גיטין | דף ט | עדים שאין יודעים לחתום

כחלק מדיון במשותף ובמפריד בין גיטי נשים לשחרורי עבדים דנה סוגייתנו במקרה שבו עדי השטר אינם יודעים לחתום:

"תניא: עדים שאין יודעים לחתום, מקרעין להם נייר חלק וממלאים את הקרעים דיו. אמר רשב"ג: במה דברים אמורים – בגיטי נשים, אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות, אם יודעין לקרות ולחתום – חותמין, ואם לאו – אין חותמין".

מן הברייתא עולה שבלית ברירה הקלו חכמים (לפחות בגיטי נשים) שהעדים לא יחתמו בכוחות עצמם אלא "מקרעין להם נייר חלק" והם רק "ממלאים את הקרעים דיו". על פתרון זה מקשה הירושלמי (גיטין ב, ג):

"ולא כתב ידו של ראשון הוא? אלא מרחיב לפניהן את הקרע".

הירושלמי דורש שירחיבו את הקרע יותר מרוחב החתימה עצמה, כדי שלא יהיה זה "כתב ידו של ראשון", היינו של האדם שקרע את הנייר (עיין בערוך השולחן אבן העזר קכה, י שכתב שהבבלי חולק על דרישה זו). מה הבעיה שעליה מצביע הירושלמי במילים "כתב ידו של ראשון"?

אפשרות אחת אפשר למצוא במרדכי (גיטין סימן שמ"א):

"גרסינן בירושלמי דפרק הבונה, מקרעין להם נייר חלק, ופריך ולאו כתב ע"ג כתב הוא פירוש הקריעה הוי כתב, דהא חק ירכות הוא, והוא קרוי כתב לקמן בפרקין".

המרדכי גורס ומפרש שהבעיה המטרידה את הירושלמי היא "כתב על גבי כתב": כתיבת העדים באה על גבי הקרע, הנחשב ככתב, וכתב על גבי כתב פסול. נראה שהמרדכי הבין את המציאות באופן שונה מעט מזה שתיארנו לעיל. רוב הראשונים, על כל פנים, סבורים שהירושלמי מתמודד עם קושי אחר, כפי שכתבו התוספות (ט ע"ב ד"ה מקרעין):

"בירושלמי פריך והלא כתב ראשונה הוא פירוש ואין הגט יכול להתקיים בחותמיו, ומשני כשהרחיב להם את הקרעים והעדים אין ממלאין לגמרי כל רחב הקרע".

לפי התוספות, הבעיה היא שמראה כתב ידם של העדים אינו ניכר – מכיוון שהם רק ממלאים צורות שיצר הקורע, התוצאה אינה משקפת את הסגנון המיוחד של כתב ידם אלא את מעשה ידי הקורע, ולכן יש להרחיב את הקרע. אולם מה הבעיה בכך שכתב ידם של העדים אינו ניכר באופן ייחודי? יש מן האחרונים שכתבו שבמקרה כזה אין בחתימת העדים 'שם עדות' כלל, כפי שעולה מדברי הנתיבות (מה, א):

"דודאי אין יכול לזייף גדול מזה, דכל אחד יכול ליקח אותן הקרעים ולהניח על שטר גדול ולמלאותן דיו".

וכן כתב ר' שמואל רוזובסקי בשיעוריו על סוגייתנו (ט ע"ב אות קמ"ג):

"דכשאין ניכר מהחתימה מי הוא החותם, וכגון שחתום בשטר ראובן בן יעקב ואין ניכר אם הוא עצמו כתב זאת או שאחר כתב זאת, לא חשיב עדות כלל, ואף אם יעידו עדים שהוא חתם הוי קיום ולא נחשוש לזיוף, מכל מקום כיון שאין ניכר מתוך הכתב לא חשיב עדות".

וכן כתב ר' משה פיינשטיין (אגרות משה אבן העזר א, קלד):

"אם הוא כתב ראשונה של המקרע הרי אין לנו קיום מחתימתן אף לזה שחתמו כאן עדים, ונמצא שאין כאן עדים כלל".

ר' משה פיינשטיין ניסה לטעון שזו גם כוונת התוספות, אך ר' שמואל רוזובסקי הודה שמדברי התוספות עצמם עולה שאין בעיה בעיקר העדות אלא רק בכך שאי אפשר לקיים אותה לאחר מכן. אף החזון איש (אבן העזר צו, א) עמד על כך, וביאר את טעם הדבר:

"ולא ניחא להו לפרש דחסר עיקר עדות, שהרי אין החתימות מעידות כלום, שהאשה עצמה יכולה לכתוב חתימות אלו, דאף שנקל לזייף מכל מקום חשיב עדות, דלא נחשדו ישראל על כך, כיון שיוכל לגלויי שקרא כאשר ישאלו להעדים כמו בכל חתימות דעלמא".

החזון איש כותב שישראל לא נחשדו לזייף חתימות של עדים, ולכן מצד עיקר העדות אין צורך בכך שהחתימה תהיה ניכרת. אפשר שהחזון איש חלוק על ר' שמואל ועל האגרות משה בהבנת עיקר דין חתימת העדים – לשיטתם כל עניינה של החתימה הוא יצירת הוכחה, ואילו לדעתו החתימה היא מעין דיבור של העדים וכשרה גם כאשר אינה מוכיחה דבר.

בהמשך דבריו הקשה החזון איש על הפתרון שהוצע בירושלמי, שהקורע יקרע פתח רחב יותר מגוף החתימה:

"וצ"ע דאיך אפשר לקיים חתימתן אף כשמרחיב, מכל מקום כתב ראשונים הוא, ואי יחתמו בקרעים אחרים לא ישתוה חתימתן".

וכעין זה הקשה בשו"ת הרי בשמים (חלק ב, מהדורא תניינא, סימן רכו):

"ואיך שייך הכרת טביעות עין במילוי הדיו? ועל כרחך דנהי שלא יוכלו להכיר גוף החתימה שהוא שלהם, מכל מקום כיון שהרחיב להם את הקרעים ולא מילאו בדיו כל רחב הקרע יוכלו שפיר להכיר אחר כך על ידי שיש להם סימן כמה השאירו חלק בלתי ממולא בדיו".

בעל שו"ת הרי בשמים סבור שגם כאשר הקרע רחב אין הדבר מועיל ליצירת חתימה במובן הרגיל, דהיינו כתב ייחודי וקבוע שאותו אדם כותב בו תמיד, אולם די בכך משום שהעדים יוכלו לזכור כמה נייר חלק השאירו בחתימתם. נראה שדיון זה נובע מתפיסתו של החזון איש, שהנידון בירושלמי הוא יכולת הקיום של החתימות, אך אם הנידון הוא עצם הגדרת החתימות כעדות, אפשר שכל חתימה שיש בה רישום אישי של החותם, גם אם לא מדובר בסגנון כתיבה קבוע, תיחשב כעדות (וכן משמע באגרות משה שם).