמרא פותחת בתיאור ארבע 'אבות' - קטגוריות ראשיות שתחתן מסווגים כל נזקי הממון. בשיעור הראשון נעסוק בהיגיון העומד מאחורי מבנה זה.

באופן כללי נוהגת ההלכה להגדיר באופן מדויק את המרכיבים של הלכה מסוימת, בין אם זו מצווה ובין אם מדובר באיסור. משעה שמולאו המרכיבים הנדרשים, קִיים אדם מצווה או עבר על איסור, והעובדות האחרות שהתלוו למעשה זה, אינן משנות את הגדרת המעשה שעשה. למשל: התורה אוסרת לאכול נבלה. כאשר משתמשת התורה בלשון אכילה היא מלמדת, שמעשה אכילה נצרך כדי לעבור על איסור זה. לכן, אדם שנהנה מנבלה ללא שאכל אותה, אינו עובר על שום איסור. מאידך, אם אכל הוא את הנבלה, אין כמעט משמעות לפרטים המתלווים למעשה שעשה, כגון מדוע או מתי אכל, או למשל מה לבש כשאכל את הנבלה. ממילא, ע"י שינוי הפרטים המלווים את המעשה, ניתן להגדיר מספר אין סופי של מקרים שבהם אדם עובר על איסור אכילת נבלה; זאת כל עוד האדם אכן אכל נבלה. מציאות דומה קיימת גם בעולם המצוות. אם ישב אדם בצורה מסוימת בסוכה הבנויה בצורה מסוימת, קיים את מצות סוכה. אין זה משנה אם ישב בבוקר או בערב, ובין אם ישב כדי לנוח או כדי ללמוד תורה. נמצא א"כ שכל מעשה הלכתי מורכב ממספר פרטים הכרחיים, שקיימים או שאינם קיימים. אין מצב ביניים של מקרים הדומים למעשה הלכתי אך אינם המעשה ההלכתי עצמו.

המשנה הראשונה של מסכת בבא קמא מעמידה אותנו בפני מציאות שונה. כאמור לעיל, המשנה מונה ארבעה אבות - ארבעה סוגים כלליים של נזקי ממון שעליהם אחראי בעל הממון שהזיק. עלינו להבין מדוע מחולקים נזקי ממון לארבע קטגוריות נפרדות ומה המשמעות ההלכתית של עובדה זו. שאלה דומה מתעוררת לאור תחילת הגמרא: "אבות - מכלל דאיכא תולדות". הגמרא מסיקה מהשימוש בלשון אבות כי קיימים גם "ילדים", שורשים הנובעים מהאבות. לפי העולה מהסוגיות הבאות, אדם מתחייב לשלם עבור נזקי ממון אשר דומים לנזקי ממון המפורשים בתורה. למשל, בתורה (שמות כ"א, כח) מתואר האב קרן שמשמעותו היא ניגוח בהמה אחרת בקרניים. לעומת זאת, אם בהמה מזיקה לבהמה אחרת באמצעות אברים אחרים, מעשה זה נחשב כתולדה של האב קרן, ולמעשה שכזה שייכים כל הדינים של נזק קרן. כל זאת למרות שנזק שכזה אינו מפורש בתורה. מציאות זו של תולדה אשר אינה מקיימת אחר כל תנאי האב היא מציאות ייחודית לעניין נזקי ממון. כפי שהתבאר לעיל, בדרך כלל, אם מציאות אינה מקיימת אחר כל פרטי הדין, אין משמעות הלכתית למעשה זה. לכן, אם אדם ייהנה מנבילה ללא שאכל ממנה, אין שום איסור במעשהו. לעומת זאת, בעניין נזקי ממון, מעשים אשר דומים לאבות אך אינם מקיימים אחר כל תנאי האבות, מוגדרים כתולדות של האבות. התולדות שונות מהאבות, אך לא מספיק בכדי להפקיע מהם את דיני האבות. כיצד א"כ עלינו להבין את יחס זה של אבות-תולדות המיוחד לעולם הנזיקין?

מקרים מקבילים

מבחינה הגיונית, הצעד הראשון בדרכנו יהיה בבחינת מקבילות הלכתיות שבהם מתקיים המבנה של אב-תולדה. המקבילה העולה באופן מיידי היא ל"ט אבות מלאכות האסורות בשבת, שאותן מקבילה הגמרא למשנתנו [יש להעיר, כי למרות שהגמרא משווה למשנתנו גם את מושגי האבות ותולדות בהלכות טומאה, הרי נראה שהגמרא משווה אותם רק מחמת השימוש בלשונות "אב" ו"תולדה", ולא מפני שישנה הקבלה אמיתית בין דין זה לבין משנתינו. בהלכות נזקי ממון ושבת התולדות הן מקרים נפרדים אשר נובעים מההלכות העיקריות ומשום כך בעלות אותם דינים. לעומת זאת, בהלכות טומאה התולדות הן תולדות ממש באופן המילולי. התולדות בטומאה הן תוצאות של אבות הטומאה, שקיבלו טומאה יותר קלה מהאבות ע"י יצירת מגע עם האבות. ואמנם, מרבית המפרשים מבינים שהקשר של אבות ותולדות בטומאה לסוגייתנו אינו קשר ישיר, ושהוא מיועד רק להציג מקרה נוסף שבהם ישנה היררכיה של רמות הלכתיות בנושא הלכתי מסוים]. ממילא, סוגייתנו מציידת אותנו בהשוואה גמורה יחידה למשנתנו: מלאכות שבת.

מקרה נוסף שבו קיימות תולדות ניתן ללמוד מתוך הגמרא במסכת סנהדרין (סב.) העוסקת בעבודה זרה. הגמרא שם דנה באיסור לחקות את המעשים הנעשים במקדש (שחיטה, קבלת דם, זריקה והקטרה) בפני עבודה זרה. הגמרא מציינת שמי ששובר מקל בפני עבודה זרה ביצע תולדה של איסור שחיטה ועבר על איסור עבודה זרה. למרות שאותו אדם לא שחט ממש, הוא ביצע מעשה הדומה לשחיטה ולכן עבר על תולדה של איסור עבודה זרה.

דוגמה שלישית למקרה של תולדות יכולה להילמד מהגמרא במסכת מועד קטן (ב:), העוסקת באיסורי עבודת האדמה השונים בשנת השמיטה. הגמרא שואלת מפני מה נזקקה התורה לפרש את האיסור לזמור עצים? הרי הזמירה היא דרך לעודד את הצמיחה, וממילא היא כלולה באיסור נטיעה (שכבר ידועה כמעשה האסור בשנת השמיטה). בצורה דומה שואלת הגמרא מדוע נצרכה התורה לפרש את האיסור לבצור? הרי מעשה זה הוא צורה של קצירה אשר כבר נאסרה בתורה בשנת השמיטה. שאלות אלו מחזקות את ההנחה כי ניתן ללמוד איסורים שאינם מפורשים בתורה (תולדות) מעצם דמיונם לאיסורים המפורשים בתורה (אבות). הגמרא עונה שהתורה פירשה את תולדות אלו כדי ללמדנו שאלו התולדות היחידות האסורות בתורה. נמצא אם כן, שגם שאלת הגמרא המניחה כי ניתן באופן חופשי להמציא תולדות לאיסורי שמיטה, וגם תשובתה כי רק תולדות המפורשות בתורה אסורות, מאשרות את עובדת קיומם של תולדות בדיני השמיטה. זוהי אם כן דוגמא שלישית לתולדות.

מהו אם כן המכנה המשותף לשבת, שמיטה, עבודה זרה ונזקי ממון? מדוע דווקא בתחומים אלו קיימת האפשרות להתפתחות תולדות, בזמן שבאיסורים אחרים אין אפשרות להרחבה שכזאת?

המכנה המשותף

דרך אחת להסביר את מציאות התולדות בהלכות שהזכרנו היא מציאת מכנה משותף לכל ההלכות הנ"ל. באופן כללי, עשיית איסור אסורה רק מפני שה' קבע בתורה שמעשה זה אסור, וממילא עשייתו היא הפרת רצון ה'. כל עשיית מעשה איסור מהווה אמנם מרידה במלכות שמים, אך זאת רק כתוצאה מהגדרת מעשה זה כמעשה אסור על ידי התורה. העבירה עצמה אינה מוגדרת כן מפני שבה עצמה טמונה מרידה אלא מפני שהיא הוגדרה כאיסור בתורה.

לעומת זאת, חילול שבת אינו רק עוד עבירה מיני רבות. חילול שבת טומן בחוּבו יציאה כנגד קדושת השבת ועם ישראל. צד זה של השבת - הקדושה אשר קיימת ביום השביעי, הוא בעל משמעות הלכתית מיוחדת. אדם המחלל שבת מוגדר בהלכה כמומר לחלל שבת ודינו כנכרי. הטעם לכך הוא שמעשיו הם בעלי משמעות רחבה - חילול קדושת השבת, וממילא חילול קדושתו בתור יהודי. נמצא אם כן, שחילול שבת אינו אסור רק מפני היותו מוגדר כמעשה איסור בתורה, אלא מפני משמעות רחבה יותר של פגיעה ביסודות היהדות. ממילא, לא רק המעשה נאסר באיסורי שבת אלא גם התוצאה של מעשהו - חילול קדושת השבת. משום כך, תולדות השונות מעט מהאבות באופן עשייתם אך שוות בתוצאותיהן צריכות להיות גם הן אסורות. לדוגמא, אם התורה אסרה אפייה בתור אב מלאכה בשבת מפני שבכך מתחללת קדושת השבת, ממילא צריך גם הבישול להיות אסור בתור תולדה. אילו רק מעשה האפייה היה אסור, לא היה ביכולתנו להרחיב את האיסור למעשה הבישול שהוא שונה במקצת. עם זאת, מאחר שתוצאת האפייה אסורה בתור חילול שבת, יכולים אנו להרחיב את האיסור גם למקרים דומים נוספים, שכן בסופו של דבר הפגיעה בקדושת השבת הנובעת מאפייה קיימת באותה מידה גם בבישול.

טענה זו יכולה להיאמר גם בנושא השמיטה אשר מתוארת בתורה (ויקרא כ"ה, ב) כ"שבת לה'", ובעלת דימיון רב לשבת מבחינת היותה מצווה הנוגעת לקדושת הזמן. הקדושה של שנת השמיטה מתחללת על ידי עבודה בשנה זו ומפני כך נאסרה העבודה בשנת השמיטה. משום כך, כל מעשה אשר תוצאתו דומה בצורה משמעותית לתוצאות האבות האסורים בשמיטה, אסור גם הוא בשנה זו בתור תולדה.

בדומה לכך, עבודה זרה גם היא כמובן אינה מעשה איסור פורמלי בלבד; עבודה זרה כוללת בתוכה יציאה מפורשת כנגד מלכות שמים, ובמיוחד כאשר אדם עובד עבודה זרה בצורה שבה עובדים במקדש. אם שחיטת בהמה לעבודה זרה נחשבת כמרידה במלכות שמים, ניתן להניח בפשטות שגם שבירת מקל בפני עבודה זרה תחשב ככזאת. ממילא יכולה היא להיחשב כתולדה מאחר שהיא משיגה את אותה התוצאה שהיה משיג אב האיסור (שחיטה לעבודה זרה). נראה א"כ שזהו העניין המבדיל בין איסורי שבת, שמיטה ועבודה זרה ובין שאר האיסורים: בהלכות אלו האיסור אינו נובע רק מפני קביעת התורה שזהו מעשה איסור, אלא מפני שלמעשים אלו ישנה תוצאה חמורה. לכן כל מעשה דומה אשר יביא לאותה תוצאה יחשב כתולדה של איסורים אלו.

מעתה נראה שמתבקש לומר כי גם דיני נזקי ממון שותפים להגדרה זו. אם התורה מחייבת אדם בעבור הנזק שגרמה בהמתו על ידי שנגחה בקרניה, מתבקש להרחיב את חיוב זה למקרה שבהמתו נשכה את בהמת חברו במתכוון (נשיכה היא תולדה של קרן - עיין בבא קמא ב:). אילו החיוב על נגיחה היה נובע רק מצד עצם המעשה, היה מקום להבחין בין נשיכה לבין נגיחה. עם זאת, מאחר שברור שהחיוב נובע מתוצאת המעשה - הנזק שנגרם כתוצאה מהנגיחה, ניתן להרחיב את דין קרן לכל נזק הדומה לנזק זה.

לסיכום נאמר שניתן להצדיק את עובדת קיומם של תולדות בכל מקום שבו הדין נובע מהתוצאה הכללית ולא רק מחמת מעשה מסוים שאותו הגדירה התורה כמעשה איסור.

מקור לדין תולדות

לאחר שהבהרנו את התנאים לקיומם של תולדות יכולים אנחנו להעלות שאלה שניה. בדרך כלל, כאשר ישנן תולדות לדין מסוים, יש לתולדות מקור בתורה. כך למשל, הגמרא בסנהדרין שנזכרה לעיל לומדת את התולדות בדיני שבת ובדיני עבודה זרה מפסוק בויקרא (ד', ב). באופן דומה התולדות בשביעית (זמירה ובצירה) מפורשות בתורה (ויקרא כ"ה, ד-ה). מאידך, לתולדות אבות נזיקין לכאורה אין שום מקור מפורש בתורה. אמנם המכילתא (משפטים פרשה יב, ד"ה וכי יגוף) תרה אחר מקור לתולדות בנזקי ממון, והיא מסכמת שהמקור לתולדות בנזקי ממון הוא בייתור המילים "ולא ישמרנו". עם זאת הגמרא לא הזכירה את דברי המכילתא וכלל לא הרגישה צורך להעלות את השאלה מנין לנו שישנן תולדות לנזקי ממון. מכך נראה כי הגמרא לא ראתה צורך במקור לתולדות נזקי ממון. מדוע הגמרא הצריכה מקור לתולדות בעניין שבת ובעניין עבודה זרה אך לא בדיני נזקי ממון? אחר שחילקנו בין נזקי ממון, שבת ועבודה זרה שבהם ישנן תולדות לשאר דיני תורה שבהם לא מצאנו תולדות, כיצד נוכל לחלק חלוקה פנימית בין שבת ועבודה זרה המצריכים מקור לתולדות, ובין נזקי ממון, שאין מקור לתולדותיהם?

לשאלה זו התייחס המהר"י כץ (מובא בשיטה מקובצת כאן). תשובתו מניחה כי באופן בסיסי אין צורך בפסוק בתור מקור ליצירת תולדות לאבות. התולדות בנזקי ממון אם כן הם הנורמה בעניין זה. יוצאת דופן היא השבת, שמשום סיבות מיוחדות שלא נדון בהם כאן, היינו עלולים לסבור שלא יהיו לה תולדות, ולכן יש צורך בפסוק המלמדנו שיש תולדות גם לאבות מלאכות שבת.

נראה כי ייתכן להציע דרך אחרת שעל פיה יש לחלק בין נזקי ממון ושבת. כפי שהוסבר לעיל, גם בשבת וגם בנזקי ממון המעשה אינו אסור רק מפני שהוגדר כמעשה איסור בתורה, אלא מפני פגיעה במציאות או באנשים. עם זאת, כשמדובר במלאכות שבת, פגיעה זו היא מרכיב אחד של האיסור אך לא מרכיב בלעדי של האיסור. אפייה בשבת אסורה מפני שה' הגדירה כמעשה איסור, ובנוסף לכך משום שאחר שהתורה אסרה את מעשה זה, הרי עשייתו בשבת פוגעת בקדושת השבת. למרות שתולדה תגרום לתוצאה זהה, בכל זאת שונה היא מבחינת המעשה שנעשה. לאור העובדה שהמעשה עצמו מרכיב חלק מהאיסור, תולדה אינה יכולה להיות אסורה כל עוד ואין הדבר מפורש בתורה. אמנם ישנה אפשרות לאסור את התולדה מחמת היותה גורמת לתוצאה זהה, אך זו רק אפשרות ולא הכרח.

בנזקי ממון לעומת זאת המציאות שונה לחלוטין. האם כאשר אדם גרם נזק ממוני לחברו משנה העובדה כיצד הנזק נעשה? לאחר שהתורה מחייבת תשלום פיצויים עבור נזקי ממון האם סביר להעניק חשיבות לצורה שבה התבצע הנזק? לכאורה ברור כשמש כי אם אדם גורם נזק לחברו כתוצאה מחוסר השגחה, יש לחייבו בתשלום פיצויים ללא הענקת משמעות לאופן שבו נגרם הנזק. בניגוד לאיסורים שבהם נאסרו מעשים מוגדרים מסוימים, כאשר מדובר בנזקי ממון אין טעם להעניק משמעות למעשה עצמו. חוסר התחשבות זה בפרטי המעשה מוביל בצורה טבעית ליצירת תולדות לאבות נזיקין. לאור זאת אין טעם לבקש פסוק אשר יבסס את דין התולדות; תולדות הן תוצאה מתבקשת של פרשת אבות נזיקין לאור העובדה שיסוד פרשה זו אינו במעשה שנעשה אלא בתוצאה - הנזק.

עניין זה יכול להוות הקדמה לשיעורים הבאים. בשיעור זה עסקנו בעניין התולדות, ובפרט: מדוע עניין התולדות קיים בתחומים הלכתיים מסוימים ובאחרים לא, וכן מדוע בתוך התחומים שבהם יש תולדות, במקרים מסוימים יש צורך במקור לכך ובמקרים אחרים לא. כיצד יש למסקנותינו לגבי פרשיית נזיקין בתור פרשיה הממוקדת במבחן התוצאה השפעה על הבנת אבות נזיקין עצמם? אם אכן כל חיוב התשלומים תלוי בתוצאת הנזק מדוע שתוענק משמעות למוטיבציה של הבהמה (ביקוש אחר הנאה או רצון להזיק)? ומעל הכל: מדוע החליטה המשנה לחלק את פרשיית משפטים לארבעה אבות נזיקין, אם כולם בעצם שווים בכך שהם נזק ממוני המצריך פיצוי? בכך נעסוק בעז"ה בשיעורים הבאים.

[שיעור זה מבוסס על דברים אשר נשמעו מפי הרב אהרן ליכטנשטיין, דברים שלא עברו את ביקורת הרב].

מקורות לשיעור הבא

הגדרת קרן

1. דף ב: "ת"ר ג' אבות ... אלא תולדות קרן כקרן".

2. תוספות שם ד"ה אבל; בבא קמא טו. "אתמר... דלנטריה תוריה"; שם טו: "והשתא ... בבבל", תוספות שם ד"ה והשתא; שיטה מקובצת שם ד"ה והשתא, וריב"א.

3. רשב"א בבא קמא ב: ד"ה נשיכה, תוספות בבא קמא ג. ד"ה ושן, תוספות שם טז. ד"ה והנחש, שיטה מקובצת שם ד"ה עוד כתבו בתוספות הרי כמו רגל.

4. בבא קמא יט: "יתיב ... תיקו", רשב"א שם ד"ה וכי, שטמ"ק שם ד"ה או דילמא.

5. רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק א'.