גיטין | דף פח | משפט התורה

הברייתא המובאת בסוגייתנו מביאה את דבריו של רבי טרפון:

"כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים, אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. דבר אחר: לפניהם ולא לפני הדיוטות".

מדברי הברייתא עולה שיש איסור דאורייתא לבוא לדין בבתי משפט של גויים, אפילו אם הם דנים כמשפט התורה. כך פוסק גם הרמב"ם (סנהדרין כו, ז):

"כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אף על פי שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע, וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – לפניהם ולא לפני עכו"ם, לפניהם ולא לפני הדיוטות".

נראה שטעם הדבר הוא ההבדל המהותי שבין משפט התורה למשפטי הנוכרים, כדברי המהר"ל (תפארת ישראל פרק כ"ו):

"כל דברי התורה הם אלוקיים, ואין התורה דת טבעית או דת נימוסית או דרך ארץ לקיים היישוב".

המשפט היהודי ניתן לישראל מפי הגבורה ומטרתו השראת שכינה, ואילו משפט הנוכרים מטרתו לסייע ליישוב העולם. לכן אסור לבוא לדין בפני נוכרים גם אם הדיון ייעשה לפי כללי ההלכה, משום שהם כ'הדיוטות' שלא הוסמכו לדון במשפטי התורה. עם זאת, כדי 'להציל עשוק מיד עושקו' מותר להתדיין בפני בית משפט שאינו נוהג על פי דיני התורה.

כדי להבין את ההבדל בין משפטי התורה למשפטי אומות העולם נבחן את הלכות עבדים: כידוע, אדם שגנב רכוש ואין בידו להחזיר את הגנבה נמכר לעבד. התועלת שבדין זה כפולה:

א. הנגזל מקבל את כספו.

ב. העבד לומד מהאדון וממשפחתו את דרכי היושר והמוסר של התורה.

בעניין זה פסק הרמב"ם (עבדים א, ט):

"חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור, שנאמר 'כי טוב לו עמך', שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך והוא דר בכפר או אתה דר בכפר והוא יושב בכרך, שנאמר 'ויצא מעמך'. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו. וחייב לנהוג בו מנהג אחוה, שנאמר 'ובאחיכם בני ישראל', ואף על פי כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותן העבודות שהוא עושה לו".

דיני התורה נועדו להעלות את רמתו המוסרית של האדם ולשמור עליו מפני עשיית העוול, כמו שכתוב בתהילים (קד, לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" – כשייפסקו החטאים, ממילא כבר לא יהיו חוטאים.

בתלמוד הירושלמי (מכות ב, ו) מסופר:

"שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה להן: 'הנפש החוטאת היא תמות'. שאלו לקודשא בריך הוא: חוטא מהו עונשו? אמר להן: יעשה תשובה ויתכפר לו".

כשמחנכים את האדם ומראים לו את דרך התשובה, מתגברים על הרוע, מה שאין כן במשפטי העמים, שבהם אדם שפשע נכלא, ומה תועלת לנגזל ולחברה בכך? הכסף שנלקח – ספק אם יוחזר לבעליו, ובעת שהגנב ירצה את תקופת מאסרו, הוא ילמד מפושעים אחרים את דרכיהם הרעות. נוסיף לכך את זעמו על לקיחת חירותו ותנאי כליאתו, וקיבלנו אדם ממורמר וכועס, שפשוט שאין רצונו לחזור בתשובה. מדוע אם כך כולאים את העבריין? נראה שכל דאגתה של המערכת היא להגן על האדם ורכושו מפני העבריין. משפט מסוג זה מושתת על אגואיזם ותחושת "אדם לאדם זאב". הפילוסוף תומאס הובס סבר כי האדם תוקפני משום שהוא מעוניין בצבירת כוח ומשום שהוא מגן על עצמו מתוקפנותם האפשרית של בני אדם אחרים, והוא יהיה בטוח רק אם ישלוט באופן בלעדי על כל בני האדם האחרים. הובס טען שהסמכות והחוק נובעים משני גורמים:

א. הצורך של בני האדם להתאגד כנגד הטבע וכנגד בני אדם אחרים.

ב. יכולתם של בני אדם להפעיל כוח זה כנגד זה כדי לשלוט לטווח ארוך.

דברים דומים העלו פילוסופים כדוגמת הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל, שניסח את טענת "עקרון הנזק", שלפיה אנשים חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם כל עוד אינם מזיקים לאחרים. מיל הוסיף כי העיסוק בחשיבה על התכלית הכללית של החברה גוזל מהיחיד את הזמן שהיה אמור להיות מוקדש לעיסוק המוסרי ולהטבה עם החברה שהוא נמצא בה, ולכן עדיף שהאדם לא יעסוק במחשבה מעמיקה מדי על הטוב הכללי והמוסרי אלא יתמקד בטוב ביותר מבחינתו, וכך ימצו בני האדם ככלל את התועלת הכללית. נראה כי התועלתנות של מיל יוצרת עולם הבנוי כולו על יסוד אגואיסטי, עולם של אינטרסים וללא מוסר.

הפער שהזכרנו בין משפטי התורה למשפט העכו"ם מבואר היטב בדברי הראי"ה קוק (ערפילי טוהר עמוד צג):

"העונשים החברותיים, בייחוד בשביל היזק ממון, יש להם שני מקורות נפשיים – טוב ורע. האחד נובע מתוך ההכרה שאסור לעשות עוולה, והעושה עוול צריך שיִוָּסֵר כדי שתתחזק ההכרה הזאת, והשני בא מתוך צרות עין, שהאיש האחר אין לו ליהנות בשלי או לנגוע בשלי, מפני שההרגשה של השלי ושל האני היא חזקה ומגושמת באין שיעור. כל המשפטים שהם הולכים בלא מקור אלקי יונקים ממקור הרע, וכל המשפטים האלקיים אין בהם כלום מהרע, כי אם הכל נובע ממקור הטוב של האמת והיושר כשהוא לעצמו...    
ובכל מקום שאתה מוצא אגוריאות של גויים, אף על פי שדינם כדיני ישראל, אסור לדון בפניהם, שנאמר 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם' – לפניהם ולא לפני גויים. כי המקור של החברה האנושית, המופרדת ללאומים לוחמים זה בזה ללא רחמים, יונק הוא עדיין ממקור הרשעה, והצורה המשפטית באה לא מהמלחמה נגד העוול בכלל אלא מהרשעה וצרות העין נגד האיש האחר שאינו בעל אותו הרכוש, וההזדמנות הארעית שנתדמו הדינים בצורתם החיצונה אינה יכולה לטהר את הזוהמא המקורית של נטיית הנפש שיסוד המשפט יונק ממנה".

הצדק החוקי העומד ביסוד משפטי הגויים נועד רק לתקן את חיי החברה וסדריה, ואילו משפט התורה נועד לבסס את הצדק המוסרי, ומטרתו לעשות את האדם לעליון יותר.

התורה לימדה את האדם איך עליו להתנהג לא רק ביחס בין האדם לבורא אלא בעיקר בין האדם לחברו. לתורה יש מה לומר בכל עניין, וההלכה מלווה ומדריכה אותנו כיצד להתנהג מרגע שאנו קמים ועד שאנו שוכבים לישון. כל חיינו צריכים להיות מכוונים לעשיית רצון הקב"ה.