דילוג לתוכן העיקרי

גבורה | 3

בשני השיעורים הקודמים עסקנו בגבורה בצידה הפסיבי, גבורה כאיפוק. כעת, נעבור לצידה האקטיבי של הגבורה, "התגבר כארי".

נדמיין לעצמנו גיבור בקרב. "הסתתרנו מאחורי גדר נמוכה מחכים בקוצר רוח לרכב שיעבור, קשובים לכל רשרוש קל, דרוכים כקפיץ. לפתע, הופיעה אלומת אור במרחק 300 מטר. הסיור מגיע! כולנו דרכנו את הנשק, בדיקה אחרונה שהרימון נשלף בקלות, האצבע כבר ממתינה על ההדק. 200 מטר, בולעים את הרוק, מחכים לפקודה. 100 מטר, היד קצת רועדת, אנחנו מתאמנים ומחכים לרגע הזה כבר כמעט שנה. 50 מטר, צריך להיזהר לא לקפוץ לפני הזמן. 20 מטר, 10 מטרים... אש! בן רגע כולנו מזנקים. "אש- אש-אש! מסתערים ומנסים לשמור על יישור קו, אנחנו יודעים בוודאות שהוא נמצא בפנים, צריך לנסות לשלוף אותו חי ולא לתת לו לברוח. מתוך הרכב יורים עלינו חזרה, אבל זה כבר מאוחר מבחינתם, רובם לא יצאו מפה בחיים. אנחנו ממוקדי מטרה, יש לנו משימה – ללכוד אותו בחיים ולהביא אותו למשפט בארץ. השאר לא מעניין אותנו, מי שירצה לברוח – יברח, מי שיתנגד – יחוסל, זה לא משחק ילדים".

זו היא בדיוק גבורה, דריכות לפני, נחרצות, מהירות, ריכוז. כך בדיוק אנחנו צריכים לנהוג. ניתן דוגמא נפלאה ששמעתי מהרב יהושע שפירא.

כידוע, כוונה בברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה מעכבת ("המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוין בכולם, לפחות יכוין באבות; אם לא כיון באבות, אף על פי שכיון בכל השאר, יחזור ויתפלל. הגה: והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור [שולחן ערוך אורח חיים, סימן ק"א]). כידוע, לרובנו יוצא שבאחוז ניכר מתפילות השמונה עשרה אנחנו לא מצליחים לכוון אפילו בברכה הראשונה.

"גבורה. אנחנו נכנסים לחדר ובחדר ישנו בריון ענק. אין לנו סיכוי – מה עושים?! צריך להשתמש בגורם ההפתעה – לא לתת לו להתחיל, עוד לפני שהוא מתחיל לנוע לעברינו להסתער, ובכל הכח במקום הכי רגיש... ואז, עוד לפני שהוא יספיק לומר ג'ק רובינסון, עוד פעם! בכל הכוח!".

כך גם בתפילה:

" "ד' א-להיכם אמת" – 200 מטר. "על הראשונים ועל האחרונים" – 100 מטר. הפעם אני לא מפספס. "תהילות לא-ל עליון", נעמדים – האצבע על ההדק. "ד' ימלוך לעולם עד... ונאמר גואלנו ד' צב-אות שמו, קדוש ישראל, ברוך אתה ד' גאל ישראל" — אש-אש-אש!"

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)