דילוג לתוכן העיקרי

גבורה | 2

בשיעור הקודם פתחנו במידת הגבורה והצבענו על שתי הופעות משלימות של מידת הגבורה: גבורה מלשון איפוק, כפי שמופיע במשנה באבות "איזהו גיבור הכובש את יצרו", וגבורה מלשון התעצמות, כדברי הטור "התגבר כארי".

על הגבורה כאיפוק, אמרנו שהיא נדרשת על מנת לעצור את הזרימה של החיים ולתכננן מחדש לאן אנחנו רוצים להגיע. אין ספק שעבודה כזו היא עבודה קשה, הגוזלת הרבה כוחות, ומשביתה הרבה כוחות. הרמח"ל (אדיר במרום, ראו הפניה בסוף השיעור) ממשיל את העבודה הזו לתיבת נח: האדם אוסף את התמצית של כל הכוחות שלו אל תוך "התיבה", ושוטף את כל שאר הכוחות שהתעוותו. בצורה דומה הוא מבאר את התכנסותו של רבי שמעון בר יוחאי בתוך המערה. ניתן לראות עבודה שכזו אצל בחורי ישיבה צעירים, שעם כניסתם אל תוך עולם הישיבה, מתנתקים מהעולם הקודם ומסתגרים בצורה יחסית קיצונית.

כמובן שאצל אדם בוגר, שיתכן מאוד שהוא בעל משפחה, הרבה יותר מסובך לבצע את הסתגרות הזו, אך ההבנה שזהו מהלך זמני, שלב בדרך, יכולה להקל. באופן כללי, צריך לדעת שכל עבודת ד' בנויה משלבים שונים, כפי שנבאר סביב נושא הגבורה. בתחילת הכניסה לעבודת ד' נדרשת הרבה גבורה באופן כללי. ההתנתקות מההרגלים הקודמים ואימוץ הנורמה החדשה דורשים מהאדם כוחות רבים. בהמשך הדרך, כאשר אדם יכול לומר על עצמו שההרגלים שלו באופן כללי הם לרוחו (באופן טבעי הוא שולט בכעס שלו, הנטייה הבסיסית שלו היא לדון את הסביבה לכף זכות וכו'), שלב הגבורה הבסיסי סיים את תפקידו, וכעת ניתן לעבור לסגנון הרבה יותר נינוח.

בשלב הנינוח, עיקר ההתמקדות של האדם היא בחיבור הנפשי לעבודת ד', אך עדיין ישנם נקודות בהם הוא מזהה שהוא נדרש לגבורה, אך גבורה זו היא נקודתית ואינה מקיפה את כל האישיות. אמנם כאשר אדם רוצה להעפיל ולעלות למקום רוחני גבוהה יותר מהמקום בו הוא נמצא, שוב חוזרת מידת הגבורה ותופסת מקום מרכזי במהלך עבודתו. על אף שלא מדובר בחזרה על אותה צורה בה באה לידי ביטוי הגבורה בראשית הדרך, שהרי סוף סוף מדובר בהליכה מחיל אל חיל – ההתכנסות נשארת המאפיין המרכזי.

מקורות לעיון: רמח"ל, אדיר במרום דף ז

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)