דילוג לתוכן העיקרי

דיני קנסות

קובץ טקסט

 

דיני קנסות ודיני ממונות

 

"דיני קנסות - זה שמשלם יותר מדינו"           (רש"י ח.).

המשנה בפרק ראשון קובעת כי דיני קנסות נידונים בשלושה בדומה לדיני ממונות רגילים. הדוגמאות הראשונות המובאות במשנה הם תשלומי כפל, ארבע וחמישה בהם הגנב צריך לפצות בסכום גבוה יותר ממה שגנב. כפי שרש"י כתב בקצרה, דיני קנסות הם דינים בהם משלמים יותר מסכום הנזק. מטרת התשלום במקרה זה אינה רק להחזיר את המציאות כפי שהייתה לפני הפגימה, אלא גם להוסיף הרתעה ולהודיע על חומרת המעשה.

הגמרא (ח.) שואלת האם בדומה לשאר דיני ממונות, גם בדיני קנסות יכול לדון יחיד מומחה[1]. למסקנה אומרת המגרא כי יש צורך בשלושה דיינים דווקא. נראה, כי הלכה זו מלמדת על ההבדל הקיים בין דיני ממונות ודיני קנסות. הדמיון בין שני תחומים אלו טמון בעובדה שבשני המקרים מדובר על תשלום כספי בלבד, אולם יש להבחין ביניהם: בדיני קנסות יש צורך בעמידה הרשמית של בית דין שהוא בעל הסמכות והוא היחיד שיכול להטיל חיוב ממוני מעבר לסכום ההיזק. דיין מומחה הינו בקיא בהלכות אך אין לו את הסמכות והמעמד ליצור פסק רשמי של בית הדין.

הלכה נוספת המייחדת את דיני קנסות על פני שאר דיני ממונות, הינה ההלכה הבאה:

"דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל, אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן, לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ..."

                                                  (הלכות סנהדרין פ"ה, הלכה ח).

אחד ממקורות ההלכה מופיע בהמשך הפרק בדף יג,ב בסוגיה הדנה בסמיכת זקנים. בגמרא זו מוזכר שבזכות רבי יהודה בן בבא לא בטלו דיני קנסות הואיל ובמסירות נפשו סמך חכמים נוספים בימי בר כוכבא[2].

טעם נוסף לייחודיות של דיני קנסות על פני שאר דיני ממונות, מובא בדברי רש"י:

"דא-להים כתיב (שמות כב), דמשמע דיינין מומחין, והיינו סמוכין, ובשאר דיני ממונות לא בעינן מומחין... משום נעילת דלת, והיכא דליכא נעילת דלת כגון בארבעה שומרין, וגזילות, דיינינן בבבל אף על גב דליכא סמוכין, דשליחותייהו קא עבדינן, כדמפרש..., אבל בקנסא - לא עבדינן שליחותייהו, משום דלא שכיחא, ולית בה חסרון כיס"     (יג: ד"ה למידן).

לדעת רש"י, הכלל המאפשר לדיינים בימינו לדין דיני ממונות - שליחותייהו קא עבדינן - תקף רק בנוגע להלכות השכיחות[3].  על פי רש"י ההבדל בין דיני קנסות ודיני ממונות המתבטא בדרישה לדיין מומחה ומוסמך, אינו מעיד על הבדל מהותי אלא על רמת השכיחות והצורך לקיים את הדיונים כאשר אין צד שהפסיד כסף.

מדברי הרמב"ם במשנה תורה, עולה כי יתכן והרמב"ם אינו מסכים לטעמו של רש"י. בסוף ההלכה שצוטטה לעיל מסביר הרמב"ם את טעם החילוק:

"...אע"פ שאין בית דין של חוצה לארץ א-להים, שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין, ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן"                                                           (הלכה ח).

"אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס, כגון הודאות והלואות ומזיק ממון חבירו, אבל דברים שאין מצויין אע"פ שיש בהן חסרון כיס כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים המצויין אבל אין בהן חסרון כיס כגון תשלומי כפל אין דנין אותן דייני חוצה לארץ, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים בתוקע לחבירו ובסוטר את חבירו וכיוצא בהן אין גובין אותו דייני חוצה לארץ, וכל המשלם חצי נזק אין גובין אותו דייני חוצה לארץ חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס"       (הלכה ט).

בהלכה ח הרמב"ם מסביר כי קיים הבדל בדין שליחותייהו בין דייני חו"ל ודייני ארץ ישראל הסמוכים. לעומת זאת בהלכה ט הרמב"ם מביא טעם אחר לדין האוסר על דייני חו"ל לדון דיני קנסות, והוא כי הותר להם לדון רק דברים המצויים תמיד שיש בהם חסרון כיס. ניתן להסביר כי הלכה ט מסבירה את הלכה ח ואז הרמב"ם סובר כדעת רש"י. אך ניתן גם להסביר שהרמב"ם מבדיל בין ההלכות, ומבין שיש שני הבדלים בין דיני ממונות ודיני קנסות. הבדל אחד מוזכר בהלכה ט ונובע משכיחות הדינים והשאלה האם יש חסרון כיס לאחד מהצדדים. הבדל נוסף נובע ממעמדו של בית הדין כך שלא ניתן להחליף את בית דין הסמוך לעניין זה כפי שהסברנו לעיל.

כפי שהזכרנו, אנו מוצאים בראשונים שני סוגי דינים שלא ניתן לדון היום: דינים שאינם שכיחים, ודיני קנסות. קצות החושן מסביר כי קיימת נפקא מינה בין שני סוגי ההלכות:

"דע דבשו"ע כאן אינו מחלק בין דיני קנסות ממש, ושאר גזילות וחבלות וכל מילי דלא שכיח ולית ביה חסרון כיס, אבל ההבדל מבואר דממון ממש אע"ג דלא דיינינן ליה בזמן הזה כיון דלא שכיחי ולית ביה חסרון כיס מ"מ לצאת ידי שמים הוא בעצמו צריך לשלם וגזלן הוא אם אינו משלם, אבל קנס ממש לא שייך בהו דינא דשמים משום דכל דיני קנסות אין הדבר תלוי רק 'אשר ירשיעון אלהים' ואם אין הב"ד דנין אותו לא שייך בהו דינא דשמים..."         (א,ז).

לפי דברי קצות החושן, בדיני קנסות החיוב לא חל על האדם עד שבית דין יחליט שצריך להטיל קנס. דיני קנסות שונים במהותם מפטור של אינו שכיח, כאשר כוחם נובע מהחלטת בית דין וברגע שאין סמוכים אנו מנועים מלדון בהם.

האם ניתן לדון בימינו?

כאמור, בימינו לא ניתן לדון דיני קנסות, וכן אין סמכות לדון בדיני ממונות שאינם שכיחים. כתוצאה מעובדה זו מערכת בתי הדין כיום חסרת שיניים, ובמקרים רבים היא מנועה מלדון במקרים של תביעות. מקרים כמו נשיכת כלב, גרימת בושת לאדם על ידי פגיעה חיצונית, הטרדה מינית או פרסום בעיתון, אינם יכולים להגיע לדיון בבית דין רבני למרות שמדובר על תביעות שכיחות שיכולות לצוץ בכל יום.

הבעיה שנוצרת מכך הינה כפולה: ראשית בית דין אינו יכול להתמודד עם תביעות שמוגשות אליו. שנית, מטרתנו להציג מערכת משפט מלאה שיכולה לתפקד באופן מלא כבתי המשפט במדינת ישראל. בעקבות מצב זה, אנו נתקלים בבעיה ולא יכולים להציג אלטרנטיבה ראויה למערך המשפט במדינה.

בהמשך השיעור נעיין בדרכים שונות אפשריות של יישום דיני קנסות בימינו. בגמרות ובפוסקים אנו מוצאים מספר כיוונים באילו מקרים ניתן לדון דיני קנסות או להוציא לפועל את הקנס למרות שלא דנים בו בבית דין של סמוכים[4]. יש לציין שגישות אלו סותרות במקצת את שיטת קצות החושן שהזכרנו לעיל, שהרי לדעתו לא ניתן לדבר על חיוב בדיני קנסות כל עוד בית דין לא התכנס וחייב, בניגוד לדיני ממונות שאינם שכיחים.

נקודה נוספת שיש להעיר נוגעת לפסק השו"ע. כידוע, הטור והשו"ע הזכירו בספרם רק הלכות ששייכות הלכה למעשה בימינו . אולם השו"ע פסק מספר דיני קנסות להלכה (חו"מ סימן תכא) ונראה מדבריו כי גם בימינו ישנה אפשרות לדון הלכה למעשה בדיני קנסות.

 1. תפיסה

"והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא - משונה הוא, ולא מגבינן בבבל. והני מילי ברברבי, אבל בזוטרי אורחיה הוא. ואי תפס לא מפקינן מיניה. ואי אמר: קבעו לי זימנא דאזלינא לארעא דישראל - קבעינן ליה. ואי לא אזיל משמתינן ליה. ובין כך ובין כך משמתינן ליה - עד דמסלק הזיקא..."     (בבא קמא טו:).

הגמרא מתמודדת עם הבעיה שחצי נזק נחשב כקנס וממילא לא ניתן לגבותו בבבל. בדברי הגמרא עולים מספר דרכים כיצד להתמודד עם המזיק וכרגע נתייחס לעקרון הראשון- "אי תפס לא מפקינן מיניה".

בדברי הגמרא לא ידוע האם ראוי שהניזק יתפוס את ממון המזיק, וכן מה הסכום שהניזק יכול לתפוס. בדברי הראשונים מצאנו מספר הגבלות:

  • רבינו תם כותב שניתן לתפוס רק את החיה שהזיקה אך לא ניתן לתפוס משאר החפצים של המזיק.
  • הרמ"ה (מובא ברא"ש) כותב כי ניתן לתפוס רק עד סכום הנזק ולא יותר.
  • לפי הרמ"א ניתן לתפוס אך ורק במקרה של חצי נזק אך לא ניתן לתפוס במקרה של תשלומי כפל שמדובר על סכום שגבוה מההיזק.

לעומת שיטות אלו כותב הרא"ש:

"... ולא יכולתי לעמוד על דבריו (-ר"ת) דאם לקח יותר מכדי נזקיו יכולין ב"ד לדון כדי שיחזיר לו המותר ולא מיקרי דיני קנסות בבבל שהרי כבר נפרע מנזקו בתקנת חכמים שאמרו לא מפקינן מיניה ואין אנו דנין אלא להחזיר את המותר. הלכך נראה דבכל מידי דתפס לא מפקינן מיניה... ולא נראה לי (-דעת הרמ"ה) דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו, בכל כה"ג עביד איניש [דינא] לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא..."                                                               (א,כ).

לפי דעת הראש בעניין זה מותר לאדם לעשות דין לעצמו, כאשר החיוב מוטל על המזיק אך לא ניתן ליישם זאת בהליכים משפטיים. דברי הרא"ש מנוגדים לדברי קצות החושן, ומדבריו משמע שמדובר על חיוב מהתורה שאינו צא]שר לדון זאת בימינו. בעקבות כך במידה והאדם תפס את המגיע לו, לא ניתן להוציא ממנו.

כנראה שר"ת והרמ"ה מבינים בצורה אחרת את חיוב הקנס. נראה כי לדעתם אין חיוב כספי המוטל על המזיק כרגע. אם היה לנו בית דין סמוך היינו דנים את המזיק ומחייבים אותו, אך היום אין חוב כלפי המזיק כלל. בעקבות כך רק אם האדם תפס כסכום ההיזק או מהחפץ שהזיק לו אנו לא נתערב, אך אם תפס יותר מכך הרי שמדובר בגזילה.

2. נידוי

"מנהג הישיבות בחוצה לארץ, אף על פי שאין גובין שם קנס - מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לארץ ישראל, וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין נדויו בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס, וכן אם תפש הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול אין מוציאין אותו מידו" (רמב"ם הלכות סנהדרין ה,יז).

מנהג הגאונים בעקבות דברי הגמרא הינו כי ניתן לנדות את המזיק עד שיגיע להסכם עם הניזוק. המטרה היא להגיע לפשרה ולתשלום של הקנס והיישום נעשה על ידי כוח הנידוי שיש לבית הדין. דברי הגאונים הובאו ברי"ף, כפי שראינו ברמב"ם ונפסקו להלכה בשולחן ערוך (א,ה).

הפתרון של תפיסה הוא פתרון עוקף בית דין- עביד איניש דינא לנפשיה, ולכן אין זו דרך המלך שניתן להורות עליה הלכה למעשה. אפשרות הנידוי נותנת כוח ביד בית דין ומאפשרת יישום דיני קנסות הלכה למעשה ללא התדיינות של דיני קנסות. כיום, כוחו של הנידוי אינו משתווה לכוחו בימי הקהילות בגלות וגם אפשרות זו כבר אינה יעילה.

כפי שראינו, בדברי הרמב"ם מוזכרת גם האפשרות לדרוש מהמזיק לבוא לדיון בארץ ישראל. נקודת ההנחה בדברי הגמרא היא כי בארץ ישראל יש דיינים סמוכים ולכן יש כוח בידי הניזק לחייב את המזיק לעלות עמו לארץ ישראל. נציין כי למרות שהרמב"ם מציין אפשרות זו, ברור כי בימיו אפשרות זו היתה תיאורטית הואיל וגם אם היו עולים לארץ ישראל לא היה בפני מי לדון. למרות זאת, מצאנו במספר אחרונים שהסבירו שהאפשרות לזמן את הפוגע לדיון בבית דין בירושלים אפשרית גם בימינו[5].

מספר אחרונים כותבים שבמקום נידוי יכולים בית הדין להטיל פשרה, כך שבפועל הניזק יקבל פיצוי במקום הקנס[6]. מדובר על סנקציה כנגד הפוגע כאשר אנו מחייבים אותו להגיע לדיון בבית הדין אא"כ הנידונים יגיעו להסכמה לגבי פיצוי. כמו פעולת הנידוי, גם מטרת השליחה לדיון בירושלים היא להביא את שני הצדדים להסכמה בדבר גובה הפיצוי כך שבפועל הקנס ישולם.

3. מיגדר מילתא

בשיעור השני על המסכת הזכרנו שחלק מכוחם של חכמים לדון בימינו נובע ממיגדר מילתא, ומן החובה לשמור על תיקון המדינה[7]. נראה כי ניתן לקחת עיקרון זה, ועל פיו להתיר לדון דיני קנסות בימינו. וכך כותב המאירי בסוף פרק ה' במסכתנו:

"...דרך הפלגה אמרו אין מושיבין בסנהדרין אלא תלמיד חכם היודע לטהר את השרץ מן התורה. ויראה לי בפירוש דבר זה שאם יראו תקלות יוצאות בדורותיהם באי זה דין תורה, יצאו לחדש דינים ולהוסיף ולגרע להוראת שעה, וליתן סמך לדבריהם מן התורה. ובדומה לזה כתבו הגאונים בדיני התלמוד שיש ביד רבנים או גאונים לחדש גזרות ותקנות דרך כלל או דרך פרט להסיר אי זה ענין מכוער לפי מה שיראה בזמנו בסמך מועט...".

ההבנה שחכמים יכולים לחדש תקנות כדי לשמור על תיקון המדינה מתקשרת עם תקנה הגאונים על הנידוי. כפי שחכמים יכולים לתקן לנדות את מי שחייב בדיני קנסות, כך הם יכולים לקבוע כתקנה תשלום של פיצוי כספי כדי לבטל את הנידוי.

בנוסף לעקרון זה שכבר עסקנו בו בשיעורים הראשונים למסכת, כותב המאירי שאם היהודים קיבלו רשות בגלות לדון בדיני ישראל וקיבלו את הסכמת העם, הרי זה כאילו קיבלו עליהם בעלי דבר לדון בדין ישראל. בעניין זה ערוך השולחן מזכיר שתי נקודות:

"אף על פי שאין דנין דיני קנסות בזמן הזה, מכל מקום המזיק יחוש לעצמו לצאת ידי שמים, ולקיים כל תשלומי קנסות שחייבה התורה, ואשר חייבו רבותינו הקדושים בעלי המשנה והגמרא והגאונים.

ואם קבלו הבעלי דין עליהם דיינים שידונו להם דין הקנס - מהני הקבלה, כמו בקבלת קרוב או פסול שיתבאר בסימן כ"ב. ובמקום דבשם אינם יכולים לחזור - גם בכאן אינם יכולים לחזור. ואף שיש מי שמסתפק בזה, מכל מקום נראה לי שכן עיקר לדינא. ולא גרע דיין שאינו סמוך מקרוב או פסול" (חו"מ א,יג).

בראשית דבריו ערוך השולחן כותב כנגד דברי קצות החושן שהובאו בתחילת השיעור. לפי ערוך השולחן גם בימינו יש עניין לצאת ידי שמים ולשלם על חיוב קנס שלא נידון בבית דין.

בנוסף, ערוך השולחן מוסיף שלמרות שבימינו לא דנים דיני קנסות, אם קיבלו עליהם הבעלי דין שידונו להם קנס מהני הקבלה. לאור שילוב של דברי המאירי וערוך השולחן ניתן להגיד שקבלת כל העם שווה לקבלת בעלי הדין וניתן לדון לפי הסכמה זו דיני קנסות. לכן כאשר הסמכות תינתן על ידי מלכות ומדינת ישראל ועל ידי הסכמת מוסדות המדינה המבטאים את הסכמת הקהל, הדבר יועיל שבית הדין יוכל לדון דיני קנסות.

4. ערכאות

כידוע, קיים איסור לקיים דיון בערכאות של גויים, או בערכאות שלא דנים בהם כמשפט התורה על חשבון דיון בבית דין רבני[8]. לאור דברינו לעיל, מהי עמדת ההלכה בנוגע למקרים בהם לא ניתן לקיים דיון בבית הדין? השאלה העומדת על הפרק הינה בעצם האם התורה שוללת לחלוטין את הלגיטמציה של מערכת בתי המשפט.

יתכן וניתן להכיר במערכת המשפט של מדינת ישראל במקרים בהם לא ניתן לקיים את דין התורה[9]. כך לדוגמה יש מהאחרונים שהכירו במערכת המשפט של מדינת ישראל במקרה שלא ניתן להשיג הסכמה של שני הצדדים לכך שהדיון יתבצע בבית דין, או לחילופין כאשר בית דין מנוע מלדון בעניין כמו דיני קנסות. היתר כעין זה מופיע בתשובת הרשב"ש:

"עוד אמרו חכמים כל המעמיד להן לישראל דיין... ולכשתתבונן בה תמצא שלא נאמרו הדברים אלא במעמידו על הצבור שלא ברצונם, אבל אם העמידוהו מעצמם יכולים הם. והגע עצמך שהציבור שרצו לעשות תקנה או גדר להפקיר ממון צריך בה ב' תנאים, האחד שיהיה עמהם אדם חשוב ורוב הצבור נסמכים בה, או אין להם אדם חשוב בעיר... ואם אין שם חבר עיר שנזכר בגמרא בשם אדם חשוב והוא תלמיד חכם כפירוש המפרשים ז"ל גדול החכמים שבעירם צריך שתהיה התקנה ברצון כלם ומי שלא היה בה לא נתחייב בה..."    (סימן תריא).

כאשר יש הסכמה של רוב הציבור ושל אדם חשוב, ניתן למנות גם דיין שאינו הגון לדיין על הציבור. על יסוד עקרון זה יש שהציעו דרך הלכתית לבסס את ההכרה במערכת בתי המשפט ובייחוד במקרים בהם בתי הדין מנועים מלדון.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תש"ע

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

 

 

[1]   בעניין זה עסקנו בשיעור הקודם.

[2]   מקור נוסף הוא בגמרא בב"ק טו,ב שם נאמר כי בימיהם אין לחייב על נזקי קרן של שור תם בבבל כיוון שאין שם דיינים סמוכים. נדון בגמרא זו בהמשך.

[3]   בשיעור הראשון למסכת הסברנו בקצרה את העקרון הזה.

[4]   עקרונות אלו מובאים במספר מאמרים, כאשר בכל מאמר מודגשים כיוונים שונים. ראה לדוגמה- הרב רצון ערוסי- 'דיני קנסות בבתי דין לממונות בזמן הזה', תחומין כה; הרב צבי ליפשיץ- 'פיצוי על בושת דברים', תחומין טז.

[5]   ראה במאמרו של הרב רצון ערוסי לעיל הערה 3.

[6]   ראה בעניין זה במאמרו של הרב יועזר אריאל- 'הצורך ההלכתי בשטר בוררות', תחומין יד.

[7]   ראה בדברי הטור והשו"ע בחו"מ סימנים א-ב בעניין זה, ובבית יוסף שהביא את תשובות הראשונים. בהקשר של יישום דיני קנסות בימינו ראה את דברי הציץ אליעזר בספרו הלכות מדינה חלק א, שער א, פרק ה וסעיף זה מבוסס על דבריו.

[8]   לא נעסוק במסגרת שיעור זה בדין ערכאות של גויים ובמעמד בתי המשפט במדינת ישראל. מאמרים רבים נכתבו בעניין זה וניתן למוצאם בקלות בעזרת האינטרנט וכן בכרכים השונים של תחומין. בעז"ה נעסוק בנושא זה בהמשך המסכת.

[9]   ראה בעניין זה במאמרו של פרופ' א. שוחטמן- ' מעמדם ההלכתי של בתי המשפט במדינת ישראל', תחומין יג; בנספח של הרב ורהפטיג על מאמרו של הרב רצון ערוסי (לעיל הערה 3)- ' כיצד נשיב שופטינו כבראשונה?'.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)