גיטין | דף מד | מפני שהוא כמציל מידם

בשנת החמישים סערה מדינת ישראל סביב סוגיית הסכם השילומים עם גרמניה. ממשלת ישראל בראשות דוד בן גוריון הגיעה לסיכומים עם ממשלת גרמניה על סכומי כסף אדירים שיועברו כפיצוי לנפגעי השואה, בזמן שמנחם בגין הוביל הפגנות ענק שראו בכך אקט של מחילה ולגיטימציה כלפי המרצחים.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, לפני ביצועה של תוכנית ההתנתקות התגלע בקרב תושבי גוש קטיף המועמדים לעקירה פולמוס בעניין שיתוף הפעולה עם המנהלה שהוקמה כדי להסדיר את עקירתם. גם כאן הדילמה הייתה דומה (על אף השוני העצום בין המקרים): האם לעשות את המקסימום כדי להשיג פיצויים גבוהים ומגורים חליפיים הולמים, או להימנע ממשא ומתן העשוי לתת לגיטימציה למפנים?

סוגייתנו דנה בשאלה דומה:

"בעו מיניה מרבי אמי: עבד שהפיל עצמו לגייסות, ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני עובדי כוכבים, מהו שיטול את דמיו? א"ל ר' ירמיה לרבי זריקא: פוק עיין במכילתיך. נפק דק ואשכח דתניא: המוכר ביתו לעובד כוכבים – דמיו אסורין, ועובד כוכבים שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני עובדי כוכבים – מותר ליטול את דמיו, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם".

מבואר בגמרא כי כאשר אפסו הסיכויים להציל את העבד או הבית מידי הגויים, שוב אין איסור לגבות מהם תשלום על המכירה הכפויה. זאת על אף שבקבלת התשלום, ובוודאי ברישום בערכאות, יש משום חיזוק מעשה המכירה, כמבואר בתוספות (ד"ה וכותב):

"ומפרש רבינו תם דאע"ג דנראה כמקיים המקח שרי".

מדוע אם כן הותר הדבר?

נראה שאפשר לענות על שאלה זו בכמה דרכים. אפשרות אחת עולה מתוך דברי הרא"ש (גיטין ד, לט):

"דכיון דאינו יכול להציל מידם בשום ענין, למה לא יטול דמים?".

מדברי הרא"ש עולה שאין כל איסור בלקיחת הדמים: על אף שאפשר להעלות על הדעת שתהיה בכך בעיה, מלמדת אותנו הגמרא שכאשר המכירה עצמה נעשית באונס אין סיבה להימנע מקבלת התשלום.

אפשרות אחרת עולה מדברי ספר כפתור ופרח (פרק י):

"מסתברא דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית, שיכול למוכרה לגוים, כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול".

מדבריו עולה שההיתר קיים בכל מצב שבו ייגרם ליהודי הפסד מרובה אם יימנע מלמכור את הבית. לכן גם כאשר הגויים אינם אונסים אותו על המכירה, והוא יכול למשל להחריב את הבית או לתת אותו במתנה לישראל, מותר לו למוכרו כדי להימנע מהפסד כה רב.

במסכת עבודה זרה (יג ע"א) יש הרחבה נוספת של דין "מציל מידם":

"הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהם בהמה, עבדים ושפחות, בתים ושדות וכרמים, וכותב ומעלה בערכאות שלהן, מפני שהוא כמציל מידם, ואם היה כהן – מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם, וכשם שמטמא בחוצה לארץ כך מטמא בבית הקברות".

מדברי הגמרא, וכן מן ההקשר בסוגיה שם, משמע שלא מדובר בהיתר משום הפסד בלבד אלא בפעולה חיובית שיש בה צד מצווה. גישה זו מפורשת בשולחן ערוך הרב (אורח חיים רמד, יב) בעניין גביית מכס מנוכרי בשבת:

"ואף שיש אוסרין אף במקום הפסד אם לא לצורך מצוה, מכל מקום כאן חשוב דבר מצוה, שאם לא יטול המכס מהנכרי בשבת לא יוכל לגבותו אחר השבת וישתקע הממון ביד הנכרי, והרי הוא עושה מצוה במה שמציל הממון מידם".

בדבריו מפורש שגם פעולות שנאסרו במקום הפסד הותרו כדי "להציל מידם", משום שיש מצווה בעצם לקיחת הממון מעובדי הכוכבים.

נראה שבגישה זו יש כדי להגביל את דין "מציל מידם" רק למקומות שבהם הכסף נלקח מגורמים עוינים, ואילו בעקירת גוש קטיף, למשל, כאשר הכסף נלקח מכלל אזרחי מדינת ישראל, שיקול זה אינו קיים.