גיטין | דף נא | טענת קטן

בסוגייתנו מובאת מחלוקת תנאים בגדרי דין 'מודה במקצת':

"תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו. כיצד? מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס – הרי זה נשבע, וזה הוא שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים: אינו אלא כמשיב אבידה ופטור".

מפשט הברייתא נראה שמחלוקת התנאים היא במקרה שבו אדם הודה מיוזמתו, ללא כל תביעה, שהוא היה חייב סכום מסוים לחברו, והוסיף ששילם את חלקו. במקרה כזה נחלקו התנאים אם יש לו דין 'מודה במקצת', החייב להישבע על הסכום הנותר, או שמא מכיוון שהודה מיוזמתו הוא פטור מן השבועה. הגמרא מסרבת לקבל את האפשרות שיהיה מי שיחייב אדם להישבע במקרה כזה, ולכן מציעה הבנה אחרת:

"ורבי אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור? אמר רב: בטוענו קטן. קטן מידי מששא אית ביה? והתנן: אין נשבעין על טענת חרש, שוטה וקטן!".

הגמרא מציעה להעמיד את מחלוקת התנאים במקרה שבו "טוענו קטן", ומקשה על כך מן הכלל "אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן". בהמשך מנסה הגמרא להבין בדרכים שונות את מחלוקת התנאים, ומקשה על דרכים אלו. בהבנת מסקנת הגמרא נחלקו הראשונים. רש"י (ד"ה אלא) הבין שהגמרא שבה לבסוף להבין שנחלקו במקרה שטוענו קטן:

"אלא בטוענו קטן, ודקשיא לך אין נשבעין על טענת קטן, הני מילי בשטוענו הפקדתי לך, דגבי שבועה כתיב 'כי יתן איש' – ולא קטן, אבל בא בטענת אביו נשבעין אפילו לקטן".

רש"י כותב שדווקא כאשר התביעה מתייחסת לממון שהפקיד הקטן אין נשבעים עליו, אך אם הקטן טוען שחייבים את הכסף לאביו – טענתו זוקקת שבועה. אך התוספות (ד"ה אלא) חלקו על רש"י:

"וקשה, דעיקר התירוץ חסר מן הספר. ועוד, דבהגוזל קמא ממעט נתנו כשהוא קטן וטענו כשהוא גדול משום דבעינן תביעה ונתינה כאחת שוין, ואם כן מהאי טעמא נמי נמעט נתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן, דהיינו בבא בטענת אביו".

בעלי התוספות סבורים שגם על פי מסקנת הגמרא אין נשבעים על טענת קטן בשום מצב, גם כאשר הוא תובע כסף שחייבים לאביו.

נראה שמחלוקת הראשונים משקפת מחלוקת מהותית בהבנת הפטור משבועה על טענת קטן. התוספות סבורים שמוקד הדין הוא הפגם באיכות הטענה של הקטן. חרש שוטה וקטן אינם בני דעת, וממילא הטענה שלהם היא טענה גרועה שאיננה נחשבת כזו הזוקקת שבועה. רש"י לעומתם סבור שאין צורך בדעת כדי לטעון טענה, וחולשת הקטן היא דווקא ביצירת התביעה הגורמת לשבועה. נדמה כי משום כך זקוק רש"י לפסוק שיוכיח כדבריו, "'איש' ולא קטן": לדעתו אין כאן דין של דעת אלא הגדרה של הקטן כמי שאינו "איש" לעניין שותפות בחיי המסחר באופן היוצר תביעה ממונית קבילה בבית הדין.