גיטין | דף נח | פדיון רבי ישמעאל מבית האסורים

בסוגייתנו מובא סיפור ידוע על רבי יהושע ורבי ישמעאל:

"מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים. אמר: 'מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים'? ענה אותו תינוק ואמר: 'הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו'. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל. העבודה, שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע".

המפרשים האחרונים עסקו רבות בביאור משמעותם הרוחנית של פרטי הסיפור השונים: מדוע יש חשיבות לכך שהתינוק היה "יפה עינים", מה היה מרשים כל כך בתשובתו של רבי ישמעאל ושאלות נוספות. אנו נתמקד בבעיה הלכתית העולה מן הסיפור, וכבר עמדו עליה רבותינו הראשונים. בסיפור נאמר שרבי יהושע הסכים לפדות את אותו תינוק "בכל ממון שפוסקין עליו". מעשה זה סותר לכאורה את דברי המשנה בפרק הקודם (מה ע"א):

"אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם".

כיצד אם כן התיר רבי יהושע לעצמו לפדות את התינוק ביותר מדמיו?

יש מן הראשונים (רשב"א מה ע"א ועוד) שהבינו שרבי יהושע חולק על דברי המשנה, המבטאים את דעת רבן גמליאל, וסובר שמותר לפדות את השבויים ביותר מדמיהם. אולם רוב הראשונים ניסו ליישב את מעשיו עם דברי המשנה והגיעו מתוך כך לכמה תובנות חשובות בסוגיית פדיון שבויים. התוספות בסוגייתנו הציעו שני תירוצים:

"כי איכא סכנת נפשות פודין שבויין יותר על כדי דמיהן... אי נמי משום דמופלג בחכמה היה".

על פי התירוץ הראשון, כאשר נשקפת לשבוי סכנת נפשות מותר לפדות אותו ביותר מדמיו. תירוץ זה פותח פתח גדול לפדיון שבויים מארגוני מחבלים בימינו, משום שכמעט תמיד מדובר במצב שיש בו סכנת נפשות. התירוץ השני הוא שהתינוק היה "מופלג בחכמה". הרשב"א (מה ע"א) הרחיב בכיוון זה:

"יש לומר דטעמא משום דחזא ביה דהוי צורבא מרבנן, ולא אמרו בתלמיד חכם שאין פודין אותו אלא בדמיו, דתלמיד חכם שמת אין לנו תמורתו, והילכך פודין אותו עד עשרה בדמיו".

תלמיד חכם הוא אדם שאין לו תחליף עבורנו, ומשום כך אנו מוכנים להשקיע ולהסתכן יותר עבור שחרורו. נראה שכיוון זה עולה בצורה פשוטה מן הסיפור, שבו רבי יהושע משתכנע שאותו תינוק עתיד להיות מורה הוראה בישראל, ורק משום כך הוא מתעקש לפדותו.

תירוץ אחר מובא בדברי התוספות לעיל (מה ע"א):

"אי נמי בשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו".

על פי תירוץ זה, האיסור לפדות שבויים בדמים מרובים נובע מן החשש שיהיה בכך תמריץ עבורם להתנפל על אנשים נוספים ולשבותם. עם זאת, בשעת החורבן הגויים כבר כאן, והם חוטפים מכל הבא ליד, וממילא אין מקום לשיקול זה.

הרב יוסף שלום אלישיב (שדבריו הובאו בחשוקי חמד על אתר) למד מכאן שאין להימנע משחרור חטופים מידי ארגוני מחבלים, משום שבין כה וכה ארגונים אלו עושים כמיטב יכולתם לחטוף, ואין בתמריץ זה כדי להגביר את פעילותם (יש מקום לפקפק בניתוח זה של המציאות, ואכמ"ל).

דרך נפלאה בהסבר הסיפור, שאיננה מתיישבת בהכרח עם הפשט, אפשר למצוא בדבריו של ר' יהונתן אייבשיץ בספרו יערות דבש (א, י). הוא פותח בשאלה: מהי החכמה הנפלאה שמצא רבי יהושע בתשובתו של אותו תינוק? תשובתו של הרב אייבשיץ היא שהפסוק שציטט רבי ישמעאל, "ולא אבו בדרכיו הלוך", רומז לפסוק "והלכת בדרכיו" המורֶה לנו ללכת לפנים משורת הדין ולא רק על פי החיוב ההלכתי המינימלי. רבי ישמעאל טוען כנגד רבי יהושע שהגורם העיקרי לחורבן הוא ההיצמדות ל'עיקר הדין', שלפיו אין פודין את השבויים ביותר מדמיהן, והתיקון צריך להיות בכך שיפדה את התינוק ביותר משוויו, לפנים משורת הדין. טענה זו היא שמשכנעת את רבי יהושע לחרוג משורת הדין ולפדות את רבי ישמעאל.