גיטין | דף מז | פירות תחת פרקונה

הגמרא בסוגייתנו עוסקת בדין הבאת ביכורים למקדש וקובעת שרק בעל הקרקע יכול להודות על האדמה שניתנה לו. במסגרת הסוגיה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם אדם שרכש זכות לקבל את הפירות אך לא את הקרקע עצמה יכול לקרוא את פרשת הביכורים. יסוד המחלוקת הוא בשאלה אם קניין הפירות קובע את הבעלות על השדה או שיש צורך בבעלות על הקרקע עצמה כדי שהאדם ייחשב כבעלים.

רבי יוחנן מוכיח מן הלשון "ולביתך" שבפסוקים שאדם יכול להביא את ביכוריה של אשתו ולקרוא עליהם, על פי הדרשה המפורסמת "'ביתו' זו אשתו". מכאן עולה שאדם יכול להביא פירות מנכסי מלוג ולקרוא עליהם, אף שיש לו זכות רק בפירות ולא בקרקע עצמה.

התוספות (ד"ה ולביתך) תמהו על כך: הרי קניין הפירות של הבעל בנכסי אשתו הוא רק מתקנת חכמים (כתובות מז ע"ב), וכיצד אפשר ללמוד מכך על משמעות הפסוקים? תשובתם של בעלי התוספות היא שגם בזמן התורה היה מקובל שנשים נותנות לבעליהן זכות בפירות נכסיהן.

אולם על פי הברייתא המובאת במסכת כתובות (שם) חכמים תיקנו שהפירות יהיו של הבעל בתמורה לחובה המוטלת עליו לפדות את אשתו אם נשבתה, בעוד על פי הסבר התוספות הפירות היו שייכים לבעל עוד קודם התקנה.

ייתכן שאפשר להסביר זאת על פי דברי הרמב"ם (אישות יב, ג–ד), שהבחין בין השלבים שבהם הוגדרו חובות האישה כלפי הבעל וחובות הבעל כלפי האישה ובין המועד שבו אוחדו התקנות. איחוד התקנות מלמד על תפיסתם של חכמים ביחס לדרך הנכונה לשותפות בין בני הזוג ולצמצום המתח ביניהם, כלומר פדיון האשה תמורת הפירות דומה לתקנת 'מעשי ידיה כנגד מזונות' – מעשי ידיה של האשה ניתנים לבעל משום שהוא מספק את כל צרכיה, ולא נכון שהבעל יהיה מחויב בדאגה לכל צרכיה של אשתו בעוד מה שהיא מכניסה שייך לה בלבד.