גיטין | דף ז | דום לה' והתחולל לו

הגמרא בדף ו ע"ב עוסקת בדברי אגדה שעיקרם בפרשיית פילגש בגבעה, אך משמעותם נוגעת לשלמותה של מערכת היחסים בתוך הבית ולמניעת 'הקפדה יתרה' של אדם בתוך ביתו. הגמרא בדף ז' מוסיפה ומדגישה שאף כאשר אדם מבקש למסור הוראות ופקודות לבני ביתו, עליו לעשות זאת בניחותא ולא מתוך כעס והקפדה מוגזמים.

על רקע זה מוסיפה הגמרא ועוסקת במידת הסבלנות, המתינות וההבלגה. וכך למדנו:

"'דום לה' והתחולל לו' – דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן".

אף מי שבאה עליו פורענות מאת הזולת, לא יקפיד ולא ירגז, ובוודאי שלא ימסור את הפוגע לידי שלטונות נכרים (ראה על כך ברי"ף כאן וברמב"ם הלכות חובל ומזיק ח, ט; ואין כאן המקום להרחיב בדיני 'מוסֵר'). הגמרא מוסיפה:

"כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין".

על גבי אמרות אלו עלינו לשאול: מהיכן ישאב אדם את הכוחות לעמוד דומם כאשר חברו עושה לו עוול? האם תחושתנו הטבעית איננה דורשת ומחייבת להגיב ולתבוע את עלבוננו?

הגמרא בסוגייתנו מדברת על "קנאה". נראה שהקנאה כאן מובנה קפידא ותביעת עלבון. אך לקנאה, כידוע, יש גם משמעות נוספת, – צערו של האדם על כך שלא זכה למה שזכה לו זולתו. ביחס לקנאה זו, כאשר אדם חומד את אשר יש לזולתו, כתב במסילת ישרים (פרק י"א, בפרטי מידת הנקיות):

"ואמנם לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, והכל כאשר לכל מה' הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל".

נראה שזהו המפתח המרכזי להבנת סוגייתנו. חז"ל לא הדריכו אותנו למידת ההפלגה והוותרנות. מתוך דבריו של דוד המלך במזמור ל"ז בתהילים קבעו חכמים כי על האדם לעמוד דומם כלפי שמיא: אינך מוותר ומבליג לזולת, אלא נושא את עיניך כלפי שמיא. כל אשר עובר על האדם – מאת ה' הוא, ואם פלוני אלמוני מצער אותך, עליך לראות זאת כייסורים הבאים מאת ה'.

חשוב מאוד לציין שעמדה רוחנית זו אינה פוטרת את הרשעים העושים עוול מן הדין. בסוגייתנו אנו למדים בפירוש שהקב"ה אכן בא איתם חשבון, ו'קללת צדיק עשתה רושם' וראש הגנבים נתפס ונאסר. ובכן, האתגר שבסוגיה הוא לחיות בשני מישורים בו זמנית: במישור האחד – הנגלה – כל אדם אחראי למעשיו, ועל כן מי שנוהג ברשעות ופוגע בזולתו עושה זאת בשם עצמו ועתיד ליתן את הדין. אך במישור השני – הנסתר – משנן האדם לעצמו שהכול מאת ה', וכל מעשה של מאן דהו בסביבתו אינו אלא אות וסימן מן הקב"ה.

הדרכת חז"ל היא "השכם והערב עליהן לבית המדרש". יש מן הראשונים (ראה בפירוש הראשון של התוספות ובמאירי) שהבינו שכוונת הדברים היא להתפלל לה' שיסיר ממנו את צרתם של אותם רשעים, אך רבים חלקו על פירוש זה בטענה שאין זו שתיקה וקבלת הדין. על כן כתבו ראשונים ואחרונים (התוספות בפירושם השני, וראה בפני יהושע ובחתם סופר) שכוונת הדברים היא לעסוק בתורה בהתמדה בבית המדרש. דומני שפירוש זה הוא המתאים לדברינו לעיל: האדם אינו עוסק בקטרוג על מתנגדיו ואינו מוסר את דינם לא לשליטים נוכרים ולהבדיל גם לא לקב"ה. הם מקניטים אותו והקב"ה יבוא איתם חשבון, אך הוא עצמו מבקש להתקדם, להיות טוב וחזק יותר בעבודת ה', וכל זאת, כמובן, מתוך התמדה ומסירות ללימוד התורה.