דילוג לתוכן העיקרי

גיטין | דף ג | קיום שטרות

לדעת רבא, הצורך באמירת "בפני נכתב ובפני נחתם" נועד לספק תחליף לקיום השטר בעדיו, היינו להליך שבו מאשרים שחתימותיהם של העדים אכן אמינות. הגמרא בסוגייתנו שואלת על כך מדוע די בעדות של שליח אחד ואין צורך בשני עדים, ומיישבת:

"בדין הוא דבקיום שטרות נמי לא ליבעי, כדר"ל, דאמר ר"ל: עדים החתומים על השטר – נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ורבנן הוא דאצרוך, והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן".

כלומר, מן התורה די בחתימת העדים על השטר כדי להתייחס אליו כאילו חקרנו את העדים ואנו יודעים שהם אלו שחתמו עליו ומאשרים את הנאמר בו. טיעון זה הביא את הר"ח (מובא בספר אור זרוע א, תשמה) למסקנה ש"כל היכא דחתימי סהדי בשטרא, אי אתי האי ומערער ואמר לא היו דברים מעולם – לא משגחינן ביה מד"ת כלל".

עם זאת, מדברי הרמב"ם (עדות ג, ד) נראה להיפך:

"דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים, שנאמר 'על פי שנים עדים' – מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין".

ברמב"ם מבואר (ודבריו מבוססים על הגמרא לקמן עא ע"א) כי מן התורה אין תוקף לעדות כתובה כל עוד העדים לא אישרו את עדותם בעל פה בפני בית הדין. כיצד יתיישבו דברי הרמב"ם עם סוגייתנו? יש מן האחרונים שהבחינו בין מצב שבו יש ערעור על השטר, ובו סבור הרמב"ם שמן התורה יש צורך באשרורו בעל פה, ובין מצב שבו אין ערעור כזה, והשטר כשר מן התורה (וכן דעת ר' אביגדור המובאת באור זרוע שם). ר' חיים מבריסק, בחידושיו על הרמב"ם, כתב כי לאור סתירה זו יש להבחין מהותית בין שני סוגים של עדות כתובה:

"ונראה לומר דהנה באמת הרי מבואר דעדות בכתב בטלה מהך דרשא דמפיהם ולא מפי כתבם, ופשוט דאין זה סותר לדין שטרות דעדותן בכתב קיימת, משום דשני דינים הם, עדות בכתב פסולה ועדות שבשטר כשרה, ובזה גם הרמב"ם סובר כן, ורק דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וסבירא ליה דאין שטר אלא מה שנעשה לקנין, כמו גירושין וקידושין ושחרורים וקנינים וכדומה, דאיכא עלייהו דין שטר מדין תורה, אבל מה שנעשה רק לראיה, בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפי כתבם... אבל אין הכי נמי דשטרי מעשה וקנין גם לדעת הרמב"ם הם מדין תורה, ומועילין בין לגמר מעשה ובין לעדות, ומיושב היטב דעת הרמב"ם".

ר' חיים מבחין בין "שטר ראיה", שכל עניינו עדות וראיה לכך שנעשה מעשה משפטי מסוים, ובין "שטר קניין", שהוא עצמו פועל חלות מסוימת (כגון שטר גט או קידושין). דברי הרמב"ם נאמרו אך ורק בנוגע לשטר ראיה, אשר מן התורה אינו תקף משום שהעדות המצויה בו היא עדות כתובה ולא "מפיהם" של העדים, אך כאשר מדובר בשטר קניין מודה הרמב"ם שהעדות תקפה מן התורה, משום שלשטר הקניין קיום ייחודי משלו, המחשיב את העדים כאילו כבר נחקרו בבית הדין.

סברה מבריקה זו נחשבת כאחת הפנינים של הלמדנות הבריסקאית, והיא הובאה על ידי הרב סולובייצ'יק בהספדו על הגרי"ז ('מה דודך מדוד') כהמחשה לדרך לימודו של ר' חיים:

"לדוגמה, עניין שטרות בהלכה. עד ר' חיים מבוסס היה עניין זה על כללים טכניים של כתיבה וחתימה שהן מחיצוניותו של השטר וצורתו מצד אחד, ועל חזקות המושרשות בדפוסי תגובה והנהגה פסיכולוגיים מצד אחר. מה עשה ר' חיים ? הוא חתר לקונצפטואליזציה מלאה של כל העניין ולשם זה הסיט את הצד הטכני מטיבורו של העניין, ובמקומו הכניס תכנים אידיאליים וקונסטרוקציות טהורות וחולל תמורה מקיפה־הכול בלימוד הלכות אלו. השטר פשט את מציאותו המוחשית ונעשה עצם הגיוני טהור – חפצא של הגדת עדות מקורית, שאינה זקוקה לפעולת הגדה וקבלה בב"ד ולכל המסתעף מהן. הגדה זו, בייחודה המשונה, בעלת היקף גדול היא. מקיפה היא את כל תהליך העיסקה שהשטר קשור בה. שטר, בתפיסתו ע"י בעל השטר, ממשיך להגיד ולהעיד על גוף המעשה והכשרו... יסוד חידושו היא מימרא קצרה של ר"ל: 'עדים החתומים על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותם בב"ד'. ממשפט זה הסיק ר"ח מסקנות שהעלו את כל העניין למרומי ההפשטה והחשיבה הדייקנית".

הגרי"ד עומד על כך שהחילוק שמציע ר' חיים איננו עומד בשום קנה מידה 'מציאותי': מסברה אין סיבה להעניק אמינות גבוהה יותר לעדות הכתובה על שטר קניין מאשר לכזו הכתובה על שטר ראיה. סברתו של ר' חיים היא סברה פורמלית, שלפיה שטר ראיה נחשב כ"חפצא של הגדת עדות", וסברה זו מביאה לשורה של תוצאות מעשיות שאין להן דבר עם הסברה האנושית, ה'בעל־בתית'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)