דילוג לתוכן העיקרי

גיטין | דף ע | שליחות למת ולשוטה

במשנה בתחילת הפרק נאמר שמי שאחזו קורדייקוס אינו יכול לגרש את אשתו. בגמרא בסוגייתנו נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בהבנת דין המשנה לגבי מי שציווה לגרש את אשתו קודם שאחזו קורדייקוס: לדעת ריש לקיש מכיוון יכתבו ויתנו גט לאשתו, משום שהיה בריא ושלם בשעת הציווי ואינו אלא כישן, ואילו לדעת רבי יוחנן כל עוד הוא בשטותו אי אפשר לגרש את אשתו, ורק לאחר שיחזור וישתפה ניתן לחזור ולגרשה.

להלכה הכריעו הראשונים, על פי כללי הפסיקה המקובלים, כדעת רבי יוחנן, שאף אם הציווי היה בעוד הבעל בריא, השליח לא יוכל לגרש את האישה כאשר הבעל שוטה. עם זאת, הראשונים נחלקו אם הלכה זו היא מדאורייתא או מדרבנן. הטור (אבן העזר סימן קכ"א) כתב:

"היה בריא בשעה שצוה לכותבו ואחר כך אחזו החולי – אין כותבין אותו בעודו בחליו, ואם כתבו ונתנוהו בחליו – אינו כלום".

מן הלשון "אינו כלום" משתמע שהגט פסול מדאורייתא, וכך עולה מפשטות הסוגיה.

לעומת זאת, הרמב"ם (גירושין ב, טו) כתב:

"אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתי ואחר כך נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה... ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול".

בתחילת הלכות גירושין כותב הרמב"ם שבאומרו "גט פסול" כוונתו לגט הפסול מדרבנן ולא מדאורייתא. הכסף משנה שם תמה על פסק הרמב"ם בטענה שפשטות הסוגיה היא שרבי יוחנן מדמה את מי שאחזו קורדייקוס לשוטה, והרי גירושי שוטה פסולים מן התורה.

ביישוב דעת הרמב"ם ובהסבר המחלוקת בינו ובין הטור חידש בעל קצות החושן חידוש יסודי ועקרוני, הנוגע ליסוד דין שליחות (יסוד שעסקנו בו גם בעיוננו לדף ע"ד). הקצות טוען שמחלוקת הרמב"ם והטור נוגעת למידת הזהות שבין השליח והמשלח. לשיטת הטור, השליח פועל כל העת מכוח משלחו, והוא "ידא אריכתא" דידיה. ממילא, אם המשלח השתטה נעקר מקור סמכותו של השליח, והגט בטל מדאורייתא.

הרמב"ם, לעומת זאת, סבור שהשליח מקבל את סמכותו של המשלח, ומכוח זה הוא רשאי לפעול באופן עצמאי. בלשונו של הקצות:

"ומשום דכבר עמד השליח במקום המשלח בשעה שעשאו".

לפיכך, גם אם המשלח השתטה, עומד השליח בפני עצמו, ומדאורייתא הוא רשאי לגרש את האישה. חכמים הם שפסלו גט זה, מחשש מראית העין, שיאמרו "שוטה גירש".

לאור חידושו הגדול מוסיף הקצות ומדייק מלשונו של רש"י לעיל בפרק הראשון שאפילו אם המשלח מת אין הכרח לומר שהשליחות בטלה. הלכה פסוקה היא שאם אדם מינה שליח לגרש את אשתו ומת, השליחות בטלה, שכן האישה הפכה אלמנה, ואיננה גרושה. בביאור הלכה זו כתב רש"י (ט ע"ב, בעניין שחרור עבד):

"דכל כמה דלא מטא גיטא לידיה לא הוי משוחרר, וכיון דמית קדים תו לא הוי שיחרוריה שחרור, דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין".

הקצות מסביר:

"והיינו נמי טעמא דאשה, דכבר יצאה מרשותו במיתת הבעל. ומדכתב רש"י טעמא משום דפקע רשותיה ונכנס לרשות יורשין, ותיפוק ליה דלאחר מיתה ליכא משלח, משמע דסבירא ליה לרש"י נמי כשיטת הרמב"ם בנשתטה קודם נתינה הוי שליחות... דשלוחו כמותו אפילו אחר מותו".

לסיום נזכיר שרבים מן האחרונים (ראה לדוגמה בשערי יושר ה, ד; והעיר על כך גם מורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל) שללו את דברי הקצות, בעיקר לאור הטענה הפשוטה שלא תיתכן שליחות לאחר מיתה ולא יעלה על הדעת שהשליח עצמאי עד כדי כך שיוכל לפעול גם לאחר מות משלחו. עם זאת הסברו של הקצות ללא ספק מקורי, ואף מסביר היטב את מחלוקת הרמב"ם והטור בביאור ההלכה שבסוגייתנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)