דילוג לתוכן העיקרי

ערכין | דף ה | דיני ערכין בגוי

 

במשנה (ה עמוד ב) הובאה מחלוקת תנאים ביחס לדיני ערכין בגוי, הן בשאלת היכולת של גוי להעריך והן בשאלת היכולת של אחרים להעריך אותו:

"עובד כוכבים - רבי מאיר אומר: נערך אבל לא מעריך, רבי יהודה אומר: מעריך אבל לא נערך.
וזה וזה מודים שנודרין ונידרין".


מחלוקת התנאים כפולה, ודעותיהם מתהפכות בדין גוי שמעריך ובדין גוי שנערך. בברייתא המובאת בגמרא מבואר ששני התנאים נאלצו למעט גוי באחד הדינים משום שכתוב "בני ישראל" ולרבות גוי בדין השני משום שנאמר "איש". בעיון זה ננסה להציע הסבר לשורש מחלוקת התנאים ולבחון האם קיים קשר בין עמדותיהם בשני הדינים הנ"ל.

קיימות שתי גישות עקרוניות בהבנת הדין העקרוני של ערכין:

א. נדר של סכום כסף מסוים. כפי שניסח זאת החזון אי"ש (ערכין סימן כט, בהו"א): "דלכאורה האומר ערכי עלי הרי הוא נודר בסכום האמור בתורה".

ב. חובת פדיון של קדושה שחלה על הנערך. בשלטי הגיבורים (ע"ז יג עמוד א) מבואר שהמעריך מקדיש את גופו של הנערך "אלא שפודהו אחר כך מיד הקדש בדמי ערכו".

נראה ששתי האפשרויות הללו יכולות לעמוד בבסיס המחלוקת ביחס ליכולת של נכרי להעריך. אם מדובר בנדר רגיל, מובן שגם נכרי יכול להעריך, כפי שנאמר בסוף המשנה הנ"ל: "זה וזה מודים שנודרין". החובה לקיים נדרים ושבועות הייתה קיימת כנראה כבר אצל בני נוח כפי שעולה ממספר מקורות, ובוודאי שנדריהם חלים ביחס להקדש שבו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט (עיין אבני מילואים סימן א ס"ק ב). לעומת החובה לקיים נדרים, החובה לפדות הקדשות הינה חובה מיוחדת שהתחדשה ביחס לישראל ולא מצינו שנאמרה לבני נוח.

באופן מעט עקיף יותר, ייתכן ששתי הגישות הללו מסבירות גם את המחלוקת ביחס לגוי שנערך. משמעותם של סכומי הערכים שבתורה, המנותקים מן השווי הריאלי של הנערכים, יכולה להיות מוסברת בדרכים שונות לאור החקירה הנ"ל. אם מדובר בנדר, עלינו לומר שמנקודת מבטה של התורה קיימים ערכים אובייקטיביים לכל אדם על פי מגדרו וגילו, בלי קשר למצבו האישי. אך אם מדובר בפדיון הקדש ניתן להסביר זאת בכך שהתורה קבעה סכום קבוע לפדיון אף שאין הוא משקף את הערך האמיתי, משום שהקדשות נפדים גם בפחות (או יותר) מכדי דמיהם.

ממילא נראה ששאלה זו תשליך על היכולת להעריך גוי. אם מדובר בערכים אובייקטיביים שאותה קבעה התורה, הרי שערכים אלו נאמרו רק ביחס לישראל ואין מקום לגוי בפרשת הערכים (בדומה לטומטום ואנדרוגינוס). אך אם מדובר בסכום קבוע שבו יש לפדות את הנערך, אין מניעה לומר שגם גוי ייפדה בסכום זה בלי קשר לערכו האמיתי.

לסיכום, מדברינו עולה שדעת רבי מאיר היא שערכין הם חובת פדיון הקדש ועל כן ניתן גם לפדות גוי שנערך אך אין חיוב על גוי לפדות מה שהקדיש. ואילו לדעת רבי יהודה ערכין הם נדר בסכום מסוים אשר גם גוי יכול לנדור אך אי אפשר לנדור בערך של גוי משום שערך זה לא נקבע בתורה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)