דילוג לתוכן העיקרי

גיטין דף מה | אין מבריחין את השבויין

במשנה (מה ע"א) נאמר:

אין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם; רשב"ג אומר: מפני תקנת השבויין.

כלומר, על פי עמדת המשנה אסור לסייע לשבויים לברוח מיד שוביהם הגויים. לדעת תנא קמא, הטעם לאיסור זה הוא שמא בפעם הבאה בה ישבו הגויים שבויים הם יחזיקו אותם בתנאים קשים ומגבילים יותר כדי למנוע בריחה נוספת, ואילו לדעת רשב"ג הטעם הוא שמא יתנכלו לשבויים אחרים שנמצאים כעת בידם. בגמרא מבואר שהנפקא-מינה בין הטעמים תהיה במקרה שבו אין בידם שבויים נכון לעכשיו: לדעת רשב"ג מותר להבריח שבויים במצב כזה, ולדעת תנא קמא אסור.

(יצויין, אגב, כי חילוץ בני הערובה הישראלים במבצע אנטבה הוביל לרציחתה של דורה בלוך, שהוחזקה בנפרד. ולמרות זאת למיטב ידיעתי סוגייתנו לא הוזכרה בדיונים הנרחבים שכתבו הפוסקים סביב מבצע זה.)

בהמשך הגמרא, מסופר סיפור אודות רב עיליש, שהיה שבוי ביד הגויים יחד עם יהודים נוספים. יום אחד הבין משיחת הציפורים שאם ינסה לברוח יעלה הדבר בידו. רב עיליש לא היסס לרגע, וברח תוך שהוא משאיר אחריו שבויים אחרים להתענות תחת יד הגויים. הגמרא שמספרת את הסיפור כלל לא מעירה על שאלת היחס בינו לבין דין המשנה, שהרי לכאורה עשה רב עיליש שלא כהלכה בכך שברח וגרם בעקיפין נזק לחבריו השבויים!

מכאן למדו הפוסקים שדברי המשנה נאמרו רק בנוגע להתנהלות הקהילה ביחס לשבויים. אך לשבוי עצמו מותר לברוח ואין עליו חובה לשקול שיקולים אלו. בשו"ת חוות יאיר (סי' ריג) הסיק מכאן מסקנה רחבה ומרחיקת לכת:

מה שכתבת שיהא אסור לכל יחיד להשתדל ולפקח בטובת עצמו מחשש שע"י זה יגיע נזק ליחיד או לרבים, הוא דבר נגד השכל ולא יעלה על לב. וכי נאסור על עשיר מלתת דורון שנה חדשה לשר מחשש פן יאנף על שאר עשירים?... פשוט דכל יחיד שיכול לברוח בורח ואין לו לחוש על אחרים. וכן לא אסרו לאצור פירות, אף על פי שבלי ספק יש היזק לרבים על ידי יוקר השער, אלא דווקא בא"י או בעיר שרובה ישראלים ובדברים שיש בהם חיי נפש... ואפילו בהיזק יחיד ליחיד במעשיו לא מעכב אא"כ שיבא ההיזק מיד או שעושה זה דבר שהדבר בעצמו מזיק לחבירו.

החוות יאיר טוען שאפשר ללמוד מסוגייתנו שכל אדם רשאי לפעול לטובת עצמו, בלי להתחשב בנזקים העקיפים שעשויים להיגרם לזולתו. הוא מרחיב זאת גם למישור הכלכלי וגוזר מכאן תפיסת עולם "קפיטליסטית" שלפיה מותר לאדם "לאצור פירות", דהיינו למנוע סחורה מן השוק כדי לגרום לעליית מחירים, אף שבכך הוא פוגע בכיסם של הקונים.

עם זאת, מדברי המגן אברהם (או"ח קנו, ב) עולה גישה שונה מעט:

בשבת דף ל"ג אמרינן נשים דעתן קלות דלמא מצערי להו ומגלי לן אזלו טשו במערתא, משמע שמותר לו לברוח כשיש סכנת נפשות אף על פי שמתוך זה גורם צער לחבירו ומשמע שהוא מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם.

מדברי המגן אברהם עולה כי על כל אדם לשקול את טובתו אל מול הנזק שעשוי להיגרם לחברו. משום כך מותר לאדם להימלט מהריגה אף שהדבר יגרום צער לחברו, אך אסור לו להימלט מצער באופן שיגרום לחבירו להיהרג.

יש מקום להתלבט האם מחלוקת גמורה יש כאן, או שמא יש לחלק בין מקרים שונים. דהיינו, בין מקרה שבו מעשי האדם נוגעים במישרין להצלת עצמו, והנזק לחבר מגיע באופן עקיף, לבין מקרה שבו מעשי האדם יגרמו באופן ישיר יותר להיזק של חבירו. וצריך עיון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)