דילוג לתוכן העיקרי

גאולה ותפילה: תלות וביטחון בה'

קובץ טקסט

בסידור, מיד לאחר ברכת גאולה מופיעה תפילת שמונה עשרה. מבחינה הגיונית, אין שום קשר מיוחד בין החלק של קריאת שמע וברכותיה לבין תפילת שמונה עשרה. אלו הן שתי מצוות שונות. הראשונה היא המצווה של קריאת שמע, הנגזרת מהפסוק "וְדִבַּרְתָּ בָּם... וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". השנייה היא מצוות תפילה, החיוב בפועל להתפלל, להתחנן, שהוא לפי פוסקים רבים מצווה מדרבנן; אפילו לפי הרמב"ם, הסובר כי זוהי מצווה מדאורייתא, זוהי מצווה נפרדת. ניתן לראות זאת בבירור מכך שלשני החיובים יש מסגרות זמן שונות. יש לקרוא את שמע בתוך שלוש השעות הראשונות של היום, בעוד תפילה מותרת בארבע השעות הראשונות. (ישנו גם הבדל בזמן תחילת המצוות). בנוסף, יש להתפלל שלוש פעמים ביום, אך לקרוא את שמע פעמיים בלבד. נראה כי אין לצפות לשום קשר או סדר בין השתיים.

אף על פי כן, ישנו כלל ידוע הקושר באופן ישיר בין השתיים, לפחות בשחרית וערבית: "סמיכות גאולה לתפילה". על אף שאלו שתי מצוות שונות, יש לומר אותן יחד, ללא הפרעה. הניסוח של עקרון זה אינו מתייחס לקריאת שמע, אלא לברכת גאולה, הברכה האחרונה של קריאת שמע, אך התוצאה זהה - קריאת שמע כיחידה עם ברכותיה צריכה להיאמר מיד לפני תפילת שמונה עשרה.

על אף שבדרך כלל הוא נחשב כחובה, למעשה הניסוח של עקרון זה בתלמוד אינו משקף חיוב. שלוש פעמים מומלץ עיקרון זה במסכת ברכות:

אמר ר' יוחנן: איזהו בן העולם הבא? זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית.

(ברכות ד:).

העיד ר"י בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים: כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו... אמר ליה רבי אלעא לעולא: כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי, במעמד כל החבורה, דאדם גדול הוא, ושמח במצות. זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא.

(ברכות ט:).

"זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי" (ישעיה, ל"ח, ג). מאי "והטוב בעיניך עשיתי"? א"ר יהודה: אמר רב שסמך גאולה לתפלה.[1]

(ברכות י:).

ברור ממובאות אלו כי למעשה אין חיוב לסמוך גאולה לתפילה; יש כאן המלצה בלבד. ההמלצה מתבטאת בצורת פירוט התועלת שבכך - מי שעושה זאת מוגן בעולם הזה, הוא בן עולם הבא, אפשר שינצל מגזר דין מוות שכבר נקבע, וזוהי עבורו סיבה לעליצות כללית. זהו אכן שבח גדול, אך לא דרישה הלכתית ממש. השבח, עם זאת, הוא כה גדול, שהוא העלה שאלה אצל רבינו יונה מגרונה:

ואומר מורי הרב, שהטעם שזוכה לשכר גדול כזה, מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים, שנאמר "כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ה, מב). ובברכת גאל ישראל מזכיר בה החסד שעשה עמנו הבורא. והתפלה היא עבודה, כדאמרינן (ב"ק צב:) "ועבדתם את ה' אלוקיכם" (שמות, כ"ג, כה) - זו היא תפלה. וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל, מיד מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו, כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו. וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני שגאלו ועושה רצונו ומצותיו, נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא.

(תלמידי רבינו יונה, ברכות ד:).

כדי להסביר רעיון זה של רבינו יונה, אצטט קטע משיעור שכתבתי לסדרת שיעורי ה-VBM, "הבנת תפילת שמונה עשרה" (באנגלית):

תשובתו של רבינו יונה מבוססת על הטענה כי התפילה היא הביטוי העליון של עבודת ה'. באנגלית, התפילה נקראת פעמים רבות service, שירות, אך איני בטוח למה אנו מתכוונים בכך. רבינו יונה מפנה את תשומת לבנו לעובדה כי משמעות התפילה/עבודה היא לשרת, כמו שעבד משרת את רבו ומציית לו, וכיוון שכך, ברכת גאולה - ההכרה בכך שה' הוציא אותנו ממצרים ונתן לנו את האישיות שלנו כבני אדם חופשיים - היא הבסיס של ה"עבודה", כיוון שאנו שייכים לה' בזכות יציאת מצרים.

אך בדיוק משום שרבינו יונה מזהה את עבודת ה' עם עבדות - במילותיו, "חייב לעשות מצות רבו" - תפילת שמונה עשרה נראית לא מתאימה לבטא זאת. היכן בתפילת שמונה עשרה אנו מצהירים כי נציית לה', נמלא את מצוותיו ונכפוף עצמנו לרצונו? רבינו יונה, במטרה לקשר את התפילה לגאולה, גוזר את העבודה מהבעלות, הבעלות של ה' על אלו שאותם הוא גאל מעבדות. אך איך מתבטאת העמדה של עבדות בתפילת שמונה עשרה? להיפך, אנו בעיקר מבקשים מה' למלא את משאלותינו - במילים אחרות, לשרת אותנו, במובן מסוים. תפילת שמונה עשרה, המורכבת בעיקר מהבקשות שלנו, מבטאת את הרצון שלנו, לא של ה'. כיצד מהווה עמדה זו את עמדתו של העבד שנקנה על ידי מעשה הגאולה?

התשובה נמצאת, לדעתי, בהבנת טבע עבודת ה', כפי שהיא מתבטאת בתפילה. מצופה מעבד לציית לרצון אדונו כיוון שאין לו רצון משל עצמו. אך זהו רק פן אחד של שלילה רחבה יותר ומשמעותית יותר של עצמיותו של העבד. לעבד אין עתיד משלו, מטרה משלו, רכוש משלו או עצמאות משלו. מטרותיו ויעדיו בחיים נגזרים מאלו של אדונו. כל מה שיש לו מגיע מאדונו. בקצרה, הוא תלוי בו לגמרי. המשמעות האולטימטיבית של עבדות היא תלות מוחלטת.

ישנו הבדל מהותי אחד בין עבודת לאדם לבין עבודת ה'. לאדון אנושי מטרות אנוכיות, מטרות עבור עצמו. אם הוא המקור למשמעות חייו של העבד, אזי לעבד אין כל מטרה לבד מטובת אדונו. אך לה' אין מטרות אנכיות שאנו יכולים לשרת. מטרתו היא טובת האדם. בכך שאנו שואבים את מטרותינו מה', על ידי שאנו רואים אותו כמקור כל שמחותינו ומטרת כל מאמצינו, אנו מסגלים לעצמנו מטרה גבוהה לאין ערוך - מה שהתורה מכנה "צלם אלוקים". עבדות לאדם מכלה את העבד על ידי ניצולו. עבודת ה' ממלאת את האדם על ידי כך שהיא מעניקה לו משמעות.

כיצד התפילה, הפניה לה' בתחינה ובקשה, מהווה עבודת ה'? המתפלל מכריז כי אין לו מקור אחר לטובתו לבד מה'. "אין לנו אלא אבינו שבשמים". כשם שהעבד יודע כי המקור היחיד שלו למזון הוא אדונו, כי הכיוון שלו בחיים יגיע רק מאדונו, כך גם עבד ה' פונה רק לה' למלא את צרכיו ולקבל הנחיות. מצוות ה', שלא כמו פקודות בעל העבד, נותנות משמעות, משמעות אלוקית-שמיימית, לחייו של עבד ה'. האם יש מקום אחר אליו יכול לפנות האדם כדי להרוות את צימאונו לשליחות, למשמעות, לאמצעי מחיה? המתפלל עונה על כך בשלילה. "אין לנו אלא אבינו שבשמיים".

אין זה מפתיע אם כן כי המרכיב המגדיר המרכזי של התפילה הוא "תחנונים", ולא שירי תהילה ומזמורי שבח. אנו עובדים את ה' בכך שאנו מכריזים כי הוא הכתובת היחידה שלנו לצרכינו. מה שחסר לנו - הכל - יכול להיות מסופק רק על ידיו, שהוא הכל. זהו תפקידם של המלאכים לשיר לפני כסא הכבוד; תפקידנו הוא לשרת. אנו משרתים בכך שאנו קובעים: בלעדיך, אני כלום עפר ואפר. כיוון שכך, אני פונה אליך לשם... כל מה שנמנה בתפילת שמונה עשרה - חכמה, סליחה, בריאות, גאולה, פרנסה, צדק, וכו'. והיכן למדנו זאת, לראות את ה' לא רק כמקור אספקה נוח אלא כאדון לגורלנו ומקור חיינו? מיציאת מצרים, היכן שהוא גאל אותנו מהיות עבדים לאדם המנצל והעניק לנו את החירות ואת הערך של קבלת ערכיו ונדיבותו לעצמנו.

בעקבות הסבר זה, רבינו יונה ממשיך ומציע הסבר נוסף:

כשמזכיר גאולת מצרים ומתפלל מיד, הוא מראה שבוטח בה' בתפלה, כיון שמבקש ממנו צרכיו. שמי שאינו בוטח בו, לא יבקש ממנו כלום. וכן נראה באלה שמות רבה בפרשת בא אל פרעה, שאומר לשם שכשראו ישראל הנסים והנפלאות שהיה עושה עמהם הבורא שלא כטבעו של עולם בטחו בו, ועל זה נאמר "וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה'" (שמות, י"ד, לא) וגו'. וכיון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם, ומתפלל מיד, נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו, כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו. ומפני זה מזכיר אותה הגאולה ומתפלל מיד, והבטחון הוא עיקר היראה והאמונה ולפיכך זוכה בסיבתו לחיי עולם הבא.

במונחים של טבעה של התפילה, אין הבדל גדול בין שתי התשובות. שתיהן מבוססות על ראיית ה', אליו אנו מתפללים, כמקור היחיד לסיוע אשר בו אנו תלויים לחלוטין. עקרון זה מגדיר את התפילה, בפרט את תפילת שמונה עשרה, כעבודה, שירות, וכביטוי של תלותנו המוחלטת בה'. ההבדל העיקרי הוא כללי יותר: מהו הרגש הדתי העיקרי, תלות או ביטחון? מבחינה פסיכולוגית, אלו הם שני מצבי תודעה שונים לחלוטין, ורבינו יונה כאן מבטא שתי תיאוריות שונות מאד לגבי הבסיס הפסיכולוגי של הקשר הראוי עם ה'. עם זאת, למטרותינו, ההבנה המתקבלת מכך של התפילה היא דומה למדי, גם אם לא זהה.

ישנם שני מקורות נוספים להסבר החשיבות של סמיכות גאולה לתפילה, אותם אביא בקצרה.

1. ירושלמי, ברכות, א', א:

תכף לגאולה תפילה - "יהיו לרצון אמרי פי" (תהלים, י"ט, טו), מה כתיב בתריה? "יענך ה' ביום צרה" (תהלים, כ', ב).

אני חושב כי המשמעות של קטע זה היא שאמירת ברכת גאולה יוצרת בנו את התחושה כי היום הוא "יום צרה". התפילה כל יום, שלוש פעמים ביום, כמעט בוודאות יוצרת את התחושה ההפוכה, הרגל של התקשרות עם ה', מילוי חובה, כביכול. התפילה צריכה לעלות מתוך תחושה של צורך עמוק, תחינה נואשת לה' לגאולתנו. זכירת הגאולה ממצרים ומיד לאחר מכן פניה לה' בתפילה ממקמת את התפילה בתוך תחושה זו של צורך, של שעבוד שממנו רק ה' יכול להציל אותנו.

הרמב"ן, הטוען כי החיוב להתפלל כל יום הוא רק מדרבנן, מסכים כי "זעקה בעת צרה" היא מדאורייתא. הרב סולובייצ'יק זצ"ל הציע פעם כי הרמב"ם, שטוען כי תפילה כל יום היא מדאורייתא, אינו חולק על העיקרון; הוא פשוט סובר כי אנו תמיד בעת צרה. זו יכולה להיות כוונת הירושלמי.

2. הילקוט שמעוני (תהלים, תרע"ח) אומר:

...וכל מי שאינו סומך גאולה לתפלה, למה הדבר דומה? לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך. יצא המלך לידע מה עסקו? מצאו שהפליג, אף הוא הפליג. כך אדם: מקרבו להקב"ה אליו ומרצהו בשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לתבוע צרכיו.

השבח והתיאור של הגאולה ממצרים "דופקים על הדלת" ומביאים את ה' קרוב יותר להקשיב לנו. מדוע? השבח שלנו לגאולה מייצר בה' רצון לגאול את ישראל שוב. הוא מביא אותו קרוב אלינו, וזהו הזמן לבקש בקשות. הדימוי רומז ליותר מכך, עם זאת. אם אינך מבקש בקשה, אם אתה עוזב לפני שאתה עושה כן, כמו אוהבו של מלך שדפק על הדלת אך לא חיכה שהמלך יפתח אותה, אז ה' מגיב בהתאם: גם הוא עוזב, מאוכזב, אולי מתוסכל, אולי אפילו מרוגז. השבח לה' כגואל "מעורר" את ה' לגאול, ואי-הצגת תלאותינו לפניו בזמן זה מתסכלת את כוחו הגואל של ה', שהופעל ואז נמנע ממנו, כביכול, מוצא.

ההבדל בין שני ההסברים האחרונים הוא כי הירושלמי מדבר על לעורר באדם את הצורך להיות נגאל, בעוד ילקוט שמעוני מדבר על לעורר בה' את הרצון לגאול. שניהם ממקמים את התפילה עצמה בהקשר של גאולה, וזוהי המטרה של הקישור בין ברכת גאולה, שהיא בעצם חלק מקריאת שמע, לבין התפילה, על מנת להגדיר מחדש את התפילה עצמה.

 

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב עזרא ביק, תשע"ו

תורגם על ידי חנה גלסנר

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   יש גם דיון בגמרא מה יותר חשוב - עמידה בתפילת שמונה עשרה או סמיכת גאולה לתפילה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)