דילוג לתוכן העיקרי

בבא קמא | דף נו ע"ב | אחריות שומר

קובץ טקסט

שיעור 4 / דין שומר בנזיקין

 

"מסרה לרועה - נכנס הרועה כו'. אמרי: תחתיו דמאן? אילימא תחתיו דבעל בהמה, תנינא חדא זמנא: מסרו לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר - כולן נכנסו תחת הבעלים! אלא תחתיו דשומר, ושומר קמא אפטר ליה לגמרי; לימא תיהוי תיובתא דרבא, דאמר רבא: שומר שמסר לשומר - חייב! אמר לך רבא: מאי מסרו לרועה? לברזיליה, דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה. איכא דאמרי: מדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר, ש"מ: מאי מסרה לרועה? מסר רועה לברזיליה, דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה, אבל לאחר - לא; לימא מסייע ליה לרבא, דאמר רבא: שומר שמסר לשומר - חייב! אמרי: לא, דלמא אורחא דמילתא קתני, והוא הדין לאחר".

הגמרא בלישנא קמא מסבירה שדין שומר בנזיקין ידוע לנו כבר מן המשנה בדף מד:, ועל כן יש לומר שמשנתנו באה לחדש את דין שומר שמסר לשומר בנזיקין. משימתנו הראשונה תהיה אפוא להבין את עצם דין שומר בנזיקין, ובשיעור הבא ננסה לעמוד על דין שומר שמסר לשומר. לפני שנתחיל - שימו לב לכך שכאשר אדם מוסר את בהמתו לשומר, בדיני בבא קמא ניתן לראות כבר בכך סוג של "שומר שמסר לשומר", שכן כל אדם אחראי לשמור על בהמתו שלא תזיק, והוא מוסר אחריות זו לשומר שני. זאת בניגוד לדיני שומרים של מסכת בבא מציעא, שם נכנסת תופעת "שומר שמסר לשומר" רק בהפקדה השנייה. כאמור, ענייננו היום בהפקדה הראשונה.

עוד שימו לב, שאם שומר, כלשון הסוגיה "נכנס תחת הבעלים", ומשמעות הדבר - בפשטות - היא שהוא חייב בנזקי הבהמה ולא הבעלים, הרי שהדבר מעלה שתי שאלות שונות: האחת, מה יסוד חיובו של השומר; והשנייה, כיצד נפטרים הבעלים מחיובם. ייתכן שהתשובה לשתי השאלות אחת היא, אך יש לתת את הדעת על שתיהן.

א.    העולה ממה שראינו בשיעור הקודם

בשיעור שעבר עסקנו בדינו של גזלן בנזיקין, והארכנו לעיין בדברי תוס' ד"ה פשיטא. הערנו בתוך דברינו, שמתוך שתי הגישות השונות שעלו בתוספות עולות שתי גישות שונות באשר לחיובו של שומר בנזיקין. לפי גישתם של התוספות בפתיחת דבריהם ובתירוצם השני, נראה שחיובו של שומר נבדל מזה של בעלים, ויסודו בחיוב השמירה המוטל על השומר - השומר מחויב לשמירה על החפץ, כחלק מהתקשרותו עם הבעלים. עיקרה של שמירה זו הוא לטובת החפץ שלא יוזק, אך היא כוללת גם חובת שמירה שהחפץ לא יזיק. להבנה זו, חיובו של השומר בנזיקין אינו מבוסס אך ורק על פרשת נזיקין שבתורה, אלא גם על פרשת השומרים.

לעומת זאת, בתירוצם הראשון כתבו התוספות "דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה". דברים אלו נאמרו כהסבר לכך שגזלן חייב באחריות בדומה לבעלים, אך נראה לכאורה שאם יסוד זה קיים, מסתבר להפעילו גם ביחס לשומר. לפי זה, אין הבחנה בין שומר לבעלים. לעניין נזיקין בעלות מוגדרת על פי חובת השמירה. כאשר הבהמה אצל בעליה חובת השמירה היא על הבעלים, וכאשר היא אצל שומר חובת השמירה היא על השומר. אם כן, יסוד חיובו בנזיקין אינו הסכם השמירה שלו עם הבעלים, אלא התורה היא שמטילה עליו אחריות כמו על כל אדם אחר שברשותו בהמה. כלשון הרמב"ם בפתח הלכות נזקי ממון: "כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה הבעלים חייבין לשלם שהרי ממונם הזיק" - משמע שעל אף המילים "הבעלים" ו"ממונם", ההגדרה היא "נפש חיה שהיא ברשותו". להבנה זו, חיובו של השומר בנזיקין אינו נשען כלל על פרשת שומרים שבתורה, ודי לו בפרשת נזיקין הרגילה כשלעצמה.

אמנם, דבר זה אינו מפורש ברמב"ם ואף לא בתוספות. התוספות אמרו זאת לגבי גזלן, ויש מקום להבין בדבריהם ששומר אינו בכלל זה - הבעלים יכולים לשמור ובהחלטתם הם מסרו זאת לשומר, ועל כן השומר אינו נחשב לבעלים בדיני בבא קמא.

אציין כבר כעת, שאף ששני עמודי עולם - הגר"ח מבריסק[1] והחזון איש[2] - נקטו בהבנה האחרונה ואף תמכו אותה בדברי התוספות "דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה", ואף שהבנה זו מסתברת ביותר כשלעצמה, לעניות דעתי עיון בסוגיות ובדברי רבותינו הראשונים מטה להבנה הראשונה, כפי שנראה בהמשך.

כל זה בנוגע לחיובו של השומר בנזיקין. באשר לפטור של המפקיד, לפי הגישה האחרונה, שבעלות מוגדרת לפי היכולת (וכפי שביארנו בשיעור האחרון - החובה) לשמור, הרי שחיובו של השומר מבטא את העובדה שהוא החליף את הבעלים, ובכוחו להסביר גם את הפטור שלהם. אם מדובר בהתקשרות עם הבעלים, וכך כאמור דעתי נוטה, שאלת מעמד הבעלים נותרה פתוחה ותלויה במשמעות קבלת השמירה מצד השומר.

ננסה אפוא לברר שאלות אלו ואת ההבנות השונות שראינו במסגרת עיון בסוגיות ובראשונים.

ב.    קבלת שמירת נזקים

במספר מקומות במסכתנו (יג:-יד., מה: ועוד) נאמר שחיובו של שומר בנזקי הבהמה תלוי בסיכום שלו עם הבעלים - אם סיכמו שהוא יהיה אחראי בנזיקין אזי הוא אחראי, ואם סיכמו שהוא אינו אחראי - הוא פטור. בפשטות, דבר זה מוכיח שחיוב השומר נובע מההסכם שלו עם הבעלים ומהתחייבותו לשמור. כך ודאי לשיטת הראב"ד בהשגותיו פ"ד ה"י, שבאופן סתמי אין קבלת שמירה על נזקים, והשומר צריך לקבל על עצמו במפורש את האחריות. אך גם לשיטת החולקים וסוברים שברירת המחדל היא שהשומר מקבל עליו אחריות (ראה רמב"ם שם ורשב"א מה: ד"ה אמרי), לכאורה משמעות הדבר היא שבאופן סתמי השומר מקבל על עצמו אחריות, אך זו עדיין נובעת מהתחייבות השומר[3]

ג.     אחריות שומר חינם ששמר שמירה פחותה בנזקי קרן תמה

הגמרא בדף מה. דנה בשור פיקדון שהרג (ועל כן מן הדין שיתחייב השור במיתה ובעליו בכופר), ואומרת שאם נוקטים בשיטת רבי מאיר, שרמת השמירה הנדרשת בנזקי קרן בשור מועד היא שמירה מעולה - הרי שאם שמר השומר שמירה פחותה, חייב הוא בתשלומי כופר וכן חייב לשלם לבעלים את דמי השור; אך כל זה "חוץ משומר חינם", משום ש"שומר חינם כלתה לו שמירתו" - רמת השמירה הנדרשת משומר חינם היא שמירה פחותה, ועל כן די לו בכך. למה הכוונה במילים "חוץ משומר חינם"? נחלקו בכך רש"י והרשב"א שם. מרש"י נראה ששומר חינם פטור מלפצות את המפקיד, אך הוא חייב בכופר כשאר השומרים; ואילו הרשב"א כותב ששומר חינם פטור מהכול. משמע מדבריו שהפטור הוא הן מכופר והן מתשלומי ממון של נזקי קרן.

לרשב"א, מסתבר, היה ברור ששומר חינם, שהתחייב לשמור שמירה פחותה בלבד, אינו יכול להתחייב על נזקים שאירעו על אף ששמר כנדרש. זו גם עמדת הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פ"ד ה"ד על פי הגרסה המתוקנת בידי הרמב"ם בתשובתו שהובאה בכסף משנה על אתר[4], והרמב"ם מוסיף שכאשר מדובר בנזקים שבהם מתחייבים בשמירה פחותה (דהיינו פלגא נזקא בקרן תמה) ומדובר בשומר חינם, הבעלים חייב ולא השומר[5] [6].

לשיטת רש"י, לעומת זאת, המצב פחות ברור. ניתן להבין[7] שהוא יסכים עם הרשב"א לפטור מתשלומי נזיקין, והוא חולק רק לעניין כופר, שמהותו היא כפרה (וזו לשון רש"י: "לגבי בעלים פטור מדמי שור, דהא סגי ליה בשמירה פחותה, ובעי כפרה"). אולם, ניתן גם להבין שהוא חולק גם באשר לתשלומי נזיקין, ומבין שהפטור של שומר חינם נאמר רק ביחס לחיובו של השומר כלפי הבעלים, אך חיוביו בנזיקין כלפי העולם דומים לשאר השומרים.

על פניו, אפשרויות אלו תלויות בשתי ההבנות שראינו ביחס ליסוד חיובו של שומר בנזיקין. אם המחייב הוא התחייבותו של השומר לשמור על הנכס, יש מקום לקבל את גישת הרמב"ם והרשב"א, ששומר חינם התחייב רק לשמירה פחותה, ואין לחייבו מעבר לכך. ברם, אם השומר הוא לצורך העניין הבעלים שהתורה מטילה עליו אחריות בנזיקין, אין מקום לחלק בין שומר חינם לשאר השומרים ואין מקום לומר ששומר חינם החליף רק עד רמה מסוימת - אם החפץ אצלו והוא אחראי עליו, התורה מחילה עליו את דיני מסכת בבא קמא כולה[8].

כפי שציינתי לעיל, ניתן לראות שמבין שתי האפשרויות שראינו עד כה ביסוד חיוב השומר, האפשרות המבוססת יותר היא זו שמייסדת את החיוב על התחייבות השומר לשמור. כך עולה מפתיחת התוספות בדף נו: ומסיומו, מבלי שההבנה האחרת נאמרת במפורש באמצעיתו; כך עולה מהסוגיות שראינו בדבר קבלת שמירת נזקים; וכך גם עולה מדברי הרשב"א והרמב"ם ששומר חינם פטור משמירה מעולה, וכאמור ייתכן שגם רש"י מסכים לכך בנוגע לתשלומי נזיקין. 

יש להוסיף, שגם מי שסבור ששומר חינם חייב בנזקי קרן תמה (כששמר שמירה פחותה, כנדרש) עשוי לסבור שהדבר מבוסס על התחייבותו לשמור, מכיוון שהתחייבות זו היא בעלת היקף נרחב יותר בשמירת בבא קמא מאשר בשמירת בבא מציעא. ייתכן שכך עולה מעמדת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם הנ"ל:

"שומר לעולם חייב אם לא שמרו כראוי ואם שמרו כראוי ויצא והזיק חזר השומר לחיובו בכדי שידע ובעלים פטורין. אלא שיש לומר לעולם אין הבעלים ניצלין מיד הניזק והם ידונו עם השומר ואם יש זמן לשמירתו יחזרו הבעלים על השומר ואם כלתה שמירתו פטור והבעלים חייבים".

אין זה ברור לחלוטין על איזו גרסה ברמב"ם הראב"ד משיג, אך בהחלט ייתכן להבין מהמשפט המצוטט הראשון ששומר חינם חייב אף הוא אם לא שמר כנדרש לאותו אב נזיקין. עם זאת, ראינו לעיל שעמדת הראב"ד היא שהשומר צריך לקבל על עצמו במפורש את האחריות בנזיקין. כמו כן, בהמשך ההשגה המצוטטת כותב הראב"ד שהבעלים הם אלה שהניזוק צריך לתבוע, והם יכולים לתבוע החזר מן השומר. בכך מצטרף הראב"ד בבירור, על אף עמדתו הנ"ל לגבי שומר חינם, לגישה המבססת את אחריות השומר על התחייבותו לבעלים. אולם, עמדה זו של הראב"ד מביאה אותנו לדון בנדבך השני של דין שומר בנזיקין, והוא מעמד הבעלים.

ד.     דין הבעלים שמסר לשומר

בהנחה שאכן השומר אינו הבעלים החדש מבחינת דיני בבא קמא, אלא שחלק מהתקשרותו עם הבעלים כוללת את חיובו בשמירת נזיקין, מהי התמונה הכוללת שנוצרת וכיצד משתלבים בכך הבעלים?

על פי פשוטן של סוגיות והגישה הרווחת בראשונים, כאשר השומר לא שמר כנדרש הוא מתחייב בנזיקין והבעלים פטורים. כיצד נפטרים הבעלים מאחריותם לנזקי הבהמה[9]?

אפשרות אחת היא שעצם המסירה לשומר בן דעת נחשבת למעשה שמירה מצד הבעלים, בדומה לגידור נאות של הבהמה. העובדה שהשומר פשע ולא שמר דומה - מבחינה זו - לרוח שאינה מצויה.

ומכוח מה יתבע הניזק את השומר? יש לומר שחלק מהתחייבותו של השומר לבעלים היא לקיחת אחריות בנזיקין, וזה אומר הן חובת שמירה והן חובת תשלום לניזק במצב שהשמירה לא נעשתה כנדרש. מסתבר שזה גם חלק מהפטור של הבעלים - הם לא רק הציבו שמירה על הבהמה, אלא גם הציבו תחליף סביר מול העולם שישלם כסף אם יידרש לכך כדין. [ניתן גם לומר שאלמלא העובדה שהוא ייאלץ לשלם אם לא ישמור כנדרש, שמירתו הייתה פחות מובטחת, שכן חובת התשלום היא חלק מההרתעה שמתמרצת את השומר לשמור כנדרש]. לכן יש מקום להלכה שכותב החזון איש בסימן ז' סוף סקי"ז: "נראה דאם מסר שורו לעבד ואשה שאין להם לשלם נזקיו, לכו"ע גובין מן הבעלים, דלאו כל כמיניה למסור למי שלא ישלם וליפטר"[10].

אולם, הבנה זו - שהבעלים נפטר מדין שמירה - איננה נקייה מספיקות. האם הפטור של הבעלים תלוי ברצינותו של השומר? מה דינו של מי שמסר בהמתו לאדם שידוע כטיפוס בלתי אחראי (אף שהוא כמובן בן דעת)? ובאשר לעתודת הפיצוי - מה דינו של המוסר לאדם עני, שאיננו כאישה או עבד שאין להם ממון משל עצמם, אך סביר מאוד שלא יהיה לו ממה לשלם? או טיפוס הידוע כבריון שנוטה להתחמק מבתי הדין או שמחזיק בעורך דין ערמומי במיוחד? ובאשר לחיוב התשלום המוטל על השומר, שהגדרנו אותו כהתחייבות לשלם לניזק במצב שהשמירה לא נעשתה כנדרש - האם ניתן לראות בכך תביעה מכוח פרשת הנזיקין של פרשת משפטים, שמוגדרת בגמרא בערכין ו ע"ב כ"מלוה הכתובה בתורה", או שמא מדובר בהתחייבות רצונית של השומר? הדעת נותנת שהתשובה לכל השאלות הנ"ל צריכה להיות ברורה: הפטור של הבעלים אינו מותנה בהערכת רצינותו של השומר או כושר הפירעון שלו (כל עוד הוא בגדר בן דעת ובר פירעון בהגדרתו הבסיסית); וחיוב התשלום של השומר הוא חיוב מכוח פרשת נזיקין.

על כן, מסתבר שיש להגדיר באופן שונה מעט את המערכת. כחלק ממוסד השמירה שיצרה התורה בפרשת שומרים, שעיקרו בשמירה על החפץ שלא ייזוק אך מטבע הדברים כולל גם שמירה על החפץ שלא יזיק - אפשרה התורה לבעלים להציב כלפי העולם במקומו את השומר, ובלבד שכאמור מדובר בבן דעת בר פירעון[11]. אין זה מוגדר כקיום שמירה מעשית מצד הבעלים (שכן השומר - בניגוד לגדר - הוא בעל בחירה חופשית), אלא כהצבת תחליף. השומר ייתבע, כמובן, מכוח פרשת נזיקין, על אף שאין הוא מוגדר כבעלים לעניין נזיקין, והדבר נובע מהתחייבותו לשמור.

בתוך הגדרה זו עדיין יש מקום להתלבט בין שתי הבנות שונות. חקירה זו הציג הגר"ח בחיבורו על הרמב"ם, שאף שכאמור בפתח השיעור הוא נשען על הבנה שאינני נוטה אליה, יש מקום להתלבטותו גם במסגרת ההבנה שאימצתי. וכך מנסח זאת הגר"ח:

"בהא דהבעלים נפטרין במסרו לשומרין ומשום דינא דהשומרין נכנסו תחת הבעלים יש לומר בזה תרי גווני, או דנימא דהשומרין נכנסו תחת הבעלים לענין עיקר דין חובת נזקיו, והוא קאים מהשתא ברשותן לענין נזקין, והבעלים נסתלקו להו ואינם עוד אחראין כלל על נזקי השור, ולאו ברשותן קאים עוד לענין נזקין, או דנימא דגם לאחר שמסרוהו לשומר לא נסתלקו הבעלים מעיקר חובת נזקיו, ובאמת גם הם הויין בכלל דין מזיק על מה שהזיק, וראוי לחול בהו חיובא דמזיק, אלא דעיקר דין זה הוא, דהשומרין נכנסו תחת הבעלים בחובת התשלומין, וזהו שגורם לפטור את הבעלים מלשלם להניזק, משום דהשומר נכנס במקומן לענין החיוב תשלומין, אבל הפקעת דין מזיק באמת ליכא לגבי הבעלים במסרו לשומרין" (ההדגשות שלי, ש.ש.).

על פי ההבנה הראשונה, הבעלים הציב לעצמו תחליף לעניין דיני נזיקין, ואף שזה מכוח התחייבות השומר לשמור והשומר אינו מוגדר כבעלים, אין לבעלים עוד תפקיד בנידון - האחריות כולה עברה אל כתפי השומר. אך על פי ההבנה השנייה, השומר קיבל על עצמו את חובת התשלומים (ובוודאי שהוא צריך להיות בר פירעון) אך ברמה הבסיסית הבעלים נותר האחראי בנזיקין.

נפקא מינה פשוטה לכך תהא במצב שבו הבעלים רואים שהבהמה איננה שמורה על ידי השומר ובידם לשומרה - אם השומר הוא כעת האחראי הבלעדי, יש מקום לסבור שאין לבעלים חובה לשמור עליה, ולא ניתן יהיה לתבוע אותם אלא את השומר בלבד. אך אם הם עדיין האחראיים אלא שהשומר התחייב לשמור ולפצות, יש מקום לומר שאם הם רואים שהדבר אינו מתבצע - עליהם מוטלת החובה לשמור, ואחרת הם בעצמם פושעים וניתן לתבוע אותם. הראב"ד בתחילת השגתו על הרמב"ם נוקט בבירור שגם אם הבעלים יודע שהבהמה השתחררה - היא עדיין באחריות השומר, וסבור שהרמב"ם חולק על זה, ע"ש.

יצוין שהגר"ח מביא הלכה אחת שמטה בבירור להבנה השנייה: בגמרא בדף מ. נאמר שאם שומר קיבל שור שידוע כנגחן אך הוא לא ידע שהוא מועד, והשומר פשע ולא שמר, השומר צריך לשלם חצי נזק כדין שור תם והבעלים משלימים את החצי הנוסף. קשה להבין כיצד פיצול שכזה ייתכן[12], אם לא נאמר שהבעלים הוא האחראי הבסיסי בנזיקין והשומר מתחייב להשתתף בתשלומין, ובמקרה זה התחייבותו היא לתשלומי שור תם[13]. הראב"ד, מסתבר, יאמר שאף שהבעלים בתמונה והשומר התחייב לשאת באחריות, עם זאת באותו היקף מקרים שהשומר התחייב לו התחייבותו היא מוחלטת ותקפה גם אם הבעלים יודעים שהבהמה השתחררה.

ה.    שיטת הראב"ד בסוף דבריו

מכאן נחזור לנקודה המחודשת בשיטת הראב"ד בנושא:

"שומר לעולם חייב אם לא שמרו כראוי ואם שמרו כראוי ויצא והזיק חזר השומר לחיובו בכדי שידע ובעלים פטורין אלא שי"ל לעולם אין הבעלים ניצלין מיד הניזק והם ידונו עם השומר ואם יש זמן לשמירתו יחזרו הבעלים על השומר ואם כלתה שמירתו פטור והבעלים חייבים".

בפשטות, משמעות דברי הראב"ד, כפי שאמרנו לעיל, היא דחיית ההנחה הרווחת ששומר הופך לאחראי כלפי הניזק. הבעלים הוא שאחראי כלפי הניזק, והוא נידון לפי שמירתו או אי-שמירתו של השומר, שכן השומר הוא כעין זרוע או פועל שלו. החידוש ההלכתי בדין השומר, מעבר לכך ששמירתו מועילה לבעלים, הוא שהשומר חייב לפצות את הבעלים על אי-שמירה. בפועל - כך הבינו מספר אחרונים - הניזק יוכל לתבוע את הכסף מן השומר מכוח שעבודא דרבי נתן (דבר שאינו פשוט כשלעצמו, ואכמ"ל), אך מהותית הבעלים הוא שחייב לניזק והשומר חייב לבעלים. החזון איש (סימן ז' ס"ק ו, י) התקשה בהבנת חיוב זה של השומר לבעלים, משום שאין זה נזק פיזי שנגרם לחפץ המופקד, אלא נזק כלכלי שנגרם לבעלים, אך מסתבר שלשיטת הראב"ד זה מה שלמדנו מפרשת שומרים. לעיל, במסגרת ההבנה הפשוטה ודלא כראב"ד, הסברתי שמפרשת שומרים - שעוסקת בהפקדת חפץ בעיקר כדי שלא ייזוק אך בפועל גם כדי שלא יזיק - למדים גם את חיובי השומר בשמירת נזיקין. לשיטת הראב"ד יש לומר שזה כחלק ממחויבותו לבעלים - על השומר לפצותם על חיובי נזקי ממון (בניגוד לשאר נזקים כלכליים שנגרמים להם, שעליהם שומר אינו חייב, כהערת החזון איש)[14].

מה פשר דין שומר בנזיקין לשיטת הראב"ד? מדוע יוצרת התורה מצב מוזר זה, שתביעת הניזק מופנית כלפי הבעלים ותביעת הבעלים כלפי השומר? לכאורה, ניתן לראות כאן ביטוי חזק לתפיסה הממקדת את חיוב נזקי ממון בבעלותו של הנתבע על הבהמה המזיקה. בעלות זו מטילה עליו חיובים, וככלל יש הכרח בבעלות. אם הבעלים או מישהו מכוחו שמר על הבהמה, מדובר באונס וזאת התורה פוטרת. אך אם הבהמה לא נשמרה כנדרש, מי שאחראי מול הניזק הוא בעלי הבהמה ואין הוא יכול להציב תחליף מול הניזק בדמות השומר. מחויבותו של השומר היא כלפי הבעלים, והתורה חידשה שבניגוד לכלל הרגיל, השומר חייב לפצות על אף שזו לכאורה פגיעה עקיפה וכלכלית בלבד. בפועל, כפי שהזכרתי, יוכל הניזק לתבוע את השומר; אך ברמה הראשונית הכתובת של הניזק הוא בעליה של הבהמה.

בשיעור הבא ננסה לבנות את הקומה השנייה, ולהבין את דין שומר שמסר לשומר בנזיקין. מתוך כך נראה שיש לנסח באופן שונה את הסבר שיטת הראב"ד הנ"ל.

לשיעור הבא:

בשבוע הבא נלמד את המשך סוגייתנו – דין שומר שמסר לשומר בנזיקין (עד נו: "והוא הדין לאחר"). כרקע יש לראות גם את סוגיית שומר שמסר לשומר בדיני שומרים – ב"מ לו. "אתמר שומר שמסר לשומר... דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", לו: "אמר רבא הלכתא... את מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה", רמב"ן ד"ה שומר שמסר לשומר. בסוגייתנו יש לעיין ברש"י וברמב"ם ובראב"ד הל' נז"מ פ"ד הי"א. במידת האפשר יש לעיין בחידושי רבנו חיים הלוי שם, שנגענו בנקודה מהם היום.

 

 


[1] בספרו על הרמב"ם, הל' נזקי ממון פ"ד הי"א ("הא דשומר חייב בנזקין הרי מבואר בתוס' בב"ק דף נ"ו ע"ב דזהו מדין בעלים ולא מדין שומרים, וכן הוא מוכרח, דלא מצינו דין שומרים רק על גופו ממון, אבל לא על חיוב נזקין").

[2] שאת עמדתו אזכיר בהערות הבאות.

[3] אחרת הבין החזון איש ב"ק סי' ז' סק"ו. לדבריו, העיקרון המנחה הוא "דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה", והשומר מתחייב כבעלים; ועם זאת - כאשר השומר מתנה שאינו מקבל עליו שמירת נזקים - הבעלים נותר מי שבידו לשומרה. בשיעור הקודם הסברנו שאין די ב"בידו לשומרה" כפשוטו, והדרישה היא ל"עליו לשומרה", ומבחינה זו טענתו זו מסתברת. אמנם, לענ"ד הדבר אינו הולם את שיטת הראב"ד, ולהלן נראה שאף עמדת הרמב"ם והרשב"א היא ששומר מתחייב במסגרת התחייבותו לשמור.

 

[4] על פי הגרסה הנדפסת, הרמב"ם כותב:

"המוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר או לשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה השומר חייב, במה דברים אמורים בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאת והזיקה השומרין פטורין והבעלים חייבין אפילו המיתה את האדם, שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ואם שומר שכר או שוכר או שואל הוא חייבין".  

 

גרסה זו מעלה מספר קשיים, שהבולט שבהם הוא חיובם של הבעלים גם כאשר השומר שמר שמירה מעולה. הצעות שונות הועלו בביאור העניין, אך כולן אינן חפות מקושי. המגיד משנה, בדברים שהזכרנו בעבר, טוען שהכוונה היא לקרן תמה, שבה - כך הוא מציע - הרמב"ם פוסק שישנה אחריות מוחלטת שלא נפטרים ממנה גם בשמירה מעולה. הדבר נראה סותר את הסוגיה שראינו בשיעורנו הראשון בפרק ואת פסיקת הרמב"ם לגביה, וכבר האריך הלחם משנה לפרוך את דברי המגיד משנה. בדור האחרון היה מי שהציע לראות בדברים אלו של הרמב"ם ביטוי לגישה רחבה אף יותר שסבורה שהאחריות בנזיקין מוחלטת היא ואינה תלויה באשמת הבעלים (ז' ורהפטיג מחקרים במשפט העברי 219-218 (1985)), אך הקשיים כמובן אך הולכים ומתעצמים (לביקורת על דברי ורהפטיג ראה, לאחרונה,http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/havat/46-2.htm ). נראה שאין מנוס מלומר בדעת הרמב"ם לגרסה בעייתית זו שלשיטתו בעליה של בהמה חייב בנזקיה אלא אם כן הוא בגדר אנוס, דהיינו שעשה כל מה שהיה יכול למנוע ממנה להזיק, ובהקשר זה לא די במינוי שומר אחר, שכן אין זה מגדיר אותו כאנוס. ועם זאת, הדברים קשים, ונראה לאמץ את הגרסה המתוקנת בדברי הרמב"ם.

[5] מהראב"ד בהשגתו (שלא ברור לאיזו גרסה היא מתייחסת) נראה שהבעלים חייב דווקא כשידעו שהבהמה משוחררת, אך מהגרסה המתוקנת לא נראה כך - הבעלים מסר לשומר ששומר שמירה פחותה בלבד, ולכן הוא נותר אחראי על נזקים שלא די להם בכך.

[6] אמנם, החזון איש (סק"ח) הציע שפטור השומר מתשלום נזק במקרה כזה מבוסס על סיבה צדדית יותר, שאינה נוגעת לליבת חיובו בנזיקין. גם אם השומר אכן מחויב בדיני נזיקין לשמור שמירה מעולה, הרי שהתשלום – במקרה של שור תם – הוא רק מגוף השור. חיובו של השומר לפצות את הבעלים במקרה של שור תם - סובר החזון איש - מבוסס על שמירת בבא מציעא, דהיינו שעקב התרשלות השומר נגרם נזק לשור של הבעלים בכך שהוא נגבה. אם כך, יתכן שפטור השומר נובע מכך שאין הוא מחויב כלפי הבעלים בדמי השור בשל דיני שמירת בבא מציעא – שהרי הוא שמר שמירה פחותה, כנדרש. על כן, פסיקת הראשונים ששומר חינם ששמר שמירה פחותה נפטר בכך אינה מצמצמת מבחינה עקרונית את היקף אחריותו בנזיקין להיקף חובת השמירה שהוא קיבל על עצמו. לפי זה, לשיטת רבי מאיר, שגם בשור מועד (שאין בו דין "מגופו") אין נפטרים אלא בשמירה מעולה, שומר חינם יתחייב בנזקי קרן מועדת כששמר שמירה פחותה, גם אליבא דהרשב"א והרמב"ם.  

     להרחבה בעניין התיחום בין שמירת בבא קמא לשמירת בבא מציעא במסגרת שור תם, ראה באריכות בחידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם פ"ד ה"ד.

[7] כך הבין החזון איש סי' ו' סק"ז.

[8] ציינתי לעיל שעמדת החזון איש היא שחיובו של שומר מבוסס על כך "דלענין נזקין אקרו בעלים כל מי שבידו לשומרה". לעניין שומר חינם הוא סובר שאכן מצד העיקרון הגבלת שמירתו לשמירה פחותה איננה תקפה ביחס לנזיקין, אלא "דסתמא דמלתא אין השומר חינם מקבל עליו שמירת נזקיו אלא במאי דחייב לשמור" (סק"ז). אני מתקשה להבין זאת- אם השומר קיבל על עצמו שמירת נזקים, כעת הוא מי ש"יש בידו לשומרה", והוא נחשב לבעלים. מוזר קצת לומר שביחס לנזקים שנגרמים על אף השמירה הפחותה הוא איננו נחשב בעלים.

 

[9] אילו השומר היה שומר כנדרש, ניתן היה לומר שהוא שמר בשמם ושמירתו הייתה שמירתם (כעין שלוחו של אדם כמותו), אך אנו הלוא עוסקים במקרה שהוא לא שמר כנדרש.

[10] אמנם, מהתוספתא פרק ו הלכה ח נראה לא כך, ועיין אור שמח הל' נז"מ פרק ד סוף הלכה יא.

[11] עוד יש להזכיר בהקשר זה דרשה המופיעה במכילתא (משפטים, מסכתא דנזיקין פרשה י) והובאה בספרי האחרונים: "ולא ישמרנו - להביא שומר חנם". אחרונים הבינו שיש גזירת כתוב מיוחדת המחייבת שומר.

[12] ראה לעניין זה חידושי הגר"ש שקאפ למסכתנו, סי' ל"ג אות ב.

[13] לענ"ד מהווה הלכה זו הוכחה נוספת לכך ששומר אינו כבעלים לעניין נזיקין, ודלא כשיטת הגר"ח והחזו"א. הגר"ח מתמודד עם הוכחה זו, אך לא הבנתי את תשובתו.

[14] להבנה אחרת בשיטת הראב"ד, ראה בחזון איש סק"י.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)