דילוג לתוכן העיקרי
גמרא בבא קמא -
שיעור 8

בבא קמא | דף ג ע"ב - ד ע"א | אדם המזיק

קובץ טקסט

 

1. מחלוקת רב ושמואל

נחלקו רב ושמואל בפירוש ד' אבות נזיקין המפורטים במשנתנו. לדעת שמואל, מבעה היינו שן, ואילו רב סבור שמבעה הוא אדם המזיק. בהתחלה הגמרא (ג:) מתייחסת אל מחלוקתם במישור הפרשני: "רב אמר: מבעה זה אדם, דכתיב: 'אמר שומר אתא בקר וגם לילה אם תבעיון בעיו'. ושמואל אמר: מבעה זה השן, דכתיב: 'איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו' - מאי משמע? כדמתרגם רב יוסף: איכדין איתבליש עשו אתגלין מטמרוהי. ורב מאי טעמא לא אמר כשמואל? אמר לך: מי קתני נבעה? ושמואל מאי טעמא לא אמר כרב? אמר לך: מי קתני בועה?". הגמרא לא הסתפקה בהסבר זה, שהרי משמעות המונח מבעה באמת אינה ברורה, והוא מתפרש גם כשן וגם כאדם. מדוע איפה, העדיף רב לקבל את פרשנות אחת, ומה דחף את שמואל לדחות אותה לטובת פרשנות משלו? בכך עוסקת הגמרא בהמשך: "מכדי קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי רב מאי טעמא לא אמר כשמואל ... ושמואל מאי טעמא לא אמר כרב?". ואמנם, הגמרא שם נוגעת בצדדים יותר עקרוניים למחלוקת זו. שיעור זה יתמקד בנקודות העקרוניות הנמשכות ממחלוקת רב ושמואל.

2. פירוש שור במשנה ומשמעותו

מחלוקתם של רב ושמואל בהבנת האב "מבעה" משמעותית כמובן גם להבנת המושג "שור". בעוד שלדעת שמואל תנא שור לרגלו ומבעה לשינו, הרי שלדעת רב תנא שור וכל מילי דשור. בשתי הדעות הללו, ישנה נקיטת עמדה בנוגע לשור המזיק. לפי שמואל, ברור ששן ורגל מהווים שני אבות נפרדים. זאת למרות העובדה ששניהם מאותו פסוק נלמדים ודיני שניהם לכאורה זהים. ואמנם, תוספות (יז. ד"ה כיצד) הטילו סימן שאלה בהפרדה המוחלטת בין שן לרגל, וכך הביאו בשם הר"י: "ושן ורגל כחד חשיבי משום דשוין בהלכותיהן ומחד קרא נפקי".

רב מאידך, לא רק שסיווג שן ורגל יחדיו, אלא צירף להם גם את קרן. צירוף זה מעורר תהייה, שהרי שן ורגל נלמדים מפסוק אחד, כאשר קרן נלמד מפסוק אחר. יתרה מזו, דיני שן ורגל שונים מדיני קרן. מדוע איפה, התעקש רב למזגם ביחד? נראה שלפי רב, באמת שור המזיק על כל אופניו, מהווה אב אחד, וחילוקי הדינים נובעים מגורמים צדדיים. אם הבהמה מזיקה כאשר היא פועלת בצורה צפויה (שן ורגל), בעל הבהמה חייב נזק שלם, אך אם הבהמה נוהגת באופן לא צפוי (קרן), הבעלים אינו חייב אלא בחצי נזק. כעין זה יש להתייחס לפטור ברשות הרבים השייך רק בשן ורגל, שאינו אלא פרט מדיני שור. כדרך זו משתמע מלשון הרמב"ם, אשר כלל כאחד את כל נזקי שור (הלכות נזקי ממון פ"א הלכות א-ב): "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבין לשלם, שהרי ממונם הזיק, שנאמר: 'כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו' ' - אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף; לא דיבר הכתוב בשור אלא בהווה. וכמה משלם? אם הזיקה בדברים שדרכה לעשותם תמיד כמנהג ברייתה, כגון בהמה שאכלה תבן או עמיר, או שהזיקה ברגלה כדרך הילוכה, חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו, שנ': 'מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם'. ואם שינת ועשת מעשים שאין דרכה לעשותם תמיד והזיקה בהן, כגון שור שנגח או נשך, חייב לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו שנ' 'ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגו' '.

3. אדם מועד לעולם

ברצוננו להתמקד בנקודה נוספת המבדילה בין שיטת רב לשיטת שמואל. הגמרא מסבירה מדוע שמואל לא קיבל את שיטת רב: "ושמואל מאי טעמא לא אמר כרב? אמר לך: אי סלקא דעתך אדם, הא קתני סיפא: שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם, וליתני ברישא, בנזקי ממון קמיירי בנזקי גופו לא קמיירי". כלומר, שמואל סובר שאדם המזיק כלל לא שייך לרשימת נזיקין שבמשנתנו משום שהמשנה עוסקת בנזקים הנעשים על ידי ממונו של אדם, כגון בהמתו אשו או בורו. יתרה מכך, פרשיות נזקי ממון נמצאות בפרשת משפטים (פרקים כ"א-כ"ב), וחלוק מהן דין אדם המזיק המופיע בפרשת אמור (ויקרא כ"ד) - "ומכה נפש בהמה ישלמנה". ובאמת, שיטת רב צריכה עיון גדול.

על מנת להסביר את שיטת רב, עלינו לעסוק בדין אדם המזיק אשר מועד לעולם בין בשוגג ובין במזיד (דף כו.). הגמרא לומדת את דין זה מדרשה: "מנא הני מילי? אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה - אמר קרא: 'פצע תחת פצע' - לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון" (שם ע"ב). הרמב"ן למד גמרא זו כפשוטה, והסיק שאדם חייב על נזקיו, אפילו אם הוא אנוס לגמרי. וכך כתב (ב"מ דף פב:): "וסוף דבר כיון שהזכירו חכמים באונס נזקין אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם, ונפל מן הגג ברוח שאינה מצויה, הרי הזכירו סוף האונסין כלם, דרוח שאינה מצויה אפילו כאותה של אליהו במשמע, דרוח מצויה הזכירו לענין ש"ח אבל רוח שאינה מצויה לא הוזכרה בתלמוד אלא לענין אונס דהוא מן האונסין הגדולים שבעולם, ואין כאן מקום להאריך בזה יותר מדאי".

שיטת הרמב"ן ניצבת מול שיטת בעלי התוספות שפטרו אדם המזיק באונס. בדיני שומרים אנו מוצאים רמות שונות של חיוב - שומר חנם חייב רק בפשיעה, שומר שכר חייב בגניבה ואבדה, ושואל חייב אפילו באונסים. לפי בעלי התוספות, אדם המזיק חייב באונס ברמה של אבדה, אבל באונס כעין גניבה וכל שכן באונס גמור אדם המזיק פטור, וזה לשונם (כז: ד"ה ושמואל): "ואע"ג דלעיל מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע, אונס גמור לא רבי רחמנא... ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס שהוא כעין גניבה... אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב".

מסתבר שהרמב"ן ותוספות חולקים ביסוד המחייב של אדם המזיק. לפי הרמב"ן הסבור שאדם המזיק חייב אפילו באונס גמור, ברור שאין חיובו מבוסס על אשמה כל שהיא. לדעתו, עצם העובדה שאדם גרם הפסד לחברו באופן ישיר, מחייבת אותו לפצותו. תוספות לעומתם, אינם מחייבים אדם המזיק, אלא אם כן, יש במעשיו מידה מסוימת של אשמה, אף על פי שבנוגע לרמת האשמה אנו מחמירים על אדם המזיק יותר מאשר בנזקי ממון.

נמצא, שלפי תוספות חיוב אדם המזיק דומה לחיוב נזקי ממון, שהרי שניהם תלויים באשמת האדם. ביחס לאדם המזיק, יש חיוב אפילו באשמה מועטת, בעוד שבנזקי ממון יש חיוב רק באשמה גדולה יחסית, דהיינו כאשר בעל הממון לא מנע נזק השכיח ברמה של רוח מצויה. לעומת זאת לדעת הרמב"ן, יש הפרש גדול בין שניהם - חיוב נזקי ממון בנוי על רמה מסוימת של פשיעה, ואילו אדם המזיק חייב מפני שיש לו אחריות מוחלטת ביחס למעשיו, והוא חייב לפצות על נזק שעשה גם אם אינו אשם כלל.

כמובן, שתפיסת הרמב"ן מתאימה יותר לטענת שמואל, שאין מקום להביא את אדם המזיק במשנה העוסקת בנזקי ממון. לעומת זאת, לפי הבנת בעלי התוספות, קיים מכנה משותף בין אדם המזיק לנזקי ממון, ואין לתמוה שבעל המשנה צירפם ביחד. וכך יש לפרש את המשך הסוגיה: "הצד השוה שבהן ... ושמירתן עליך, אדם שמירת גופו עליו הוא? ולטעמיך, הא דתני קרנא ארבעה אבות נזיקין ואדם אחד מהן; אדם שמירת גופו עליו הוא? אלא כדאמר ליה רבי אבהו לתנא: תני אדם שמירת גופו עליו". כלומר, לפי רב, אדם המזיק כלול במשנה משום שאדם שמירת גופו עליו. אם כן, אדם המזיק דומה לשאר נזקי ממון, שבשניהם יש חיוב שמירה, אף אם רמת השמירה על גופו גבוהה מזו שעל ממונו. מכל מקום, המחייב של שניהם הוא משום חוסר השמירה הדרושה.

מקורות לשיעור הבא

השיעור הבא יעסוק במספר עניינים אשר מתעוררים בדף ד.-ד:

1. תשלומי כופר - כו. "ויהא אדם... ולא על אדם".; ד. תוספות ד"ה "כראי" ותוספות רבנו פרץ שם.

2. הגדרת שוכר - בבא מציעא צג. משנה וגמרא עד "דיניהם שלשה". רש"י על התורה שמות כ"ב, יד; רמב"ם הל' שאלה ופיקדון פ"א הלכות ח-ט; תוספות ד: ד"ה שלשה עשר.

3. היחס שבין חיוב נזקי ממון וחיוב שומרים - רמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"ג; תוספות רבנו פרץ פו. ד"ה ורבא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)