דילוג לתוכן העיקרי
קובץ טקסט

מיקום פרשת המעשר

מיד אחרי פרשית מאכלות אסורות, מופיע דין המעשר:

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים:

"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ: וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ: וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ:

"מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ: וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה"  (דברים י"ד, כ"ב-כ"ט).

מצוות המעשר מתחלקת לשלושה סעיפים:

1. דין המעשר העיקרי.

2. פדיון מעשר.

3. חובת ביעור מעשר בשנה השלישית (ראה להלן).

אין זיקה ישירה בין פרשיית המעשר לאיסורי מאכלות שלפניה, ועל כן יש לברר מדוע ממוקמת פרשיית המעשרות כאן:

התורה חוזרת לעסוק ברעיון המרכזי של: "המקום אשר יבחר ה'" שבו נפתח קובץ המצוות של דברים, ואחרי סטייה לטיפול בבעיות עבודה זרה וקדושת ישראל (פרשיית מאכלות אסורות) התורה חוזרת לציר העיקרי, שהרי מצוות מעשר שני עיקרה אכילת המעשר במקום אשר יבחר ה'.

חלקה השני של פרשת ראה עוסק בקביעת סדר הזמנים והמבנה שלהם; ובאמת מפרשת המעשר ואילך התורה עוסקת בארגון הזמן בממדי השנים ועונות השנה: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה". וכך נראה סידור הנושאים מכאן ואילך:

– מעשר – שנה שנה (משמעות הביטוי "שנה שנה" הוא כל שנה, כמו הביטוי: "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת" (ויקרא כ"ד, ח') – כלומר: מדי שבת, לגבי לחם הפנים).

– ביעור מעשרות – מקצה שלוש שנים.

– שמיטה – מקץ שבע שנים.

– עבד – עובד שש שנים ויוצא לחפשי בשביעית.

– בכור – קשור בד"כ להמלטות באביב.

– פסח, שבועות וסוכות – לפי עונות השנה.

זו אינה הפעם הראשונה בספר דברים בה עולה נושא התרומות והמעשרות, בהקשר של המקום אשר יבחר ה'. בדברים י"ב חוזר הציווי על העלאת המעשר למקום אשר יבחר ה' מספר פעמים, למשל: "וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם" (דברים י"ב, ו'; וכן דברים י"א, י"ז). אמנם, לעיל הוא נזכר באופן כללי בלבד, וכעת התורה נכנסת לפרטי הדינים של המעשר.

 

דיני המעשר בספר דברים

בתודעה שלנו מקובעת כרגיל המחשבה שהפרשת המעשר משמעותה הפקעת חלק מהרכוש הפרטי של האדם לטובת אדם אחר – לוי, עני וכיו"ב. בפרשייה שלפנינו עולה משמעות שונה – האדם מפריש את המעשר לעצמו, לשם אכילה שלו במקום מסוים – במקום אשר יבחר ה'. והתכלית היא: "לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים", כלומר: תכלית הפרשת המעשר איננה בבחינת מיסוי או קצבה המיועדת לשבט מסוים או לנצרכים, אלא היא ממוקדת בתוכן הדתי שלה, כלומר: אכילת המעשר לפני ה' מחזקת את תודעת יראת השם, והכרת הטוב לבורא שברך את האדם בברכת השפע. המעשר נשאר בבעלות בעלי הקרקע, ותפקידו לעצב תודעה, תודעת היראה, הכוללת הכרת התלות והכרת התודה לה'. המעשר עצמו, ה"חפצא" שלו, איננו מוגדר כקדוש, העניין הוא לאכול אותו לפני ה'. אמנם, בסוף הפרשיה מצווה התורה שלא להפקיר את ה"לוי אשר בשעריך", שהרי אין לו נחלה משלו ממנה יכול להביא מעשר. אולם, הלוי איננו הכתובת לנתינת המעשר, אלא נזכר כאן בהקשר של פעולות "רווחה", כנזקק. הרעיון וגם הניסוח בפרשייתנו דומה למה שכבר ראינו בעבר: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ" (דברים י"ב, י"ט).

אזכור הלוי ביחס למעשר מעצב תודעה מוסרית גם בהקשר של מעשה דתי שתכליתו העיקרית יראת שמים. גם כאשר אתה עולה לירושלים עם תבואתך שלך, עליך לתת דעתך ללוי. לא כמי שמשרת את ה', אלא כמי שאין לו מקורות פרנסה משל עצמו. לא לגמרי ברור האם כוונת התורה היא שיש לחלוק את אכילת המעשר עצמה עם הלוי, או שבמשמע שלא לשכוח להפריש מן היבול גם ללוי, אותו לוי אשר נשאר בשעריך, גם כשאתה עולה עם יבולך למקום אשר יבחר ה'.

בחלק השני של פרשיית המעשר מופיעה הלכת פדיון המעשר. מה בעצם אומר תהליך הפדיון? בניגוד לכל המקומות האחרים בהם יש פדיון שהוא גם פגיעה בקדושה של הדברים, כאן אין קנס: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". בכל מקום אחר אנו מוצאים שכאשר אדם פוגע בקודש על ידי מעילה, או כאשר הוא רוצה להמיר חפץ של קדושה בכסף, עליו לשלם חומש שהוא מעין קנס על הפגיעה בקודש העצמי. מתבאר בפרשייתנו כי קדושתו של המעשר איננה קדושה עצמית, אלא האכילה לפני ה' היא המקבלת מימד של קדושה. התבואה והמעשר עצמם לא שייכים לה', אלא לאדם. העניין הוא מקום האכילה והעלאתה בקודש בעצם אכילתה במקום אשר בחר ה'. השמחה וההנאה החומרית צריכים להיות  לפני ה' ובזיקה אליו.

נבאר כעת את החלק השלישי של הפרשיה: ""מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ". יש מקום לספק מהו המעשר המופיע כאן. קיימות שלוש אפשרויות:

1. מעשר עני, במקום מעשר שני – מעשר עני מתחייב רק בשנה השלישית. חז"ל פירשו את הביטוי: "שנה –שנה" – במשך שנתיים, ולפי זה קבעו שהמחזור של המעשרות הוא – שנתיים: מעשר שני (הוא המעשר האמור בדברים), ושנה שלישית – מעשר עני (לפי פשוטו של מקרא זה אינו הפירוש של "שנה שנה" וכנ"ל). פירוש זה (ואפשר גם הפירוש השני להלן) משתמע מתוך הביטוי: "בשנה ההיא" כלומר – אותו מעשר שעשרתָ בשנה השלישית.

2. מעשר נוסף, "כל מעשר" – מוסיף בשנה השלישית מעשר נוסף, כלומר: גם המעשר הנאכל בירושלים וגם מעשר עני – נלמד מתוך לשון הריבוי "כל".

3. ביעור מעשר – כל מה שנשאר ולא עלה לירושלים בשנה הזו ובשתי השנים הקודמות יש להוציא לשעריך, כך שהנזקקים יוכלו לאכול. מטבע הדברים אין אדם יכול להביא לירושלים את הכל המעשר, ואם הוא פודה אותו, הוא יתקשה לאכול את כל מה שקנה בירושלים. לכן ציוותה אותו התורה לבער את היתרות בשנה השלישית, כלומר: לתת אותם לנזקקים. לפי פירוש זה נפרש: "בשנה ההיא" כמוסב על הפועל : "כי תכלה" , וכך יש לקרוא: "כי תכלה בשנה ההיא לעשר את כל...".

 

הפרשיות המקבילות

הציווי הראשון על המעשר מופיע בשלהי ספר ויקרא: "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה': וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו" (ויקרא כ"ז, ל'-ל"א). התורה קובעת כאן קביעה קטיגורית: מכל יבול יש להפריש מעשר – לה'. הרוצה לגאול, כלומר – לפדות את המעשר, צריך לשלם קנס – חומש, כנראה בגלל הפגיעה בקדושה העצמית של המעשר – השייך לה'. מהי המשמעות של הגדרת המעשר כקדוש, ושל ייעודו לה'? מתוך ההקשר הכללי של הפרק בויקרא, המדבר על חרמות והקדשות, נראה שנתינת המעשר לה' משמעותה שיש לו מעמד של הקדש, או מה שחז"ל מכנים- הקדש בדק הבית. ההקדשה לה' משמעה שינוי הבעלות מרשות הדיוט לרשות גבוה.

כפי שראינו, בדברים יש חובה לאכול את המעשר בירושלים, אך לא לתת אותו לה'. נראה שהוא איננו ממון גבוה, ואין לו מעמד של קדושה, ולכן גם אין פדיונו מחייב תשלום קנס. אפשר גם, שכיוון שהציווי הוא לאכול בירושלים, ויש מניעה מעשית להעלות את כל היבול לירושלים, לא הטילה התורה קנס על פדיון המעשר.

הציווי השני על המעשר מופיע בספר במדבר, מיד אחרי מעשה קורח:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת: וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" (במדבר י"ח, כ'-כ"ד).

המעשר מואר בפרשה זו במונחים של שכר הניתן ללויים תמורת עבודתם באוהל מועד:" כִּי שָׂכָר הוּא לָכֶם חֵלֶף עֲבֹדַתְכֶם בְּאֹהֶל מוֹעֵד". זה חידוש מובהק של פרשייה זו, והזיקה שלו לפרשת קורח מובהקת. ללויים יש מעמד מיוחד. בחירתם על ידי ה' יש לה שני צדדים: הם אינם זוכים בנחלה, אך מעשרות בני ישראל נתונים להם. מתוך כך הם יכולים להיות מכוונים וממוקדים בעבודת השירות שלהם, לכפר ולהגן על בני ישראל.

האם יש זיקה בין תיאור המעשר כשייך לה' – קודש לה', ובין תיאור המעשר כשכר ללויים? קריאה מדויקת תוכיח שהתורה עצמה יוצרת זיקה כזו: "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה", לאמור: המעשר ביסודו אכן ניתן לה'. מלשון הפסוק ברור שפרשה זו איננה מחדשת את דין המעשר, אלא מצביעה על הדין הידוע זה מכבר, משלהי ויקרא: את המעשר, אשר ידוע שיש לתת לה' כתרומה, אני, אומר ה', מעביר משלו ללויים כנחלה, כלומר – במקום נחלת אדמה.

המשכורת ללויים איננה מגיעה מעם ישראל אלא מה'. כלומר, המעשר ניתן מעם ישראל לה', וה' נותן מרכושו ללוי כמשכורת על עבודתו, במובן הדומה ליחסי מעסיק ועובד. ונדייק בסדר הדברים: כיוון שהלוי הוא משרת ה', הוא מקבל משכורת ממנו, ומכיוון שהלויים מקבלים שכר, הם אינם צריכים לקבל נחלה. נראה, כי יש להבין את דברי התורה כך: לא שהמעשר הוא פיצוי על הפקעת זכות הנחלה, אלא שכיוון שה' נותן ללויים את מעשרותיו, אין הם צריכים לקבל נחלה: "עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה".

 

היחס בין שלוש הפרשיות

נראה, כי ניתן לראות את פרשיות המעשר בבמדבר ובדברים כשני פירושים שונים לגרעין המצוותי המצוי בסוף ויקרא. בפרשה בויקרא הוגדר שהמעשר הוא: "קודש לה'", אך לא נאמר מה ייעודו של המעשר. התורה גופה מציעה שני מסלולים שונים למימוש ייעודו, הנה:

 

ויקרא- מעשר קודש לה'

 

 

במדבר- שכר הלוים

ישראל נותן משלו לה'

המעשר הוא קודש

הוא משולם כשכר ללוי

הלוי מפריש ממנו תרומות

המעשר אצל הלוי הופך לחולין

transition arrows

המרתו מחייבת קנס

 

דברים- אכילת המעשר בירושלים

המעשר נשאר בבעלות ישראל

אין קנס על פדיונו

אכילתו ע"י ישראל קודש בירושלים

הלוי אוכל כנזקק ולא כמקבל שכר

לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה

 

 

כיצד יש להתייחס לשני פתרונות סותרים? האם המעשר אמור להגיע ללויים, או להיאכל בירושלים על ידי הבעלים? כפי שנראה בהמשך הפרק בספר דברים, שאלה דומה נשאלת גם לגבי דין הבכור. בספר שמות נאמר שהוא שייך לה'; בבמדבר י"ח, מעט לפני דין המעשר, הוא ניתן לכהנים; ובדברים ט"ו, מעט אחרי דין המעשר של דברים, נאמר שיש לאכלו בירושלים, וראה להלן. אך נשוב כעת לבעיית המעשר. חז"ל הציעו פתרון במודל ה'איחוד', כלומר: גם וגם, מערכת כפולה של שני מעשרות, המוכרים לנו כמעשר ראשון ומעשר שני. המעשר הראשון, הניתן ללווים – אמור בבמדבר, והמעשר השני – הנאכל בירושלים – בדברים. למעשה, ההלכה הציעה שהפסוקים החותמים את פרשיית מעשר שני בדברים הם ציווי על מעשר עני, ומתוך כך נוצר המבנה הבא: בכל שנה יש להפריש מעשר ראשון ללוי, ואת המעשר השני חובה לאכול בירושלים במשך שנתיים, ובשלישית להפריש את המעשר לעניים. פתרונם של חז"ל איננו עולה מפשוטי הפסוקים, שכן הפרשיות בבמדבר ובדברים אינן משוחחות אחת עם השנייה, וכל אחת נראית כמדברת על מעשר יחיד. כמובן, פתרונם מייצר מערכת מיסוי מכבידה, שכן חובת המעשר של התורה מתהפכת לחובת חומש: כ-20% מהיבול.

נעיר על פער נוסף בין ההלכה לבין העולה מפירושנו. לפי דברינו, מעשר ראשון הניתן ללויים הוא קודש, שהרי ביסודו הוא שייך לה', אלא שהלויים מקבלים אותו מאת ה'. המעשר השני הוא ממון בעלים, אך יש חובה לאכול אותו לפני ה', כמעשה של התקרבות אל ה' ויראת שמים.

לפי ההלכה, המעשר הראשון הוא חולין, וכל אחד יכול לאכלו, ודווקא המעשר השני הוא קודש, ואפשר לאכול אותו רק בטהרה. מדוע למעשר ראשון על פי חז"ל אין קדושה? כדי להבין זאת יש להבחין בין שני סוגים של מתנות הניתנות מה' לאדם. כך, למשל, כאשר כהנים אוכלים מן הקרבנות שדמם ניתן על המזבח (שלמים, תודה, בכור וכו') הרי הם אוכלים קודש, וכהגדרת חכמים: "כהנים כי קא זכו, משולחן גבוה קא זכו" (ביצה כא.). אך המעשר איננו אכילת גבוה, אלא שכר. הוא אמנם שייך לה' במובנו העקרוני, הבסיסי, אך ה' החליט שהוא יהפוך לשכר ללויים, כנחלה. וכמו שנחלתו של אדם איננה קודש, אלא היא שייכת לו, מכוח הנתינה הא-לוהית, כך גם שייך המעשר ללוי, משעה ששולם, והוא מצדו עושה בו כאוות נפשו.[1]

רעיון זה בא לידי ביטוי ישיר בכך שהתורה מחייבת גם את הלוי לתת תרומה לכהן: "וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר" (במדבר י"ח, כ"ו). תרומה זו מושווה במפורש לתרומה גדולה שנותן ישראל לכהן: "וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב: כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם תְּרוּמַת ה'..." (במדבר י"ח, כ"ז-כ"ח). המעשר שהפך להיות שכר ללויים, נחשב כנחלה, בדיוק כמו נחלה של ישראל. מעתה, בדיוק כמו כל יבול פרטי, הוא מתחייב בתרומה.

המעשר השני, לעומת זאת, נשאר קדוש, לדעת חז"ל, כפי שמוגדר המעשר בויקרא. חז"ל העדיפו לפרש את הפרשה בדברים כהמשך של ויקרא, ולפיכך מעשר שני הוא קודש. כך למשל פירש רש"י את הפסוקים בויקרא:

"וכל מעשר הארץ – במעשר שני הכתוב מדבר... לה' הוא – קנאו השם ומשולחנו צוה לך לעלות ולאכלו בירושלים, כמו שנאמר  "וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ... מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ" וגו' (דברים י"ד, כ"ג)" (רש"י ויקרא כ"ז, ל').

האם יש מקור למערכת העישור הכפולה שקבעו חכמים, וכיצד נוכל להבין את שאלת קדושת המעשר? כדי לברר זאת וכדי להשלים את התמונה, נציג פרספקטיבה נוספת של דין המעשר – המעשר שלפני מתן תורה.

 

המעשר בבראשית

בין מצוות התורה, יש כאלה שקדמו למתן תורה. המידע על כך מגיע אלינו לעתים ממקורות חיצוניים, כמו האשורולוגיה. לדידנו, מה שלא נתפרש בתורה עצמה, איננו מהווה מקור פרשני, אלא היסטורי, ואנחנו לא בהיסטוריה עסקינן, אלא בפירוש התורה. אך יש מצוות בודדות שספר בראשית עצמו מספר שנהגו בתרבות עוד לפני מתן תורה, ולא מפני שאבותינו הקדושים כיוונו ברוחב דעתם לרצון ה', אלא שכך היו אומות העולם נוהגות. אחת הבולטות בין המצוות הללו היא מצוות המעשר. התורה מספרת על יעקב אבינו שמתחייב בנדרו בבית אל שאם תתקיים הבטחת ה' בו יעשר את כל מה שירוויח עד אז וייתן לה':

"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ"  (בראשית כ"ח, כ'-כ"ב).

יעקב אבינו מתלבט אם המסע שלפניו הוא אישי שלו, או שהא-לוהים מלווה ומכוון אותו. על כן הוא אומר: "אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי..." או אז: "וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים...". ההבטחה הנובעת מתוך ההכרה שהא-לוהים היה עימו היא הבטחת המעשר: "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ", שמשמעה בהקשרה: ההכרה שכל מה שהרוויח לא יכול היה להרוויח ללא מתנת הא-ל וממילא הוא מחויב בהכרת תודה על ידי נתינת המעשר. האם יעקב אבינו המציא מדעתו את רעיון המעשר? ברי שלא, כפי שנראה מיד. ועוד, למה הוא מתכוון כשהוא אומר: עשר אעשרנו לך? למי יינתן המעשר? הרי עוד אין לויים ובית מקדש? לפי עניינו של הפסוק יש לפרשו בקשר להקמת בית א-לוהים לו מתחייב יעקב. כלומר: במסגרת ההבטחה להקים בית א-לוהים באה גם הבטחה לתת מעשר להחזקתו, כלומר: שהמעשר מיועד לצרכי הקדש, וכפי ששיערנו במשמעות נתינת המעשר בספר ויקרא.

קדם ליעקב אבינו בנתינת המעשר אברהם אבינו. אחרי מלחמת ארבעת המלכים את החמישה, רדיפת אברהם את הארבעה ונצחונו עליהם בחובה אשר מצפון לדמשק, הוא חוזר לארץ ישראל, ובשלם – היא כנראה ירושלים, הוא פוגש במלכיצדק מלך שלם אשר מתואר כ"כהן לא-ל עליון". המונח א-ל עליון, שהוא נדיר במקרא כולו, משמש כנראה כדי לבטא את המכנה האמוני המשותף בין אברהם למלכיצדק, ששניהם מאמינים באלוהי האלוהים, כפי שמתבטאים חז"ל, אם כי כמובן אין מלכיצדק יודע את שם ה'.

המפגש המשותף מוליד שיחה, ובסופה נתינת מעשר:

"וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵ-ל עֶלְיוֹן: וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל"  (בראשית י"ד, י"ח-כ').

אברהם חוזר כשבידיו שלל רב, רכוש שנשבה על ידי ארבעת המלכים. מלכיצדק איננו כופר בכך שאברהם הוא אמנם הבעלים החוקי של הרכוש, אך הוא מוסיף שגם מרוויח הרכוש בדין צריך לתת מעשר לא-ל עליון שהוא קונה הכול, כלומר: יוצר הכל, ועל ידי כך הוא קונה את הזכות להשתמש ברכושו. אברהם אבינו מקבל כאן מעין שיחה ביראת שמים. מלכיצדק מזכיר לו שגם ההצלחה האנושית יש לה סיבה ומקור עליון. אברהם אבינו נענה, ונותן למלכיצדק מעשר מכל אשר לו.[2] מכאן אנו למדים כי נתינת המעשר מן הרכוש הפרטי לאל היא מנהג עתיק מוכר ומקובל של עובדי אלוהים בעולם, הקיים עוד לפני שניתנה תורה. נתינת המעשר כאן היא לכהן, המייצג את הא-ל בעולם. בפרשה זו יש מעין מקור למה שאנחנו מוצאים אחר כך בספר במדבר, שהמעשר ניתן ללוי. אמנם, כפי שראינו, המעשר ניתן ללויים כשכר, ובהקשר שונה.[3]

בהמשך הסיפור מציע מלך סדום לאברהם: "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (בראשית י"ד, כ"א), ואברהם משיב: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית י"ד, כ"ב) – מדוע אברהם חוזר על דברי מלכיצדק? התורה מלמדת כאן כי למעשה אברהם גדול יותר ממה שמלכיצדק חשב. מלכיצדק טען שמשמעותו של המעשר היא "גאולת הממון" מידי א-לוהים ושיוכו לאדם ע"י נתינת עשירית לה'. אברהם אומר למעלה מזה: באמת הכל שייך לה', ואין לו שום תביעה על הרכוש.

המופע האחרון בספר בראשית של דין הקשור למעשר הוא אצל יוסף במצרים. בשנות הרעב קונה יוסף את כל הקרקעות מידי המצרים, ומחייב אותם במיסוי של חומש:

"וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת כָּל אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה: וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ: רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת אַדְמָתָם: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה: וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם (בראשית מ"ז, כ'-כ"ד).

המצב במצרים הפוך מהמצב בישראל. בישראל לכהנים וללויים אין נחלה, והם מקבלים קצבה מאת ה'. במצרים של פרעה ויוסף היו הכהנים היחידים שהיו בעלי קרקע, וכל שאר הקרקעות הולאמו. יוסף מצווה את המצרים שייתנו חומש מהיבול למלכות, ואז יוכלו ליהנות מהיתרה כאילו היא שלהם. כמו שראינו קודם, נתינת המס משחררת את שאר היבול לשימושו של הבעלים. למעשה, הבעלות ביסודה היא לאומית, ולא פרטית, אך המדינה מסתפקת בתשלום חלקי, והשאר מועבר לשימוש פרטי, ולמעשה הרי זו מעין חכירה של הקרקע – בתשלום חומש.

במצרים, המעשר או החומש שייכים למערכת מיסוי מדינית, ולא דתית, כפי שראינו אצל אברהם ויעקב. גם בפרשת המלך בספר שמואל אנחנו מוצאים את המעשר כחלק ממערכת מיסוי מדינית:

"וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ... וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים" (שמואל א ח', י"א-י"ח).

נסכם את הדברים: תשלום המעשר מופיע גם לפני מתן תורה כחלק מחובה דתית של האדם כלפי א-לוהיו. אברהם נותן מעשר למלכיצדק, ויעקב מתחייב בנדרו כלפי ה' במעשר. משפט המלך של שמואל, שאין לו מקור בתורה, כולל גם הוא מעשר, ואפשר שאיומו של שמואל הנביא מסתמך על נוהג מקובל.

מס החומש שהטיל יוסף מספק לנו מודל שאפשר שנמצא ברקע פירושם של חז"ל את פרשיות המעשר. שני המעשרות שבתורה הופכים להיות 'חומש' המורכב משני מרכיבים שונים. המעשר הראשון ניתן לה' – ומהווה למעשה מיסוי שמיועד להחזקת מעמד משרתי ה', והמעשר השני מיועד לאכילת קודש במסגרת עיצוב מערכת קבועה של קרבת א-לוהים ויראת שמים.

 

עוד מבט לעומק

הנחת היסוד של פרשיות המעשר בויקרא-במדבר היא שהכל שייך לה'. הנחה זו תואמת את האמור בפרשת בהר: "כִּי לִי הָאָרֶץ" (ויקרא כ"ה, כ"ג), ואת הלכות שמיטת קרקעות ויובל, המניחות שאף פעם אין לאדם בעלות מוחלטת על הארץ. האדם מקבל רשות שימוש והפקת הנאה מהאדמה השייכת לה', כאשר הוא ממלא חובותיו כלפי ה'. מבחינה זו מהווה המעשר מעין פדיון רכוש – חכירה. כפי שראינו, המעשר ביסודו שייך לה', וקדוש הוא,[4] אך מתוך כך שהוא הופך להיות שכר ללויים הוא נעשה חולין, ומחויב בתרומה, היא תרומת מעשר.

לפי ספר דברים, כפי שראינו ועוד נראה להלן, הרכוש שייך לאדם. ספר דברים מכיר בעולם אנושי אוטונומי, וכחלק מזה בבעלות של אדם על רכושו. מעשר שני איננו מוציא את הרכוש מרשותו של אדם, אלא מקשר אותו מתוך הכרת חובה ותודה לה'. החלק השני של המעשר בדברים הוא הפיכתו לחובה מוסרית כלפי הנזקקים בחברה: "הלוי, הגר היתום והאלמנה". חובה זו היא ביטוי של אותה עמדת יסוד. התורה איננה מבטלת את הזכות על הרכוש, אלא תובעת להפנות חלק ממנו לטובת תכליות שיש מהן שהן בין אדם למקום – אכילת מעשר שני בירושלים; ויש מהן שהן בין אדם לחבירו – מעשר עני. החובה לשתף את הלוי או את הנזקקים האחרים בשפע שנתן לך ה', נותנת ערך ומשמעות לבעלות שיש לאדם על רכושו הפרטי. שתי תפישות עולם באות לידי ביטוי בשני המעשרות: תפישה השוללת את הזכות על הרכוש הפרטי, שיש בה הקבלה מסוימת לתפישות סוציאליסטיות מאוחרות, אם כי כמובן ההקשר כאן הוא ביטולה של הזכות בפני הריבונות הא-לוהית ולא בפני הפרולטריון; ותפישה אחרת המחייבת את הזכות על הרכוש הפרטי, ומקבילה לה יש לראות בקפיטליזם הליברלי בן זמננו, אך מטילה חובות על בעל הרכוש שתכליתן מחד גיסא למנוע את הפיכת הרכוש לגאווה ואדנות א-מוסרית – במעשר שני, ומאידך גיסא קיומה של חברה שיש בה אחריות, חמלה, וחסד – במעשר עני.

 


[1]   למעשה, בתהליך הפרשת המעשר הראשון אין ביטוי לשלב של הבעלות הא-לוהית – המעשר ניתן ללוי ממיד מידי הבעלים. אך זו המשמעות המשפטית-מטאפיסית של נתינתו.

[2]   מחלוקת עתיקה מי נתן למי – הרד"ק מציג את האפשריות השונות: "ויתן לו מעשר מכל – "המפרשים פירשו כי אברם נתן למלכי צדק מעשר מהמקנה והרכוש אשר הציל לפי שהיה כהן לאל עליון; ואדוני אבי ז"ל פירש כי מלכי צדק נתן לאברהם בשכרו המעשר מן הדין, כי המלך סדם אמר לאברם תן לי הנפש והרכוש קח לך, ואברהם אמר אם מחוט ועד שרוך נעל, אמר מלכי צדק לאברהם מן הדין תוכל לקחת המעשר מן הכל ולא תקח דבר ממלך סדם כי שלך הוא המעשר מן הדין, כי כל מציל ממון חבירו המעשר הוא שלו על שטרח להצילו, ונכון הוא הפירוש, כי יש לתמוה לדעת המפרשים איך היה נותן אברם משל מלך סדם למלכי צדק והוא לא רצה לקחת לעצמו ויתן לאחרים, זה לא יתכן" (רד"ק בראשית י"ד, כ').

[3]   השומרונים רצו לזהות את שלם עם שכם: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם" (בראשית ל"ג, י"ח), אך נראה יותר שהכוונה לירושלים ("בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן" (תהילים ע"ו, ג')), שכן "עמק השוה" בו נפגשו, הוא "עמק המלך", אותו אנו מכירים כמקום יד אבשלום. (מזמור ק"י מבסס את מעמד מלכיצדק כמלך ירושלים הראשון: "נִשְׁבַּע ה' וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק" (תהילים ק"י, ד')).

זה אולי יכול להסביר למה אברהם נותן לו מעשר (לפחות בפרספקטיבה של סיפור איטיולוגי) – לא רק שמלכיצדק הוא כהן (ומלך), אלא גם שמקום מגוריו הוא מקום המקדש העתידי.

כך גם יעקב, שמבטיח לבנות בית בבית אל, יחד עם הבטחה להביא מעשרות לה'. נראה שהדברים קשורים – המעשר צריך להגיע למקום המקדש.

[4]   בפרשת בחקתי כתוב על מעשר בהמה - "לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע וְלֹא יְמִירֶנּוּ" (ויקרא כ"ז, ל"ג). מטרת האיסור היא למנוע מהאדם בחירה כדי שלא ייתן לה' את הגרועים ביותר. אבל מהביטוי "לא יבקר בין טוב לרע" משמע שגם אם הבהמה העשירית העוברת תחת השבט היא רעה, עדיין יש לתת אותה לה'. נראה, לפיכך, שהמעשר איננו כקרבן או תרומה שאדם נותן לה', שאם כך הוא ראוי להביא את המיטב, אלא שהמעשר שייך לה' מראש, הוא רכושו מעיקרא. ולכן ה' זוכה בכל עשירי, יהיה טיבו אשר יהיה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)