דילוג לתוכן העיקרי

גדרי שמיטת קרקע ושמיטת כספים

קובץ טקסט

השיעור הועבר בימי העיון בנושא שמיטה (ניסן תשס"ז), וסיכומו לא עבר את ביקורת הרב

שנת השמיטה כוללת בתוכה כמה מצוות, בדברינו ננסה לעמוד על ההגדרה היסודית של שלוש מצוות בשמיטה: הפקר הפירות, שביתת הארץ ממלאכה ושמיטת הכספים.

הפקר הפירות - הפקר האדם או אפקעתא דמלכא?

המקור למצוות הפקרת הפירות מצוי בפרשת משפטים (שמות כ"ג, י-יא):

"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה: והשביעת תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך".

ובספר המצוות (מצוה קל"ד) מפרט הרמב"ם את תוכן המצוה:

"והמצוה הקל"ד היא שצונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כלם לכל אדם. והוא אמרו יתברך (משפטים כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה וכו'. ולשון מכילתא [דרשב"י] והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא? להקיש אליו, מה כרם מיוחד שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברים עליו בלא תעשה. וענין זה המאמר מה שאספר. וזה שאמרו והשביעית תשמטנה ונטשתה כולל הפקיר כל מה שיצמח מן הארץ בשנה השביעית מן הענבים והתאנים והזתים והאפרסקין והרמונים והחטים והשעורים וזולת זה. הנה הודיע שהשמטת הכל מצות עשה, ואחר כך פרט ואמר כן תעשה לכרמך לזיתך וזה הוא בכלל כל מה שיצמח מן הארץ".

בנוגע לאופי מצות ההפקר ישנה מחלוקת מפורסמת בין רבי יוסף קארו לבין המבי"ט. הבית יוסף סבור שמצוות ההפקר מוטלת על האדם, ואילו המבי"ט סבור שההפקר נעשה על ידי התורה - אפקעתא דמלכא. הדיון בין שניהם נסוב על דין פירות נכרי בשנה השביעית - האם הם חייבים במעשר: הבית יוסף סבור שכיוון שהגוי לא הפקיר את הפירות הרי שהפירות חייבים במעשר, ואילו המבי"ט טוען שישנה הפקעה אוטומטית של הפירות, וממילא הפירות הם הפקר ופטורים מן המעשר.

וזה לשון המבי"ט (הובא בשו"ת אבקת רוכל סי' כב):

"ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר, שהם פירות ישראל, אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים? לא היא, דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר, הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים ולכך אין שום חיוב מעשר, כל שכן דגוי".

וכתב על כך הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סי' כד):

"ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות - הוא היושר! כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר, וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות, ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר וכו', יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקריה, ואפילו אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה מה שאין כן בשל גוי וכו' ".

ובעיון נוסף נראה כי ניתן למצוא לכל שיטה בית אב בדברי הראשונים, שכן לשון הרמב"ם בספר המצוות, כפי שצוטטה לעיל, היא שצוונו להפקיר, ולא שהארץ מופקרת מאליה, וזאת כהבנת הבית יוסף. וכן במשנה תורה בהל' שמיטה (פ"ד, הכ"ד) כותב הרמב"ם:

"מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה, וכל הנועל כרמו או סגר שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין".

ומכל זה נראה כדעת הבית יוסף, שמצוות ההפקר מוטלת על כתפי האדם.

אולם, מן הגמרא בבבא מציעא לט. נראה לכאורה כדעת המבי"ט, שכן נאמר שם:

"נטושים דבעל כרחן, דכתיב והשביעת תשמטנה ונטשתה - אפקעתא דמלכא".

אולם, יש מקום לדחות ראיה זו ולומר שכוונת הסוגייה היא שהתורה מצוה את האדם להפקיר, ובעל כרחו חייב האדם להישמע לציווי התורה, ולא שיש כאן הפקעה בעל כרחו של בעל השדה על ידי התורה.

הסוגייה המרכזית בענין זה היא הסוגייה בנדרים דף מב.:

"המודר הנאה מחבירו לפני שביעית - אינו יורד לתוך שדהו, ואינו אוכל מן הנוטות, ובשביעית - אינו יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הנטיעות הנוטות".

המשנה קובעת כי שנדר הנאה מחבירו בשביעית אינו יכול להיכנס לתוך שדה חבירו, אך הוא יכול לאכול מנטיעות חבירו הנוטות לרשות הרבים.

ובגמרא (מב:) התקשו בהבנת דין זה:

"מאי שנא דאוכל מן הנוטות? דפירי דהפקירא אינון, ארעא נמי אפקרה! אמר עולא: בעומדין אילנות על הגבולים. ר' שמעון בן אליקים אמר: גזירה שמא ישהא בעמידה".

ופירשו שם הרא"ש והמפרש שגם לגבי הקרקע רחמנא אפקריה לצורך אכילה, וזו כוונת קושיית הגמרא, דגם לתוך השדה יוכל ליכנס. ובתירוץ הסוגייה נאמר שהתורה הפקירה רק את מה שנחוץ לאכילה, ולכן אין למודר הנאה ליכנס לשדה כל זמן שיוכל ליהנות מן הפירות הנוטים לרשות הרבים. וא"כ, לפחות מדברי הרא"ש והמפרש על אתר נראה כדעת המבי"ט, דישנה אפקעתא דמלכא, שכן הם מוסיפים ללשון הגמרא את ההדגשה שרחמנא אפקריה לארעא, ואכן מן הסוגייה הזו אכן מביא המהרי"ט ראיה לדברי אביו - המבי"ט.

רש"י בראש השנה (טו:) לכאורה סותר את דברי עצמו, שכן מחד, כתב בראשית הסוגייה שחייב אדם להפקיר ועל ידי זה נפטרו הפירות מן המעשר, ולאחר כמה שורות הוא משתמש בביטוי אפקעתא דמלכא! מכאן נראה כי הביטוי אפקעתא דמלכא אינו מכריח שיש כאן הפקר על ידי התורה, אלא שהתורה מצוה על האדם להפקיר את קרקעו, בדומה למה שפירשנו לעיל את לשון הגמרא בבבא מציעא לט. שנטישת הפירות היא אפקעתא דמלכא.

שיטת הבית יוסף

מקובל לומר כי דעת הבית יוסף היא שההפקר נעשה על ידי האדם בלבד. אולם, ישנו ביטוי מוזר בדברי הבית יוסף:

"אע"ג דרחמנא אפקריה כיון דאיהו לא אפקריה".

מה משמעות הביטוי 'רחמנא אפקריה' לשיטת הבית יוסף? נראה כי יש לומר שהתורה מפקירה את הפירות בתנאי שהאדם סומך את ידיו על הפקר זה, ולפי זה די בכך שהאדם מסכים בדעתו להפקיר את פירותיו, וממילא ההפקר חל באמצעות הפקעת הבעלות של התורה.

ברם, במקום אחר בדברי הבית יוסף נראה כי לא ניתן להסתפק בגילוי דעת בלבד, וז"ל הכסף משנה (הל' שמיטה פ"ד, הכ"ד):

"במכילתא והשביעית תשמטנה שלא יאמר אדם מפני מה אמרה תורה וכו' לא שיאכלו העניים (=כלומר, מטרת ההפקר היא על מנת שיאכלו העניים), הריני מכניסם לתוך ביתי ומחלקם לעניים? ת"ל והשביעית תשמטנה וכו' - מגיד שפורץ בה פרצות".

כאן נראה כי ישנו צורך בפעולה אקטיבית של האדם באמצעות פריצת פרצות בגדר השדה, ורק על ידי כך מתקיימת מצוות ההשמטה והפירות מופקרים!

ניתן לומר כי לדעת הבית יוסף התורה מפקירה את הפירות רק כאשר האדם אינו מתנגד לכך, וכאשר האדם מכניס את פירות השדה לביתו ומשאיר את גדירות השדה על כנם הרי הוא מגלה בדעתו שלא נוח לו בהפקר זה. אולם, הרב קוק, בספרו שבת הארץ, מסביר את דברי הבית יוסף באופן אחר. הוא טוען שבאופן עקרוני יש אפקעתא דמלכא המפקירה את הפירות אוטומטית, אלא שהאדם יכול היה לזכות בפירות מדין קנין חצר, ולכן צריך האדם להפקיר את הקרקע על מנת שלא יזכה בפירות לאחר ההפקר.

לפי מהלך זה יוצא כי שיטת הבית יוסף בעצם דומה מאוד לשיטתו של המבי"ט, שניהם מסכימים שישנה הפקעת בעלות על ידי התורה, אלא שהבית יוסף סבור שהאדם יכול לזכות בפירות באמצעות קנין חצרו, ולכן אנו זקוקים גם להפקר הקרקע מצדו.

לפי זה נוכל לתרץ קושייה שהקשה הרידב"ז על השיטה שמצדדת בהבנה כי בשמיטה ישנה הפקעה אוטומטית של התורה. המשנה בפאה (פ"ו, מ"א) קובעת כי לדעת בית הלל הפקר חל רק אם הוא נעשה בכוונה להפקיר לעניים ולעשירים כאחד, והמקור לכך שרק הפקר כזה נחשב כהפקר הוא מדין הפקר בשמיטה. שואל הרידב"ז, כיצד ניתן ללמוד משביעית שהפקר חל רק אם הוא לעניים ולעשירים כאחד, הרי בשמיטה מדובר באפקעתא דמלכא ולא בהפקר שנעשה על ידי האדם! ולפי גדר הביניים שהעלינו מתורץ היטב, דאכן הפירות הופקרו באמצעות אפקעתא דמלכא, אולם הקרקע היא הפקרו של האדם, ומזה הראיה על כל הפקר שהוא חל רק אם יהיה לעניים ולעשירים כאחד.

לסיום פרק זה, נזכיר בקצרה שתי קושיות על שיטת הבית יוסף, שמצות ההפקר תלויה באדם בלבד, ונותיר אותם ללא תשובה מספקת.

כתב הרמב"ם בהל' כלאים (פ"ה, ה"ח):

"אחד הנוטע ואחד המקיים, כיון שראה כלאים צמחו בכרמו והניחם הרי זה קדש. ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו, לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו - קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה; סכך גפן חבירו על תבואתו - קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו; סכך גפן חבירו על תבואת חבירו - לא קדש אחד מהן, ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש".

הרמב"ם קובע שזורע כרמו בשביעית לא קדש משום שכרמו אינו שלו. והנה, בהלכה זו מדובר בעובר עבירה שוודאי אינו מפקיר את שדהו בשביעית, שהרי הוא זורע כעת, ולדעת הבית יוסף אין בשמיטה אפקעתא דמלכא אלא הפקר האדם, וא"כ מדוע קובע הרמב"ם שהכרם אינו שלו? ולכאורה זו ראיה חזקה לשיטת המבי"ט.

האבני מילואים בסימן ע"ב (סק"ב) מקשה על הגמרא בנדרים שהובאה לעיל, הקובעת שקרקע השדה מופקרת גם היא בשמיטה לצורך אכילת הפירות, ולכן מעיקר הדין יכול היה המודר הנאה ליכנס לשדה חברו. שואל האבני מילואים, הרי הדין הוא שמשכיר יכול לאסור בקונם את החפץ המושכר, על אף שהוא משועבד לשוכר, כיוון שקונם מפקיע מידי שעבוד, וא"כ, כיצד קובעת הגמרא שהתורה מפקיעה את הקרקע לצורך אכילה, הרי אף אם נאמר שלענין אכילת הפירות מפקיעה התורה את הקרקע מן הבעלים, עדיין יש לומר שמקרה זה לא גרע משכירות שבה אין למשכיר קנין פירות בחפץ ובכל זאת הוא יכול לאסור בקונם את החפץ המושכר, וממילא יש לומר שהקונם שנעשה על ידי בעל השדה מקביל לקונם שנעשה על ידי המשכיר וקונם זה צריך להפקיע מידי שעבוד התורה, וכתוצאה מכך צריך מודר ההנאה להיאסר בכניסה לשדה?

יש שתירצו כי אם נאמר כדעת המבי"ט, שרחמנא אפקריה לקרקע, הרי שהתורה מפקיעה גם איסור קונם שנובע מצד המדיר, וכשם שהתורה הפקיעה את איסור גזל כך הפקיעה גם איסורי קונמות. אולם, לשיטת הבית יוסף עדיין קשה, שכן כאשר האדם הוא המפקיר את שדהו לצורך אכילת פירות לא שייך לדבר על הפקעת איסור קונמות על ידי התורה.

איסורי מלאכות - שביתת האדם או שביתת הארץ?

ישנה מצוה נוספת בענין שמיטת קרקעות והיא שביתת הארץ ממלאכות - "בחריש ובקציר תשבות". השאלה היסודית בהגדרת מצוה זו היא האם מדובר במצוה שמוטלת על הקרקע, שהארץ תשבות, וכלשון הפסוק "שנת שבתון יהיה לארץ", או שמא מדובר במצוה המוטלת על הגברא - שלא יעשה מלאכות קרקע בשנה השביעית. ואכן, המהרש"ל (הגהות לבבא מציעא צ.) והמנחת חנוך (מצוות קי"ב, שכ"ו, שכ"ט, רח"צ) סוברים שאין לאפשר לגוי לעבוד בקרקע ישראלית בשביעית כיוון שהמצוה היא בשביתת הקרקע, ואילו המהרי"ט (ח"ב, סי' נב) חלוק וסבור שניתן להשכיר לגוי את הקרקע בהבלעה.

הרמב"ם בספר המצוות (מצוה קל"ה) הגדיר את מצות השביתה ממלאכות כך:

"והמצוה הקל"ה היא שצונו לשבות מעבודת הארץ בשנה שביעית והוא אמרו ית' (תשא לד) בחריש ובקציר תשבות. וכבר נכפל הצווי הזה פעמים ואמר (פ' בהר ד) שבת שבתון יהיה לארץ. וכבר קדם לנו (מ"ע צ ולק' קסה וש"נ) אמרם האי שבתון עשה הוא. ואמר יתעלה גם כן (ר"פ בהר) ושבתה הארץ שבת לי"י. וכבר התבארו משפטי מצוה זו גם כן במסכת שביעית. ואין חובתה מן התורה אלא בארץ ישראל".

מלשון הרמב"ם משתמע שהמצוה מוטלת על האדם ולא על הקרקע. אולם, בכותרת להלכות שמיטה כותב הרמב"ם שהמצוה היא שתשבות הארץ ממלאכתה, ומשמע שמדובר באיסור על הארץ, ואילו מיד בפתח ההלכות הרמב"ם מדבר על שביתה של האדם - "מצות עשה לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה השביעית".

הרב קוק בשבת הארץ טוען כי אכן המצוה היא על הארץ, אולם עבודה בשביעית נחשבת רק עבודה של ישראל, ולכן כאשר גוי עובד בקרקע הארץ עדיין שובתת, וממילא, אע"פ שאנו מקבלים את יסודו של המהרש"ל, אנו מסיקים להלכה כמהרי"ט שמותר לגוי לעבוד בשביעית בקרקע של ישראל.

המחלוקת היסודית בגדר המצוה נובעת מגמרא בעבודה זרה טו:. הגמרא שם אומרת כי אע"פ שבאופן עקרוני ישנו איסור למכור בהמה לגוי - גזירה אטו שכירות ושאלה בהם ישנה בעיה של עשיית מלאכה על ידי הבהמה בשבת בזמן שהיא אצל הגוי, ונמצא המשכיר עובר על ציווי שביתת בהמתו - הרי שאמוראים מסוימים מכרו בהמות לגויים, והסבירו כי כיוון שניתן לתלות שהגוי קנה את הבהמה לשחיטה אין לחשוש למצוות שביתת בהמתו בשבת, ומקור ההיתר הזה מצוי במשנה:

"דתנן, בית שמאי אומרים: לא ימכור אדם פרה החורשת בשביעית, וב"ה מתירין, מפני שיכול לשוחטה. אמר רבה: מי דמי? התם אין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, הכא אדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת! א"ל אביי: וכל היכא דאדם מצווה אסור? והרי שדה, דאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית".

אביי מדמה את שביתת שדה בשביעית לשביתת בהמתו בשבת, ומשמע כדברי המהרש"ל, שגם עבודת גוי בשדה ישראל נאסרת בשביעית, כשם שעשיית מלאכה בבהמת ישראל בשבת עבור גוי אסורה. וכן מדויק מדברי רש"י על אתר:

"אדם מצווה על שביתת שדהו - שנת שבתון יהיה לארץ".

אולם, תוס' על אתר מסבירים באופן אחר:

"ופריך, והרי שדה דאדם מצווה על שביתת שדהו, וכשהוא ביד ישראל אחר יש בו איסור דאורייתא אם זרע בו הישראל, ותלינן להיתרא".

בדבריהם מפורש כנגד דברי המהרש"ל והמנחת חנוך, דרק כאשר ישראל אחר עובד בשדה הרי שמתבטלת שביתת השדה, ולא בעבודה על ידי גוי.

הרי"ד מבצע מהפך בפירושו לסוגייה, בקושייה הסביר שלא כהבנת המנחת חנוך והמהרש"ל, והפך את עורו בתשובתו:

"קשיא לי טובא, ומי דמי ציווי דשביתת שדהו בשביעית וציווי דשביתת בהמתו בשבת, ציווי דשביתת שדהו בשביעית אינו אלא שלא יעשה הוא מלאכה בשדהו, אבל אם השכיר שדהו לחשוד על השביעית אינו עובר המשכיר ואין בו אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול, ולהשכיר שדהו לגוי בשביעית אין בו איסור תורה כלל דלא נצטוו ישראל על שביתת קרקע אלא שלא יעשו בהם מלאכה, אבל שביתת בהמתו בשבת בין על ידו בין ע"י גוים אסור מן התורה דהכי קא מזהיר קרא למען ינוח שורך וחמורך כמוך חייב ליתן לו נייח שלא יעשה בהם מלאכה. אפילו על ידי גוים... ויש לומר דבשביתת קרקע הזהרנו בשביעית כדפירש המורה דנפקא לן משבת שבתון יהי' לארץ ואסור להשכיר שדהו לגוי בשביעית אבל בשבת לא הוזהרנו על שביתת קרקע".

הרב קוק טוען שמדברי הרמב"ם בספר המצוות מוכח שאין הבדל בין הציווי 'שנת שבתון יהיה לארץ' ובין 'בחריש ובקציר תשבות', ושניהם מתפרשים כציווי על האדם ולא על השדה, ודלא כדברי המנחת חנוך. את הסתירה בין הכותרת להלכות שמיטה לבין גוף ההלכות תירץ כפי שהסברנו לעיל, שהארץ שובתת כל זמן שגוי עובדה ולא ישראל.

גדר שמיטת כספים

אותה שאלה יסודית בה דנו בהפקר הקרקעות, עולה גם בשמיטת כספים - האם השמטת הכספים נעשית באופן אוטומטי על ידי התורה, או שמא האדם מצווה להשמיט את החובות, וכל זמן שלא השמיט המלוה הרי שהחוב עדיין קיים.

בפרשת ראה (דברים ט"ו) נאמר:

"מקץ שבע שנים תעשה שמטה: וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה': את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך".

וכך פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה:

"מצות עשה להשמיט המלוה בשביעית שנאמר שמוט כל בעל משה ידו, והתובע חוב שעברה עליו שביעית עבר על לא תעשה שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו"

ובהמשך ההלכות (הל' כח-כט):

"כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וצריך המלוה לומר למחזיר משמיט אני וכבר נפטרת ממני, אמר לו אעפ"כ רצוני שתקבל - יקבל ממנו שנאמר לא יגוש והרי לא נגש, ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך.

החזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך, ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו".

ונחלקו הראשונים האם שמיטת הכספים נעשית על ידי התורה או שמא האדם הוא המשמט כאשר הוא אומר 'משמט אני'. היראים (מצוה קסד) סבור שהאדם צריך להשמיט:

"וחוב שעבר עליו שביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה שכל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר וב"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוו חכמים כדתנן בסוף שביעית ומייתינן לה בהשולח [ל"ז ב'] המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר משמיט אני ואם אמר אעפ"כ יקבל ממנו שנאמר וזה דבר השמיטה. ואם אינו רוצה המלוה לומר משמיט אני יכפוהו ב"ד, כדתניא בכתובות בהכותב [פ"ו א'] על פריעת בע"ח מצוה שהיא אי לא בעי למיעבד מצוה מאי א"ל תניא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו".

אולם, האור זרוע (ח"ד, פסקי עבודה זרה סי' קח) חולק על כך ולשיטתו מדובר באפקעתא דמלכא:

"ולא נהירא מה שכתב שאין לוה יכול לעכב חובו אלא על פי מלוה עד שיאמר משמט אני אלא אפי' הוא תובעו בב"ד לפרוע ואומר איני משמט לא יחוש הלוה על דבריו מפני שהתורה השמיטתו".

ומקובל בדברי הפוסקים שהיראים יחיד הוא בשיטתו, ולהלכה שמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)