בבא קמא | דף נו ע"ב | שומר שמסר לשומר

 

בשיעור שעבר עסקנו בדין הבסיסי יותר, של מסירה לשומר לעניין נזיקין. היום נעסוק בקומה השנייה - דין שומר שמסר לשומר. מדובר בסוגיה סבוכה בדיני שומרים של מסכת בבא מציעא, דהיינו שומר על מנת שהפיקדון לא יוזק, שנידונה בעיקר במסכת בבא מציעא דף לו.-לו:. אנו נשתדל היום להתמקד בדיני שמירת נזיקין (דהיינו שמירה שהפיקדון לא יזיק) ובסוגייתנו, אך לשם כך יש להכיר במידת מה גם את הסוגיה בדיני שומרים של בבא מציעא.

אזכיר בפתח הדברים את שציינתי בפתח השיעור הקודם, שבנזיקין - בניגוד לשומרים - כבר ההפקדה הראשונה היא בעצם מקרה של "שומר שמסר לשומר", שכן כל אדם מחויב בשמירה על בהמותיו של יזיקו. על כן, הרבה ממה שנאמר בשיעור הקודם רלוונטי גם לכאן, ויש לראות שיעור זה כשיעור המשך לקודמו.

א.    סוגיית שומר שמסר לשומר בבבא מציעא

נחלקו האמוראים בב"מ לו. בדין שומר שמסר לשומר: לרב פטור ולרבי יוחנן חייב. הגמרא מנמקת את שיטת רב, שפוטר, כך: "דהא מסרה לבן דעת". בדעת רבי יוחנן מובאים שני נימוקים שונים: אביי נימק זאת בכך שהבעלים אומר "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", ורבא נימק בכך שהבעלים אומר לשומר הראשון "את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה". הגמרא מוסיפה, שמי שפוטר פוטר גם במגרע משמירתו (שומר שכר שמוסר לשומר חינם) ומי שמחייב מחייב גם במשפר שמירתו (שומר חינם שמסר לשומר שכר). להלכה - לפי רוב הראשונים - קיימא לן כרבי יוחנן שחייב, מלבד יוצא דופן של מקרים שבהם המפקיד מראש היה יכול להבין שהחפץ יגיע לשומר השני.

בביאור שיטת רבי יוחנן, כתב רש"י שלמאן דאמר חייב השומר הראשון - חייב אפילו אם הבהמה מתה באונס אצל השומר השני. וכל כך למה? אם הנימוק הוא חוסר מהימנות בשבועה, מסתבר שדי בכך כדי שהבעלים יוכל לטעון שהשומר הראשון מסר לשומר שני שפשע או שגנב את החפץ (שהלא בטענת האונס אינו נאמן), ועל כן אין השומר נפטר במסירה זו. אם הנימוק הוא "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", ייתכן שהוא הפך בהעברה זו לגזלן, שכן זו העברת חפץ של אדם בניגוד לרצונו, ואם הוא גזלן - הוא חייב בהשבה ואין לו פטור אונסין[1].

לגבי שיטת רב, ששומר שמסר לשומר פטור, ישנם מספר כיוונים בראשונים. ישנה שיטה חריגה שהובאה במספר ראשונים[2], ולפיה די בכך שהוא מסר לבן דעת כדי לפטור אותו, וזאת אף אם מדובר בשומר שכר שמסר לשומר חינם והחפץ נגנב או אבד (בגניבה ואבידה שומר שכר חייב ושומר חינם פטור). שיטה זו מוקשית ביותר, כמובן, שכן היא מאפשרת לשומר שכר להיפטר מאחריותו מבלי לספק לבעלים רמת אחריות מקבילה.

בכיוון מתון יותר נקט הרמב"ן בסוגיה. הרמב"ן הסכים שככלל הבעלים אינו יכול עוד לתבוע את השומר הראשון שהציב תחליף ראוי (בלשון הרמב"ן "גברא בחריקאי"). על כן, גם אם השומר השני ברח למדינת הים או פשט רגל, לא ניתן לתבוע את הראשון. במצב של שומר שכר שמסר לשומר חינם, הרמב"ן סובר שאם מדובר בגניבה ואבידה, השומר הראשון חייב, שכן מכך הוא לא נפטר. אך בתחומים שעליהם הוא שם גברא בחריקיו, אותו גברא הוא שייתבע. אותו גברא יכול להיות שומר בדרגה נמוכה יותר, אך זאת רק לגבי מקרים שעליהם גם הוא פטור או לגבי מקרים שעליהם גם אותו גברא חייב. איננו מדקדקים ברמת הרצינות של השומר החדש - די בכך שהוא בן דעת, גם אם הוא ידוע כבלתי-אחראי. איננו מדקדקים גם בכושר הפירעון שלו - ניתן מסתמא למסור גם לשומר עני[3]. המגבלה היחידה היא שהשומר הראשון אינו יכול להסיר מעצמו תחומי אחריות מבלי לתת להם תחליף.

גישה שונה בשיטת רב מצויה בדברי רש"י. לדבריו, השומר "פטור מכל מה שהיה נפטר אם שמרה הוא עצמו". משמע שההבדל המרכזי מול שיטת רבי יוחנן הוא בשאלת החיוב באונסין. אם, דרך משל, שומר שכר מסר לשומר שכר ואירע אונס, לא ניתן לחייב את הראשון. אך אם הייתה גניבה ואבידה, הבעלים יכול לתבוע את הראשון גם לשיטת רב, והראשון מסתמא יתבע את השני. כלומר, גם רב מודה לכך ששומר אינו יכול להציב תחליף מול המפקיד, אך לשיטתו שמירה בפועל של השומר השני מועילה גם לשומר הראשון.

במבט מעמיק יותר, מה קורה מבחינה הלכתית – לשיטת רב - כאשר שומר מוסר לשומר אחר? ניתוח האפשרויות בהקשר זה דומה מעט לזה שראינו בשיעור הקודם לגבי שמירת נזיקין. מסברה ניתן היה לטעון שיש לראות בכך את אחד האופנים שבהם השומר הראשון יכול לשמור - למסור לגורם אחראי. אולם, בדומה לשמירת נזיקין, גם כאן יש קושי בהבנה זו, שכן איננו מוצאים הבחנות בין מסירה לשומר טוב או גרוע (ואם להתחשב ביכולת הפירעון - לשומר עשיר או עני וכדו'). על כן דומה שיש לנקוט בכיוונים אחרים. לגישת רש"י - המינימליסטית יחסית - המשמעות של המסירה השנייה היא רק ששמירת השומר השני מועילה גם לראשון ואיננו מרחיבים את היקף אחריותו גם לאונסין. נראה אם כן שרש"י סובר ששומר אינו יכול לבטל את מחויבותו לבעלים, אך הוא יכול להסתייע בשומר אחר שיהיה שומר שלו[4]. לגישת הרמב"ן יש בכוחו להציב תחליף באותם תחומי אחריות שבהם מצבו ההלכתי של השומר הראשון דומה לזה של השומר השני, דהיינו ששניהם חייבים (שאז השני מתחייב ולא הוא) או ששניהם פטורים (שאז אכן שניהם פטורים).

כאן המקום לבחון טענה מעניינת שמפתח הגר"ח ביחס לסוגיה. הדיון שלו נמצא בספרו על הרמב"ם בהלכה של סוגייתנו בבבא קמא - הל' נזקי ממון פ"ד הי"א - וכבר ראינו חלקים מדיונו בשיעור הקודם. ביחס לשומר שמסר לשומר בדיני שומרים, הוא מעלה את הספק הבא, בשלב זה בשיטת רב, הפוטר שומר שמסר לשומר:

"יש להסתפק להך מ"ד דשומר שמסר לשומר פטור משום טעמא דמסרה לבן דעת, אם פירושו הוא דעל כן יכול בזה להסתלק מעיקר חיוב שמירה שלו ובטל דין שומר שלו לגמרי, או דנימא דזה ודאי דכיון דנכנס בשמירה שוב אינו יכול להסתלק מזה, ורק דכיון דיהיב ליה גברא בחריקיה ע"כ מיפטר בהכי, אבל לא דבטל עיקר דין שומר שלו".

הביטוי "גברא בחריקיה" שבו הוא נוקט, שגם הרמב"ן שראינו עשה בו שימוש, משמש אותו לומר שהשומר הראשון הוא עדיין בגדר שומר אך הוא הציב תחליף בדמות שומר אחר. אין זאת מצד דין ביצוע שמירה - הבנה ששללנו לעיל. הדבר גם לא אומר שניתן לתבוע את השומר הראשון - ייתכן שהיכולת להציב תחליף מול הבעלים אומרת שניתן יהיה לתבוע את התחליף בלבד. מה שאומרת ההבנה השנייה של הגר"ח היא שמבחינה מושגית השומר הראשון עדיין בתמונה והוא נפטר על ידי הצבת תחליף. זאת בניגוד להבנה הראשונה, האומרת ששומר יכול להסתלק משמירתו באופן חד צדדי על ידי מסירת הפיקדון לשומר אחר וכך לצאת לגמרי מן התמונה (דבר המתקשר לסוגיה נרחבת של דרכי סיום שמירה, ואכמ"ל).

הטענה שהגר"ח מפתח היא שמאן דאמר שומר שמסר לשומר פטור נוקט בגישת ההסתלקות - כל עוד השומר מוסר את הפיקדון לבן דעת הוא יכול להסתלק בכך משמירתו. מסיבה זו, אומר הגר"ח, ניתן להבין שזה מועיל גם במגרע משמירתו, שכן - כך מניח הגר"ח - לא ניתן להציב תחליף על ידי שומר בדרגה נמוכה יותר. רק מי שמבין ששומר יכול להסתלק יכול לעשות זאת על ידי מסירה לכל בן דעת שהוא. הגר"ח מוסיף שלגישה זו, גישת ההסתלקות, אין משמעות לרצון הבעלים והסתייגויותיו - השומר אינו משועבד לנצח, והוא יכול לסיים את שמירתו ובלבד שהוא מוסר לבן דעת. לכן אין מקום להתחשב בטענות דוגמת "את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה" או "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", משום שרצון הבעלים אינו קובע. לעומת זאת, טוען הגר"ח, מאן דאמר שומר שמסר לשומר חייב נוקט בגישת ה"גברא בחריקיה" - התחליף. על כן, זה ודאי לא יכול להיות במגרע משמירתו, וגם אם הוא משפר את שמירתו זה לא מועיל משום שאנו מתחשבים ברצון הבעלים בקביעת התחליף הלגיטימי, ועל כן הטענות הנ"ל נשמעות.

חשוב לא להתבלבל – בגמרא מופיעה מחלוקת אם שומר שמסר לשומר חייב או פטור, והגר"ח טוען שבעצם מדובר במחלוקת בגדר הפטור של שומר למסר לשומר. רב תופס ששומר יכול להסתלק משמירתו על ידי מסירה לשומר, ועל כן אין לו בעיה לומר ששומר שמסר לשומר פטור. רבי יוחנן נוקט שאין יכולת להסתלק, אך הוא סבור שבעיקרון יש יכולת להציב גברא בחריקיה. כיוון שהסברה היא גברא בחריקיה, היא נתונה לשיקולים של "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" וכו', והדבר מביא בפועל לביטולו של פטור שומר שמסר לשומר, מלבד המצבים שבהם שיקולים אלו אינם תקפים.

הדברים חשובים ונאים למי שאמרם, אולם דומה שאין הם נקיים מספיקות, הן מסברה והן מדברי הראשונים. ראשית, ודאי שגישת הגר"ח אינה הולמת את דברי רש"י, שגם לשיטת רב אם השומר השני פושע ניתן לתבוע את השומר הראשון. שנית, מהי משמעות גישת ההסתלקות במקרה בו אמנם מסר לבן דעת, אך הוא מגרע משמירתו? האם הכוונה היא לנקוט בגישת החריגה בראשונים, הפוטרת לשיטת רב גם בשומר שכר שמסר לשומר חינם והחפץ נגנב או אבד? בהנחה שלא, אזי אם החפץ נגנב או אבד, השומר הראשון יתחייב לשלם, ועל כן קשה לומר שהוא חשוב כמי שכבר השיב את החפץ והסתלק מן התמונה. ומאידך גיסא, במסגרת סברת ה"גברא בחריקיה", נקט הגר"ח שפשיטא שלא ניתן להציב שומר בדרגת שומר חינם בחריקיה דשומר שכר. אולם, הרמב"ן בקטע שראינו - גם מבלי להתמקד במילים "גברא בחריקאי" - נוקט לגבי שומר שכר שמסר לשומר חינם שניתן לתבוע את השומר הראשון במקרה גניבה ואבידה אך לא ניתן לתבוע אותו על פשיעת השני, ומשמע שסברת "גברא בחריקיה" פועלת גם במגרע משמירתו, לגבי אותו היקף שעליו הוא מציב תחליף. אף מסברה קשה להבין את גישת רב אליבא דהגר"ח, שהסתלקות קלה יותר מהצבת תחליף, ושהסתלקות איננה כפופה לשום התנגדות מצד הבעלים.

עם זאת, אכן יש מקום להבחין בתוך גישת התחליף שראינו ברמב"ן בין שתי הבנות אפשריות. הבנה אחת היא שהשומר הראשון עדיין מחויב לבעלים ומציב מולם חלופה שניתן לתבוע, והבנה שנייה היא שבאותו מתחם שעליו יש לו תחליף (ואם השומר השני אינו בדרגה נמוכה יותר מדובר בשמירה כולה) הוא יוצא מן התמונה והשומר השני הוא השומר של הבעלים. אמנם, בכל מקרה לשיטת הרמב"ן הבעלים תובע את השומר השני, אך עדיין יש נפקא מינה. אם השומר הראשון יצא מן התמונה בהיקף המדובר, אזי גם אם הוא במקרה יודע שהשומר השני אינו שומר, אין הוא מחויב לשמור. לעומת זאת, אם הוא עדיין השומר שהתקשר עם הבעלים אלא שהוא מציב להם חלופה שאותה יתבעו, יש מקום לומר שאם הוא יודע שהחלופה איננה שומרת כנדרש, עדיין מחויב הוא לבעלים ולכן עליו לשמור בעצמו (כל זאת על אף שהסברנו שהמסירה לשומר אינה מתפקדת כאחד מאופני השמירה על הנכס).

להלכה, כאמור, אנו פוסקים ששומר שמסר לשומר חייב, מלבד החריגים שבהם ניתן היה לשער שהוא ימסור לשומר השני וההפקדה הייתה על דעת זה. לכאורה, כל ההבנות שהעלינו בגדר פטור שומר שמסר לשומר לרב תקפים גם לרבי יוחנן במצבים אלו. בפועל, ייתכן שיש לחלק בין מצבים שונים. כך, למשל, ייתכן שישנם מצבים שבהם נחשב הדבר כאילו הבעלים הפקידו מלכתחילה אצל השומר השני והשומר הראשון לא היה אלא בגדר שליח, לעומת מצבים אחרים שבהם אכן היה גדר של שומר שמסר לשומר שפטור[5].

א.      סוגיית שומר שמסר לשומר בבבא קמא

"מסרה לרועה - נכנס הרועה כו'. אמרי: תחתיו דמאן? אילימא תחתיו דבעל בהמה, תנינא חדא זמנא: מסרו לשומר חנם ולשואל, לנושא שכר ולשוכר - כולן נכנסו תחת הבעלים! אלא תחתיו דשומר, ושומר קמא אפטר ליה לגמרי; לימא תיהוי תיובתא דרבא, דאמר רבא: שומר שמסר לשומר - חייב! אמר לך רבא: מאי מסרו לרועה? לברזיליה, דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה. איכא דאמרי: מדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר, ש"מ: מאי מסרה לרועה? מסר רועה לברזיליה, דאורחיה דרועה למימסר לברזיליה, אבל לאחר - לא; לימא מסייע ליה לרבא, דאמר רבא: שומר שמסר לשומר - חייב! אמרי: לא, דלמא אורחא דמילתא קתני, והוא הדין לאחר".

כפי שציין כבר הראב"ד בהשגותיו (הל' נז"מ פ"ד הי"א), קשה להבין את שייכותה של מחלוקת האמוראים בבבא מציעא, אודות שומר שמסר לשומר, לתחום בבא קמא, שאין בו משקל למהימנות בשבועה או ל"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", שכן עסקינן בניזק שלא בחר את הגורם שיהיה אחראי לנזקו.

שיטת רש"י

רש"י פירש את הסוגיה כך:

"אלא תחתיו דשומר - והכי משמע מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעו דינא בהדי שני והראשון מסתלק.

שומר שמסר לשומר חייב - אפילו באונסין דאמר ליה מפקיד את מהימנת לי בשבועה איהו לא מהימן לי בשבועה שנאנסה בפ' המפקיד (ב"מ לו)".

רש"י כותב ששאלת שומר שמסר לשומר מכריעה ממי יתבעו בעליה של הבהמה את נזקם, ולא הניזק. כמו כן, הוא מזכיר כאן את סברת המהימנות בשבועה. בפשטות, משמע מדברי רש"י שאכן סוגייתנו נטשה את דיני בבא קמא, ולמדה מתוך משנתנו הלכה הנוגעת לדיני שומרים של מסכת בבא מציעא - הכרעה במחלוקת האמוראים בדין שומר שמסר לשומר. הדבר קצת דחוק בלשון המשנה, אך כך נלמד מייתור הדברים[6].

בעל ה"תורת חיים"[7] ביאר את סוגייתנו בדרך זו (מבלי להסתמך על רש"י) וביאר זאת כך:

"דהא דמשני אלא תחתיו דשומר על כרחך צריך לומר דמתניתין אתי לאשמעינן שהרועה נכנס תחתיו אפילו לענין שאם נאבדה או הוזקה דאזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי רועה והראשון מסתלק דאי לאו הכי הדרא קושיא לדוכתא תנינא חדא זימנא מסרו לשומר כו' דכיון דטעמא דשומר נכנס תחת הבעלים משום דכיון שהשור מצוי אצלו עליה דידיה רמיא לשומרו א"כ מה לי שומר ראשון מה לי שומר שני או שלישי פשיטא דלעולם האחרון חייב דכל מי שהשור אצלו עליה רמיא נטירותא. ולהכי דקדק דקאמר ושומר קמא איפטר ליה לגמרי ולא נקט בקצרה ושומר קמא איפטר ליה משמע דלגמרי איפטר ליה קאמר אפילו לענין שאם נאבדה דאזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי רועה".

ה"תורת חיים" מדגיש שבנוגע לנזיקין פשיטא ששומר שמסר לשומר פטור, משום שהעיקרון בנזיקין הוא "דכל מי שהשור אצלו עליה רמיא נטירותא". בשיעור שעבר ראינו שמספר אחרונים נטו לתפיסה זו וביססוה על דברי התוספות בעניין גזלן, והצבעתי על קשיים בגישה זו. מכל מקום, עמדתו ברורה, ובהקשר הנידון אף אפשרית בהחלט.

כעת נעיין בשיטות הרמב"ם והראב"ד בסוגיה.

הצעה בשיטת הרמב"ם - בבא מציעא יכולה להשפיע על בבא קמא

מדברי הרמב"ם עולה, בניגוד למשתמע מרש"י, שסוגייתנו מתפרשת כפשוטה ומיישמת את המחלוקת מבבא מציעא גם בשמירת נזיקין:

"מסר השומר לשומר אחר השומר הראשון חייב לשלם לניזק, שהשומר שמסר לשומר חייב, והרי הניזק אומר לו: 'למה לא שמרת אתה בעצמך, ומסרת לאחר? שלם לי אתה ולך עשה דין עם השומר שמסרת לו אתה!'" (הל' נז"מ פ"ד הי"א).

הרמב"ם מנמק את ההלכה בהפניה לדין ידוע ממקום אחר, "שהשומר שמסר לשומר חייב", וכנראה שכוונתו לדיני שומרים. נראה שההלכה שנלמדה משם משמעותית גם לנזיקין - בגלל דין שומר שמסר לשומר אין השומר הראשון ניצל מידי הניזק. כמובן, הדבר קשה - וכי מה קשר יש בין סברות "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", ו"את מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה" לניזקים?

בשיעור שעבר ניסיתי לבסס - בהסתמך על דברי הראשונים ובהם הרמב"ם - כיוון שונה מזה של ה"תורת חיים" ועוד אחרונים בהבנת חיוב שומר בנזיקין. על פי הכיוון השונה, חיוב שומר בנזיקין אינו מבוסס על היותו מעין בעלים אלא על התקשרותו כשומר. כך גם לגבי פטור הבעלים - כחלק ממוסד השמירה שיצרה התורה בפרשת שומרים, שעיקרו בשמירה על החפץ שלא יינזק אך מטבע הדברים כולל גם שמירה על החפץ שלא יזיק, התורה אפשרה לבעלים להציב במקומו את השומר כלפי העולם. לפי כיוון זה, יש מקום להציע שהפטור של המפקיד מבוסס על כך שהתורה מאפשרת לו להפקיד ושהפקדה זו היא אירוע הלכתי מוכר ולגיטימי. אם המפקיד הוא בעצמו שומר, והתורה איננה מכירה ביכולתו להפקיד אצל שומר אחר, יש מקום לומר שהפקדה זו גם לא תפטור אותו מאחריות לניזוקים פוטנציאליים. כלומר, על אף שהסיבות לכך שההפקדה איננה לגיטימית נעוצות במחויבות לבעלי הבהמה, יש להן השלכות גם לגבי ניזוקים, משום שהמנגנון שמאפשר לבעלים להיפטר מאחריות בנזיקין איננו מתקיים כאן. על פי זה ניתן להבין את סוגייתנו שתולה את דין שומר שמסר לשומר בנזיקין במחלוקת האמוראים בבבא מציעא[8].

אמנם, ניזהר שלא להתבלבל - בדיני שומרים של בבא מציעא (לפחות לפי הסבר רש"י בסוגיה שם), משמעות הדעה ששומר שמסר לשומר חייב היא שהשומר הראשון חייב גם אם השומר השני שמר והפיקדון נפגע באונס. בבבא קמא ודאי שהדין אינו כן - אם השומר השני שמר והנזק הוא בגדר אונסין, אין סיבה שהניזק ירוויח ויוכל לתבוע את השומר הראשון. המשמעות כאן צנועה יותר - השומר הראשון אינו נפטר מאחריות (אך ודאי ששמירת השני מועילה גם לו).

שיטת הראב"ד

הראב"ד השיג על הרמב"ם, וכתב:

"כל זה אינו מחוור. אלא הניזק גובה מן השני, או מאיזה שירצה. ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים: למה לא שמרת אתה את שורך. וחיי ראשי, כל מה שכתב בזה שלא לצורך הוא, דליכא למימר הכא 'אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר', שהרי הבעלים אינם מפסידים כלום".

עמדת הראב"ד מורכבת. מצד אחד, הוא איננו מקבל את הקישור בין בבא מציעא לבבא קמא: "דליכא למימר הכא 'אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר', שהרי הבעלים אינם מפסידים כלום"[9]. מצד שני, הוא סבור ששומר שמסר לשומר אינו נפטר בכך מאחריות בנזיקין, וניתן לתבוע גם אותו. אמנם, הראב"ד מדגיש שניתן גם לתבוע את הבעלים, ומשמע שאם ישנה שרשרת של עשרה שומרים שהעבירו את הבהמה מיד ליד, ניתן לתבוע את כולם - ובנוסף גם את הבעלים - על נזקיה. כנראה שכל אחד מהם יוכל לגבות החזר מן הבאים אחריו מכוח מחויבותם כלפיו, אך הוא איננו נפטר מן הניזוק. מה הבסיס לשיטה זו?

נוח לפרש את דברי הראב"ד על סמך הסיפא של דבריו בהלכה ד' ביחס לדין שומר בנזיקין:

"לעולם אין הבעלים ניצלין מיד הניזק, והם ידונו עם השומר, ואם יש זמן לשמירתו יחזרו הבעלים על השומר".

הראב"ד סבור שהאחראי הבסיסי מול הניזוק הוא בעליה של הבהמה, והניזוק יכול לתבוע אותו ישירות, והבעלים ייאלץ לאחר מכן לחפש את השומר ולתבוע אותו. בשיעור שעבר הסברתי עמדה זו כביטוי חזק לתפיסה הממקדת את חיוב נזקי ממון בבעלותו של הנתבע על הבהמה המזיקה, שמטילה עליו חיובים ומחייבת שברמה הראשונית הכתובת של הניזק הוא בעליה של הבהמה. אולם, כעת - בעקבות דברי הראב"ד על שומר שמסר לשומר - אני רואה שיש להסביר זאת אחרת. אין לראב"ד דין מיוחד בבעלים דווקא, שאינו יכול להסיר את אחריותו על ידי מסירה לאחר. זהו דין בכל מי שהאחריות מוטלת על כתפיו, שאין הוא יכול להיפטר ממנה על ידי הצבת תחליף. שמירתו של השומר יכולה להועיל לו, מדין שלוחו של אדם כמותו וכדו', אך כאשר השמירה לא התבצעה כנדרש - ניתן לבוא אליו בטענות. כל מי שהוטלה עליו חובת שמירה צריך ליתן את הדין אם השמירה לא נעשתה כנדרש, אלא שאם הוא התקשר עם מישהו שישמור עבורו, הוא יכול ללכת ולתבוע אותו על אי-העמידה בדרישות.

הנה כי כן, מצינו עד כה שלוש גישות ביחס שבין שומר שמסר לשומר בבבא מציעא ובבבא קמא. רש"י והראב"ד סבורים שאין קשר בין הסוגיות, אלא שלרש"י, או לכל הפחות ל"תורת חיים", פשיטא ששומר שמסר לשומר בנזיקין פטור, שכן אין מניעה להעביר את האחריות; לראב"ד, לעומתם, אין יכולת להעביר את האחריות לאחר; ולגישת הרמב"ם הדין כאן תלוי במחלוקת בבבא מציעא, והצענו לכך הסבר.

הצעת הגר"ח בשיטת הראב"ד

מעניין לראות גם את הצעתו של הגר"ח (בקטע שכבר הזכרנו מספר פעמים בשיעור זה ובקודמו) בשיטת הראב"ד. ר' חיים מסתמך על חלק מהיסודות שכבר הבאנו מדבריו ומפתח אותם לביאור סוגייתנו אליבא דהראב"ד, באופן שיסביר גם אליבא דהראב"ד מדוע יש לתלות את דין שומר שמסר לשומר בנזיקין במחלוקת האמוראים בבבא מציעא.

לשיטת הראב"ד, שהניזוק תובע את הבעלים והבעלים תובעים פיצוי מן השומר, פשיטא לכאורה שהוא הדין ששומר אינו יכול להיפטר, ושלכן שומר שמסר לשומר יהיה חייב בנזיקין. אם כן, כיצד ניתן להעלות אפשרות ששומר שמסר לשומר יפטר בנזיקין, ולתלות זאת בדעה בבבא מציעא ששומר שמסר לשומר פטור?  

 כזכור מהשיעור הקודם, עמדתו של הגר"ח - בהסתמך על דברי התוספות ביחס לגזלן - היא ששומר חייב בנזיקין בדומה לבעלים, ולא מדין שומר (הגר"ח אינו רואה סתירה בין עמדה זו לבין שיטת הראב"ד שהניזוק תובע את הבעלים והבעלים תובעים פיצוי מן השומר - ואני מתקשה בכך!). בהתאם לכך, מסביר הגר"ח שהדבר נובע מהבנה של שומר שמוסר לשומר כמציב גברא בחריקיה. באופן כזה, אכן לא יכול השומר שמסר לשומר אחר להיפטר מנזיקין. אולם, אם ננקוט כהבנה השניה, ששומר שמוסר לשומר מסתלק בכך משמירתו - הדבר אמור להועיל גם לעניין נזיקין. לדעת הגר"ח, זוהי בדיוק מחלוקת האמוראים בדין שומר שמסר לשומר - האם מדובר בהצבת גברא בחריקיו של השומר או בהסתלקות. כעת מובן מדוע תולה הגמרא את דין שומר שמסר לשומר בנזיקין במחלוקת האמוראים מפרק המפקיד. אף שהסברות של "אין רצוני..." ו"את מהימן..." אינן שייכות בנזיקין, אין הן שורש המחלוקת. שורש המחלוקת הוא בשאלה האם מדובר בהסתלקות או בגברא בחריקיה. דעת הראב"ד היא שמדובר בהצבת גברא בחריקיו של השומר - זוהי כוונת הגמרא שקישרה את הדין לדעה האומרת ששומר שמסר לשומר חייב - ולכן אינו נפטר בכך מנזיקין.

ושוב, נאה הצעה מבריקה זו לגאון שאמרה, אך כיוון שקומות היסוד שעליהן בנוי המגדל - הן לעניין הבנת מחלוקת האמוראים בדין שומר שמסר לשומר והן לעניין אופי חיוב שומר בנזיקין ופטור הבעלים - הן בעייתיות לעניות דעתי, העדפתי להציע דרכים אחרות בביאור שיטות הראשונים בסוגיה.

לשיעור הבא:

בשיעור הבא נעסוק בסוגיה שומר אבידה. יש ללמוד את הגמרא החל מ"איתמר שומר אבידה" (נו:) עד סוף הסוגיה בסוף נז: "בטוען טענת לסטים מזויין, ונמצא לסטים שאינו מזויין", אך השיעור יעסוק רק בתחילת הגמרא, בעצם מחלוקת רבה ורב יוסף בדין שומר אבידה. נסו לחשוב על מחלוקתם וכן על עצם ההנחה ששומר אבידה חייב בשמירה, ולו כשומר חינם, על אף שהוא מעולם לא התקשר עם הבעלים והסכים לכך. ראו גם תוספות ד"ה בההיא עד "אסור למודר אבל לא הוה שומר שכר". [אם יש זמן, עיינו גם בדברי הר"ן על הרי"ף במסכת סוכה יא. באלפס בקטע הבא:

"שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. פרש"י ז"ל אפי' בשעת חנייתן... ואיכא למידק אם יכולין לקיים את שתיהן אמאי פטורין דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו מי מפטר משאר מצות הא ודאי לא וה"נ מוכח בפרק אין בין המודר דאמרינן התם [דף לג ב] המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבדתו אף על גב דמהני ליה פרוטה דרב יוסף משום דלא שכיח ואי כל זמן שאבדה בידו מפטר מליתן ריפתא לעניא הא ודאי שכיחא טובא אלא על כרחין לא מפטר אלא שעה שהוא עוסק בה כגון טלית של אבדה ששטחה לצרכה או בהמה שנותן לפניה מזונות דלא שכיח שבאותה שעה יבא עני וישאל ממנו לפיכך העלו בתוספות דלא פטירי אלא היכא שאם יקיימו מצות סוכה יבטלו ממצותיהן... ולא נ"ל כן דפשטא דמילתא לא משמע כן... לפיכך נ"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אף על פי שיכול לקיים את שתיהן וההיא דנדרים לא מוכחא מידי דודאי בשעה שהאבדה משומרת בתיבתו לא מפטר דעוסק במצוה אמרינן ולא מקיים מצוה ומי שאבדה אצלו אף על פי שהוא מקיים מצוה אינו עוסק בה אלא בשעה שמנערה לצרכה ובההיא שעתא ודאי פטור למיתב פרוטה לעני אף על פי שאפשר לקיים את שתיהן ולחזור לנערו אלא בההיא גוונא לא שכיח והיינו טעמא דמדפטר רחמנא חתן אף על גב דאפשר ליה ליתובי דעתיה ולקיים את שתיהן וכדכתיבנא ילפינן כל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אף על פי שאפשר"].