שמואל ב | פרק י"ז | דוד עובר את הירדן

 

א. משמעותו של מעבר הירדן

אבשלום אמנם קיבל את עצת חושי, ועצתו המסוכנת של אחיתופל נדחתה, אך נראה שהדבר אינו מניח את דעתו של חושי:

(טו) וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים כָּזֹאת וְכָזֹאת יָעַץ אֲחִיתֹפֶל אֶת אַבְשָׁלֹם וְאֵת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָזֹאת וְכָזֹאת יָעַצְתִּי אָנִי: (טז) וְעַתָּה שִׁלְחוּ מְהֵרָה וְהַגִּידוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַל תָּלֶן הַלַּיְלָה בְּעַרְבוֹת הַמִּדְבָּר וְגַם עָבוֹר תַּעֲבוֹר פֶּן יְבֻלַּע לַמֶּלֶךְ וּלְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ:

מפני מה חשש חושי? יש שתי אפשרויות. ייתכן שחשש כי החלטתו של אבשלום עשויה להשתנות. סוף סוף, בתחילה התקבלה עצתו של אחיתופל, ורק אחר כך נדחתה, ואם כן, שמא תתקבל מחדש. ומה עוד שעצת אחיתופל התקבלה מלכתחילה על דעתם של הזקנים, והם עלולים לשכנע את אבשלום לשוב ולצדד בה. אולי משום כך חושי מדגיש: "כָּזֹאת וְכָזֹאת יָעַץ אֲחִיתֹפֶל אֶת אַבְשָׁלֹם וְאֵת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".

אפשרות שנייה היא שחושי כלל לא ידע על החלטת אבשלום ואנשי ישראל. ייתכן שכאשר סיים חושי את נאומו עזב את המקום, והותיר בידי אבשלום ואנשיו את ההחלטה. על כן מיהר להזהיר את דוד, שכן לו עצמו לא היה ברור באותה שעה אם התקבלה עצתו.

על כל פנים, חושי מזרז את דוד לא רק לעזוב את מקומו, אלא גם לעבור את הירדן. לשם כך הוא נעזר ברשת המרגלים שהוקמה, כזכור, בתחילת המרד:

(יז) וִיהוֹנָתָן וַאֲחִימַעַץ עֹמְדִים בְּעֵין רֹגֵל[1] וְהָלְכָה הַשִּׁפְחָה וְהִגִּידָה לָהֶם וְהֵם יֵלְכוּ וְהִגִּידוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד כִּי לֹא יוּכְלוּ לְהֵרָאוֹת לָבוֹא הָעִירָה: (יח) וַיַּרְא אֹתָם נַעַר וַיַּגֵּד לְאַבְשָׁלֹם וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם מְהֵרָה וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּית אִישׁ בְּבַחוּרִים וְלוֹ בְאֵר בַּחֲצֵרוֹ וַיֵּרְדוּ שָׁם: (יט) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת[2] וְלֹא נוֹדַע דָּבָר: (כ) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶל הָאִשָּׁה הַבַּיְתָה וַיֹּאמְרוּ אַיֵּה אֲחִימַעַץ וִיהוֹנָתָן וַתֹּאמֶר לָהֶם הָאִשָּׁה עָבְרוּ מִיכַל הַמָּיִם[3] וַיְבַקְשׁוּ וְלֹא מָצָאוּ וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם: (כא) וַיְהִי אַחֲרֵי לֶכְתָּם וַיַּעֲלוּ מֵהַבְּאֵר וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּאמְרוּ אֶל דָּוִד קוּמוּ וְעִבְרוּ מְהֵרָה אֶת הַמַּיִם כִּי כָכָה יָעַץ עֲלֵיכֶם אֲחִיתֹפֶל: (כב) וַיָּקָם דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן עַד אוֹר הַבֹּקֶר עַד אַחַד לֹא נֶעְדָּר אֲשֶׁר לֹא עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן:

השתלשלות האירועים אומרת דרשני. אנו הרי יודעים שעצת חושי אכן התקבלה בסופו של דבר, ואמצעי הזהירות שננקטו עד למעבר הירדן לא היו נחוצים באמת. מדוע אפוא בחר המקרא לתאר זאת? למה חשוב לספר שדוד מיהר לעבור את הירדן, אף שלא היה בכך שום צורך אמִתי?

על מנת לענות על שאלה זו, נעמוד תחילה על ההקבלה הבולטת והמעניינת שבין סיפורם של יהונתן ואחימעץ ובין פרשת המרגלים ששלח יהושע, שהגיעו לביתה של רחב. בין שני הסיפורים יש כמה הקבלות:

א.  בשני הסיפורים שלח מנהיג בישראל שני מרגלים, הם הגיעו לביתה של אישה, והיא החביאה והסוותה אותם:

וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג      (יהושע ב', ו);

וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת וְלֹא נוֹדַע דָּבָר    (שמ"ב י"ז, יט).

ב.  בשני המקרים האישה מטעה את הרודפים אחרי המרגלים ואומרת להם שהמרגלים אינם בביתה:

וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה. וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם                                        
                                                   (יהושע ב', ד–ה);

וַתֹּאמֶר לָהֶם הָאִשָּׁה עָבְרוּ מִיכַל הַמָּיִם     (שמ"ב י"ז, כ).

ג.   בשני המקרים הרודפים נכשלים במרדף:

וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ      (יהושע ב', כב);

וַיְבַקְשׁוּ וְלֹא מָצָאוּ                                  (שמ"ב י"ז, כ).

ד.  בשני הסיפורים יש דבר שעשוי להפתיע: האישה המסייעת שייכת לכאורה למחנה השני, האויב למחנה שהמרגלים באו ממנו. רחב היא תושבת יריחו, והאישה שהצילה את יהונתן ואחימעץ היא מבחורים – עיר בנחלת בנימין, שממנה באו אנשי בית שאול המובהקים, דוגמת שמעי בן גרא (ט"ז, ה), שקילל את דוד וסיקל אותו באבנים. המדרש הקצין זאת בקביעה שהאישה היא אשתו של שמעי בן גרא (מדרש שמואל לב ד, מהדורת בובער עמ' עא).[4]

ה.  בשתי הפרשיות המרגלים מגיעים ליעדם, ודבריהם מביאים את שולחיהם לעבור את הירדן:

וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים... וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם... וַיַּשְׁכֵּם יְהוֹשֻׁעַ בַּבֹּקֶר וַיִּסְעוּ מֵהַשִּׁטִּים וַיָּבֹאוּ עַד הַיַּרְדֵּן                                              (יהושע ב', כג – ג', א);

וַיֵּלְכוּ וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ דָּוִד... וַיָּקָם דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן עַד אוֹר הַבֹּקֶר         (שמ"ב י"ז, כא–כב).

     ובשני המקומות המעבר הוא בשעת בוקר מוקדמת.

דומה שמשמעות ההקבלה מתבטאת בעיקר בנקודת הדמיון האחרונה. אמנם שני הסיפורים מביאים למעבר הירדן, אך הכיוונים הפוכים: פרשת המרגלים ששלח יהושע התרחשה לפני הכניסה לארץ, דהיינו ממזרח למערב, ואילו דוד חוצה את הירדן ממערב למזרח. נמצאנו למדים שחציית הירדן של דוד היא ניגודה של הכניסה לארץ!

כעת ניתן להבין מדוע ציין המקרא את הצעד הזה של דוד, אף שלכאורה לא היה בו צורך. אכן, צעד זה לא היה נחוץ כדי לסכל את עצת אחיתופל, שהרי את זאת כבר עשה חושי (וכבר הטעמנו כי היה בזה מענה מאת ה' לתפילתו של דוד). ואולם, הייתה לצעד זה משמעות ברובד אחר: הוא היה אחד מן העונשים שנענש דוד על פרשת בת שבע. האילוץ לצאת מן הארץ הוא בבחינת עונש גלות, והמהירות שבה התבצע מעצימה את פן ההשפלה שבו.[5]

עם זאת, מעבר הירדן סתם את הגולל על עצת אחיתופל. תגובתו של אחיתופל למהלך העניינים הייתה קיצונית:

(כג) וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר אָבִיו:

מה הביא את אחיתופל לצעד זה? נראה שאחיתופל קרא היטב את המפה. הוא הבין כי משעה שאבד המומנטום, שוב לא יצלח המרד. אחיתופל זיהה את הבעיות באישיותו של אבשלום והסיק את המסקנה המתבקשת: דוד יחזור לכס מלכותו. הוא גם הניח – ככל הנראה בצדק – שבתום המרד ישלם הוא את המחיר, שכן דוד לא ירצה לפגוע באבשלום בנו. כמתאבדים אחרים במקרא,[6] אחיתופל לא המתין שיבואו ויהרגו אותו, אלא איבד עצמו לדעת.

ב. דוד בעבר הירדן

בהגיעו לעבר הירדן דוד זוכה לתמיכה ולסיוע מכמה מתושבי המקום:

(כד) וְדָוִד בָּא מַחֲנָיְמָה וְאַבְשָׁלֹם עָבַר אֶת הַיַּרְדֵּן הוּא וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ:[7] (כה) וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי[8] אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַל בַּת נָחָשׁ[9] אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב: (כו) וַיִּחַן יִשְׂרָאֵל וְאַבְשָׁלֹם אֶרֶץ הַגִּלְעָד: (כז) וַיְהִי כְּבוֹא דָוִד מַחֲנָיְמָה וְשֹׁבִי בֶן נָחָשׁ מֵרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וּמָכִיר בֶּן עַמִּיאֵל מִלֹּא דְבָר וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי מֵרֹגְלִים: (כח) מִשְׁכָּב וְסַפּוֹת[10] וּכְלִי יוֹצֵר[11] וְחִטִּים וּשְׂעֹרִים וְקֶמַח וְקָלִי וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְקָלִי:[12] (כט) וּדְבַשׁ וְחֶמְאָה וְצֹאן וּשְׁפוֹת בָּקָר[13] הִגִּישׁוּ לְדָוִד וְלָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ לֶאֱכוֹל כִּי אָמְרוּ הָעָם רָעֵב וְעָיֵף וְצָמֵא בַּמִּדְבָּר:

כמו האישה מבחורים, גם האנשים המסייעים לדוד כאן קשורים מצד מקומם וייחוסם לבית שאול דווקא. ראשית, דוד עובר למחניים, העיר שבה מלך איש בושת בן שאול. לעיל פרק ב' (שיעור 3) עמדנו על הקשרים המיוחדים שהיו בין אנשי הגלעד ובין שאול. על רקע זה בולט הסיוע שנתן לדוד ברזילי הגלעדי – שייתכן שהיה אפילו מבני משפחתו של שאול, אם נניח שהוא אביו של עדריאל בן ברזילי המחולתי, בעלה של מרב (עיין להלן כ"א, ח). דמות בולטת אחרת ממקורבי בית שאול הוא מכיר בן עמיאל מלו דבר, שבביתו שהה מפיבושת הפיסח, בנו של יהונתן, תקופה ארוכה (ט', ד–ה). הסיוע שהושיטו לדוד כל האנשים הללו מוכיח שלא כל מקורבי שאול הסתכלו על דוד בציניות, כמו שמעי בן גרא. רבים מהם דווקא העריכו את הזהירות שנהג דוד בכבודו של שאול אפילו בשעה שהלה רדף אחריו להרגו, ולא נטו להאשימו בדמי בית שאול שנשפכו באירועים השונים. קיומם של אנשים אלו הוא ביטוי ספרותי נוסף לצדקת דרכו של דוד.

ושמא כך יש להבין גם את סיועו של שובי בן נחש לדוד. סביר להניח ששובי הוא בנו של נחש מלך בני עמון, שדוד ביקש לגמול חסד עם חנון בנו, ושלח אליו משלחת מנחמים על מות אביו (לעיל פרק י'). כזכור, חנון התבונן במחווה זו בציניות, והאשים את המשלחת בניסיון ריגול. ובכן, כשם שתומכי שאול מהווים כאן אנטיתזה לשמעי בן גרא, כך מהווה שובי בן נחש – שמעריך את דוד ומסייע לו – אנטיתזה לחנון אחיו.

כאן מסתיים הפרק, וסיומו הוא הכנה לקראת הבאות. דוד מקבל סיוע, ומוצא לו מקום מוקף בידידים. מכאן פתוחה הדרך להתרחבות המחנה ולניצחון הקרב ובא.