גיטין | דף יד | "הנהו גינאי" – נאמנות בעל דין על קניין בטעות

בשולי הדיון בקניין במעמד שלושתן מספרת הגמרא בסוגייתנו על חבורה של מוכרי ירקות שחילקו ביניהם את הרווחים מן המכירה המשותפת. אחד הגננים חישב ומצא שנותר בידיו סכום כסף מעבר למגיע לו, ובהסכמת כולם הוחלט להעביר את הסכום לבעל הקרקע, כנראה כסוג של תשלום מס, בשם כולם. כדי לוודא את העברת הסכום נעשתה הקנאה במעמד שלושתן.

אולם לאחר הסכמה זו, שכללה קניין לטובת בעל הקרקע, ערך הגנן חשבון חדש, והתברר לו שהחישוב הראשון היה שגוי, ואין בידיו יתרת סכום כלשהי. לפיכך הוא מבקש להיפטר מן החיוב לשלם לבעל הקרקע, ואת המס שצריכים הגננים להעביר אליו, יישאו כעת כולם יחד בשותפות.

הגמרא קובעת שמצד דיני הקניינים הקניין אכן חל, שכן נעשה במעמד שלושתם, אך הלכה למעשה קבע רב נחמן שהגנן פטור מלשאת בתשלום בפני עצמו, שכן התברר שהחשבון היה מוטעה:

"קנין בטעות הוא, וכל קנין בטעות חוזר".

אכן, הלכה פשוטה היא במרחבי הש"ס שמקח טעות בטל, והעסקה כולה מתבטלת מעיקרה.

והנה הראשונים בסוגייתנו התמקדו בעניין צדדי, לכאורה, אך חשוב ומעניין בפני עצמו. במסגרת הסיפור המתואר בסוגיה אנו "חיים מפיו" של הגנן: מעיקרא טען שיש סכום כסף עודף, אך לבסוף חזר בו וקבע שאין סכום כזה. לפום ריהטא נראה שרב נחמן מאמין לו ללא סייג, ועל כן מכריע שמדובר בקניין בטעות. אך האומנם הגנן נאמן על כך? האם לאחר שהצהיר וקבע שיש בידיו סכום כסף עודף, ואף נעשה קניין על אותו סכום, הוא נאמן לשנות את דעתו ואת חישובו?! הרי"ף (ו ע"א באלפס) הסביר:

"הא מילתא פירשו בה רבואתא דלא עבדינן בה עובדא אלא היכא דאיכא סהדי דקמיהו עבדו [חושבנא והכין הוה] חושבנא ואישתכח דטעותא הוא, אי נמי דקא מודי ליה [חבריה] דהכין הוא חושבנא, ובהכי מיתוקמא האי עובדא, אבל היכא דליכא סהדי דמסהדי דהכין הוא חושבנא אלא איהו דקא טעין הכי וחבריה לא קא מודי ליה לא מהניא האי טענתא מידי, ומימרא דמסתבר הוא, דאי לא תימא הכי כל שטרי דעלמא נמי נימא דבטעותא הוי מילתא ונפטר, אלא לאו שמע מינה דהאי מימרא דאמרי רבואתא מימרא מעליא ותריצא הוא".

דברים דומים כתבו גם רבנו חננאל, רבנו תם וראשונים נוספים. טענתם ברורה: אם נאמין לכל אדם בנוגע לטעויות בחשבון, לא שבקת חיי לכל בריה! הרי בכל עסקה שנעשתה ובכל שטר שנחתם יוכל אחד מבעלי הדין לבוא מחר או מוחרתיים, לומר שהחישוב היה שגוי ולבטל את העסקה כולה!

על כן טוענים כל הראשונים כי הגנן החוזר בו מן החשבון נדרש לעגן את דבריו בראיה ברורה בדמות עדים. אם לא תהיה בידיו ראיה כזאת, לא נוכל להאמין לו, והוא יתחייב לשלם כפי שסוכם מראש.

השולחן ערוך הקדיש את סימן פ"א בחושן משפט לסוגיה מורכבת (שמקורה בסנהדרין דף כ"ט) בעניין "משטה אני בך". תורף השאלה: האם אדם שקיים עסקה או הודה הודאה בפני חברו רשאי לומר לאחר מכן שהכול היה בהערמה, וכוונתו לא הייתה שלמה? כאמור, סוגיה זו מורכבת בפני עצמה, אך לענייננו, בתוך דיוני ההשטאה מוסיף הרמ"א (סעיף כ"ג) ושואל מה קורה כאשר בעל הדבר אינו טוען "משטה הייתי בך" אלא טוען בתמימות גמורה "טעיתי". האם הוא נאמן בטענה זו, או שמא יזדקק להביא עדים לדבר, כפי שכתב הרי"ף? הש"ך שם (ס"ק ס) דן בכך בהרחבה, ולא נוכל להיכנס כאן למלוא הפירוט שבדבריו. קיצורו של דבר, הש"ך מציע להבחין בין מצב כמו זה שבסוגייתנו, כאשר כבר התבצע קניין, וכעת חזרה מן הקניין בטענת טעות היא שיבוש ניכר של דרכי המסחר והקניינים, וממילא דורשים הראשונים עדות על הטעות; ובין מצב שבו לא היה קניין, ובמקרה כזה ייתכן שבעל הדבר עצמו נאמן לטעון טענת טעות, בעיקר אם יש לו 'מיגו'.

נסיים בשני פסקי דין של בית הדין לדיני ממונות בירושלים (פד"ר, כרך ד' וכרך ח') הנוגעים לענייננו:

הפסק הראשון עוסק באדם שהעסיק את בניו בעבודה כלשהי. למרבה הצער האב והבנים הסתכסכו, והוא פיטר אותם והם תבעו על כך פיצוי. האב הודה בפרטי העניין, ועל סמך הודאתו פסק בית הדין תשלומי פיצויי פיטורים. אך לאחר הפסיקה חזר האב וטען שהתבלבל בהודאתו, שכן טען בבית דין ששני הבנים הועסקו על ידו, ולאמיתו של דבר הועסק רק בן אחד.

אב בית הדין מצטט את סוגייתנו, ומסכם:

"ולכן בנידון דידן אם יתברר בעדות ברורה שטעה בהודאתו, ההודאה בטלה".

כלומר האב אינו נאמן על פי עצמו לומר שטעה בסיפור המעשה, ועליו להביא ראיה של ממש לדבריו.

הפסק השני עוסק באדם שרכש דירה מעמותה העוסקת בשיווק נדל"ן. בחוזה הרכש שעליו חתם נאמר בפירוש שהעמותה תישא בשכר הטרחה של עורך הדין. והנה כעת תובעת ממנו העמותה לשלם שכר טרחה, בטענה שהסעיף הנ"ל בדבר שכר הטרחה על חשבון העמותה הועתק בטעות מחוזה אחר, אך בחוזה הנוכחי הוא אינו רלוונטי.

בית הדין עסק בסוגיית "אחריות טעות סופר", שאינה מענייננו כאן, אך הפליג גם לסוגייתנו וקבע כי מכיוון שבשטר הראשון נכתב בפירוש שהעמותה תשלם את שכר הטרחה, הרי שאם כעת היא מבקשת לחזור בה, דינה כאותו גנן העורך חשבון חדש בטענה שהתבלבל בחשבון הראשון. בהתאם לפסק כל הראשונים כנ"ל הורה בית הדין לעמותה להביא הוכחה מפורשת לכך שאומנם נפלה טעות בחוזה, ולא – עליה לשאת בשכר הטרחה של עורך הדין.