גיטין | דף עח | אמירת "הא גיטך" ומשמעותה

שנינו במשנה:

"אמר לה כנסי שטר חוב זה, או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי הוא גיטה – אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטיך.        
נתן בידה והיא ישנה, ניעורה, קוראה והרי הוא גיטה – אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטיך".

המשנה דורשת שתי דרישות: ראשית, יש צורך במודעות של האישה לכך שהשטר המגיע לידיה הוא שטר גירושין; שנית, יש צורך באמירת "הא גיטך". הראשונים דנו בהרחבה ביחס בין שתי הדרישות ובשאלה אם אמירת "הא גיטך" היא אמירה עקרונית, חלק מהליך הגירושין, או אמירה טכנית הבאה להבהיר לאישה שאכן מדובר בגט, ואם הדבר הובהר לאישה באופן אחר, כגון אם היו "עסוקים באותו עניין", ניתן היה לוותר עליה.

כך או כך, החידוש שבמשנה הוא שהאישה מוכרחה להיות מודעת לכך ששטר זה מגרשה. נראה שבביאור הלכה זו נחלקו התוספות והרמב"ם. התוספות בסוגייתנו כתבו:

"מכל מקום צריך לומר לה 'הי גיטיך' ו'הרי את מותרת לכל אדם', שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת, דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת".

לדעת התוספות, אמירת "הא גיטך" קשורה לתוצאה של הליך הגירושין ולדרישה שהכריתות תהיה מושלמת. מסתבר שהמקור לדברי התוספות הוא דרשת הספרי:

"'ונתן בידה ושלחה מביתו' – עד שיאמר לה זה גיטך. מכאן אמרו: הזורק גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר, או שמצאתו והרי היא גיטה – אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטך".

מפורש בספרי שמקור ההלכה במשנתנו הוא הפסוק "ושלחה מביתו". אם כך, נראה שכפי שתואר קודם לכן, הספרי סבור שבלא אמירה זו יש ליקוי בשילוחין ובתוצאה של הגירושין.

אולם הרמב"ם ניסח הלכה זו באופן שונה לחלוטין, ואף ביסס אותה על מקור אחר בכתובים. בפרק הראשון מהלכות גירושין מונה הרמב"ם עשרה דברים שהם "עיקר הגירושין מן התורה". במסגרת רשימה זו דורש הרמב"ם (גירושין א, ט) שהבעל "יתננו לה בתורת גירושין", ומוסיף:

"ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין, שנ' 'ספר כריתות ונתן בידה' – שיתן אותו בתורת ספר כריתות, אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב או מזוזה או שנתנו בידה והיא ישנה ונעורה והרי הוא בידה – אינו גט, ואם אמר לה אחר כך הרי הוא גיטיך – הרי זה גט".

אם כן, לדעת הרמב"ם הליקוי איננו בתוצאה של הגירושין אלא במעשה הנתינה. הרמב"ם סבור שאם הבעל אינו מבהיר לאישה כי אומנם מדובר בשטר גירושין, הוא אינו מקיים את הוראת התורה "ונתן בידה", ועל כן הגט בטל.

מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל הציע שמחלוקת זו בדבר הגדרת הפסול כשלא אמר "זה גיטך" תלויה כבר במחלוקת התנאים בין רבי לרבי שמעון בן אלעזר:

"תניא נמי הכי: אמר לה כנסי שטר חוב זה, או ששלפתו מאחוריו, קראתו והרי הוא גיטה – אינו גט, עד שיאמר לה הא גיטיך, דברי רבי. רבי שמעון בן אלעזר אומר: לעולם אינו גט עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הא גיטיך".

הרב ליכטנשטיין הסביר שעמדת רבי קרובה להבנתנו את דברי התוספות. על פי שיטה זו, חובה לוודא שהאישה מבינה את משמעות הגירושין, כדי שהתוצאה הסופית תהיה ש"משלחה ואינה חוזרת". לכן גם אם הדברים נאמרו לאחר שכבר הגיע הגט לידה – שפיר דמי.

לעומת זאת, עמדת רבי שמעון בן אלעזר עשויה להיות מבוססת על הבנתנו את דעת הרמב"ם. אם אמירת "הא גיטך" היא המעצבת את מעשה הנתינה, הרי שבהעדר אמירה זו כלל לא הייתה נתינה מהבעל לאישה, וממילא אמירה מאוחרת לא תועיל. לכן אין ברירה אלא ליטול מן האישה את הגט ולשוב ולהעניקו לה יחד עם האמירה, כפי שדורש רבי שמעון בן אלעזר.