גיטין | דף עט | הגיע לאוויר גג

המשנה בסוגייתנו דנה במצבים שונים שבהם הגט הגיע לאוויר רשותה של האישה ועדיין לא נח על הקרקע:

"היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה, כיון שהגיע לאויר הגג – הרי זו מגורשת. הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה, כיון שיצא מרשות הגג, נמחק או נשרף – הרי זו מגורשת".

במבט ראשון נראה כי העיקרון העומד בבסיס הרישא והסיפא של המשנה הוא עיקרון אחד: האישה מגורשת ברגע כניסת הגט לאוויר רשותה, בלא תלות במה שיקרה לאחר מכן. את ההבדל בין הניסוח התמציתי של הרישא לניסוח המורחב של הסיפא, הכולל התייחסות ל"נמחק או נשרף", אפשר להסביר באופן טכני. נעיין בדברי הרמב"ן על אתר:

"והא דתנן כיון שהגיע לאויר הגג הרי זו מגורשת, ולא קתני נמחק או נשרף כדקתני סיפא, משום דאורחא דמילתא נקט, למעלה בגג שכיח רוח מצויה ושאינה מצויה, ואם נטלתו הרוח בהא קתני מתני' דמגורשת מיד, ובחצר שכיחי מים ואש, ומשום הכי קתני נמחק או נשרף".

הרמב"ן מסביר כי הסיבה להבדל הוא שמציאות של מחיקה ושריפה אינה שכיחה בגג. נראה, אם כך, שלדעתו אין הבדל הלכתי עקרוני בין הרשויות, ומכיוון שהאישה מגורשת מיד עם כניסת הגט לאוויר הגג, אין השפעה לכך שהגט יושמד לאחר מכן.

כיוון אחר ניתן לראות בפסקי הרמב"ם (גירושין ה, ג):

"היתה עומדת בראש הגג שלה והוא מלמטה בחצרו וזרקו לה למעלה, כיון שהגיע לאויר מחיצות המעקה או לפחות משלשה סמוך לגג נתגרשה ובלבד שינוח, אבל אם נמחק או נשרף קודם שיגיע לה, אף על פי שנמחק אחר שהגיע לאויר מחיצות או אחר שהגיע לפחות משלשה סמוך לגג, כגון שנשבה הרוח והעלתו ונמחק או נשרף, הואיל ואינו הולך לנוח אינו גט ולא נתגרשה".

בדברי הרמב"ם מפורש שלא די בכך שהגט הגיע לאוויר החצר כדי שהאישה תהיה מגורשת, ואם הגט נשרף או נמחק לפני שנח הגירושין אינם חלים. מה טעמו של הרמב"ם? אפשר היה להציע שלדעתו אוויר החצר איננו נחשב כחצר, ויש צורך במנוחה של הגט על הקרקע כדי להחיל את הגירושין, אך בדברי הרמב"ם, כמו במשנה הנ"ל, מפורש שהגירושין חלים כבר ברגע הגעת הגט לאוויר. ננסה להבין את עמדת הרמב"ם דרך עיון בקושיה שהקשה עליה הרמב"ן:

"וזה אי אפשר שנאמר הרי זו מגורשת ואם נמחק הגט או נשרף אינה מגורשת, אלא אם היה שם משעה ראשונה רוח שנטלתו דהוה ליה אויר שאין סופו לנוח ולא מינטר ביה ודאי אינה מגורשת".

הרמב"ן חולק על עמדת הרמב"ם, אך מעיר שאם הנתונים בשטח היו כאלו שמלכתחילה אוויר החצר היה אוויר שאין סופו לנוח (כגון שכבר נשבה רוח משעה ראשונה), אין הגט נקנה לאישה. דבריו מבוססים על דברי הגמרא:

"אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא שקדם גט לדליקה, אבל קדמה דליקה לגט – לא. מאי טעמא? מעיקרא לשריפה קאזיל".

לאור זאת יש מקום לומר שהרמב"ם סבור שכאשר הגט נמחק או נשרף מתברר למפרע שהאוויר לא היה ראוי למנוחה. אולם לשם כך יש להניח שהמחיקה או השריפה נוצרו כתוצאה מתנאי שטח שהיו קיימים מלכתחילה, ומלשון הרמב"ם לא משמע שיש דרישה כזו.

משום כך נראה שהרמב"ם והרמב"ן נחלקו בתפיסה העקרונית של דין "אוויר שסופו לנוח":

• לדעת הרמב"ן, האוויר עצמו נחשב חלק מן החצר. לכן כאשר התנאים האובייקטיביים מאפשרים מנוחה, נחשבת הכניסה לאוויר ככניסה לחצר והאישה מגורשת מיד.
• לדעת הרמב"ם, המוקד איננו האוויר אלא פעולת הכניסה של הגט. כאשר הגט נח בחצר מתברר למפרע שכבר כשהיה באוויר התחילה פעולת הכניסה שלו אל החצר, והאישה מגורשת כבר עם תחילת הפעולה, אך כאשר הגט נשרף, מתברר שכלל לא הייתה כאן פעולה של כניסה לחצר.