סמיכות גאולה לתפילה

 

נחלקו האמוראים אם צריך לסמוך גאולה לתפילת ערבית: "אמר רבי יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית רבי יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע תקנום" (דף ד:). מלשון הגמרא משמע שבתפילה של שחרית הכל מודים שצריך לסמוך גאולה לתפילה, כמו שלמדנו: "לקריאת שמע כותיקין דאמר רבי יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום" (דף ט:). בתוספות מובאה מחלוקת כיצד לפסוק:

 "ומיהו בסדר רב עמרם פירש מה שאנו אומרים קדיש בין גאולה לתפלת ערבית לאשמעינן דלא בעינן מסמך גאולה דערבית לתפלה משום דתפלת ערבית רשות. ולא נהירא דאם כן ר' יוחנן סבירא ליה תפלת ערבית חובה דפלוגתא היא דרב ור' יוחנן והלכה כר' יוחנן. ונכון להחמיר ולהזהר מלספר בינתים ואי תימא קשיא הלכתא אהלכתא דקיימא לן תפלת ערבית רשות והכא פסקינן כרבי יוחנן צריך לומר דאפילו אי סובר רבי יוחנן כרב דאמר רשות היא מכל מקום מחייב לסמוך. אם כן גם לנו יש לסמוך".

לדעת רב עמרם גאון, תיקנו לומר קדיש בין גאולה לתפילה ערבית להורות שאין חיוב לסמוך גאולה לתפילת ערבית. אך תוספות מצדדים לומר שאנו פוסקים כמו רבי יוחנן שחייב לסמוך גאולה לתפילת ערבית. אך יש להבין, מדוע תיקנו לומר קדיש בין גאולה לתפילה, לפי תוספות. הלוא בשחרית תיקנו לומר קדיש לפני ברכות קריאת שמע כדי לא להפסיק בין גאולה לתפילה. דברי התוספות צריכים ביאור.

נפסקה להלכה כשיטת רבי יוחנן, שגם בערבית צריך לסמוך גאולה לתפילה, כפי שפסק המחבר: "אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה" (או"ח סימן קל"ו סעיף ב). אבל עיין בשו"ע לגבי תפילת שחרית שהמחבר פסק: "צריך לסמוך גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפי' באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק חוץ מה' שפתי תפתח" (או"ח סימן קיא סעיף א), כאשר בערבית המחבר פסק שאפשר להכריז על ראש חודש ולהוציא מי שלא שמע ברכו, בין גאולה לתפילה (עיין סימן רל"ו סעיף ב). כמו כן, המחבר מבחין בין שחרית לערבית לגבי פריסה על שמע: "ואסור להפסיק בדברים אלו בין גאולה לתפלה או בק"ש וברכותיה ולכן אסור לשליח ציבור להפסיק בין ק"ש לתפלה או בק"ש וברכותיה כדי לפרוס על שמע לאותן הבאים לבהכ"נ לאחר שהתפללו הקהל קדיש וברכו והתחיל בברכת יוצר אור אבל בברכת ערבית שהיא רשות יכול להפסיק להוציא אחרים י"ח (או"ח סימן סט).

מדברי המחבר נראה שאף על פי שצריך לסמוך גאולה לתפילת ערבית, אין זה דומה לדין סמיכת גאולה לתפילת שחרית. הרמב"ם כבר רמז להבחנה בין שחרית לערבית כאשר פסק: "כל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה והעונה אחר ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות הרי זה משובח כגון אחר בונה ירושלים בברכת המזון ואחר ברכה אחרונה של קריאת שמע של ערבית וכן בסוף כל ברכה שהיא סוף ברכות אחרונות עונה בה אמן אחר עצמו" (הלכות ברכות פרק א הלכה טז). הרמב"ם הזכיר עניית אמן לאחר הברכה האחרונה של ק"ש של ערבית, ומשמע שאסור לענות אמן אחר ברכה אחרונה של קר"ש של שחרית. אך עלינו לברר, מהו ההבדל בין שחרית לערבית בדין זה, הלוא ראינו ששיטת רבי יוחנן הדורש סמיכת גאולה לתפילת ערבית נתקבלה להלכה?

 

על מנת להבין את ההבדל בין שחרית לערבית בדין זה, יש לעמוד על משמעות סמיכת גאולה לתפילה. כבר ראינו את הסוגיה בדף ט: "תניא נמי הכי ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום". במבט ראשון נראה שתפילה כוותיקין וסמיכת גאולה לתפילה הם שני דינים שונים, שמצטלבים במקרה בתפילת ותיקין. כלומר, משום שלכתחילה רצוי להתפלל עם זריחת השמש, ממילא צריך לקרוא קריאת שמע וברכותיה לפני הזריחה, כדי לקיים דין נפרד של סמיכת גאולה לתפילה. אבל תפילה עם הזריחה איננה קשורה כלל לדין סמיכת גאולה לתפילה. הלוא תפילה עם הזריחה נלמד מהפסוק: "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהילים עב, ה). ומצאנו מעין דין זה גם בתפילת מנחה, כאשר אין שום עניין של סמיכת גאולה לתפילה: "אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה ואמר רבי זירא מאי קראה ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים"[1] (דף כט:). מאידך, ברור שמי שאינו מתפלל עם הזריחה, עדיין חייב לסמוך גאולה לתפילה.

ברם, עיין בהמשך הגמרא שמפליגה בשבח מי שסומך גאולה לתפילה: "העיד רבי יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא דבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום כולו ... אמר ליה רבי אלעא לעולא כי עיילת להתם שאיל בשלמא דרב ברונא אחי במעמד כל החבורה דאדם גדול הוא ושמח במצות זימנא חדא סמך גאולה לתפלה ולא פסיק חוכא מפומיה כוליה יומא". ועיין בתוספות (ד"ה כל הסומך) שתמהו: "והלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומאי רבותיה דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומיה". ועיין שם שתירצו: "ויש לומר דהכי קאמר כל הסומך גאולה לתפלה כותיקין שקורין קריאת שמע קודם הנץ ותפלה לאחר הנץ". במבט ראשון, דברי תוספות דחוקים מאוד. הרי אין השבח משום סמיכת גאולה לתפילה, כי אם משום תפילה כותיקין. ומדוע לא נאמר כל המתפלל כותיקין אינו ניזוק?

מכאן נראה שאין כאן שני דינים נפרדים, כי אם דין אחד של סמיכת גאולה לתפילה. כלומר, מי שאומר קריאת שמע וברכותיה לפני הזריחה, ומתפלל מיד אחרי הזריחה, מקיים דין סמיכת גאולה לתפילה באופן שלם יותר. אך קביעה זו לכאורה סתומה היא, ומה עניין סמיכת גאולה לתפילה אצל תפילה כוותיקין?

בהסבר העניין, יש להקדים שעניין תפילה כוותיקין, הנלמד מהפסוק "ייראוך עם השמש", הוא קיום בתפילה ולא בקריאת שמע[2]. הלוא ראינו שרצו ללמוד מפסוק זה להתפלל מנחה עם דמדומי חמה. ולכאורה, עניין תפילה עם זריחת השמש, הוא על מנת לסייע למתפלל לעמוד לפני ה' בעת תפילתו, כלשון הפסוק "ייראוך עם השמש". כאשר המתפלל רואה את הבריאה בהתחדשותה, קל יותר לערוך את התפילה כמי שעומד לפני הבורא.

כעין זה, מסביר הירושלמי את משמעות סמיכת גאולה לתפילה: "אמר רבי אמי כל מי שאינו תוכף לגאולה תפילה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא והרתיק על פתחו של מלך יצא לידע מה הוא מבקש ומצאו שהפליג עוד הוא הפליג" (פ"א ה"א)[3]. כלומר, על ידי אמירת ברכת הגאולה, המתפלל כאילו דופק על פתח המלך ועומד מולו, כביכול. הלוא הקשר של ישראל עם הקב"ה, בא לידי ביטוי, לא רק באופן האוניברסלי של בריאה העולם, אלא גם בדרך הייחודית כאשר יד ה' מתגלית בדברי ימי ישראל. מי שמזכיר יציאת מצרים, ומרענן בתודעתו כיצד הקב"ה גאל את ישראל, מוכן לעמוד לפני ה' בתפילה.

סמיכות גאולה לתפילה באופן שלם, הוא על ידי צירוף הפן האוניברסלי עם הפן הפרטי; בשילוב של התודעה שאדם עומד לפני הבורא, יחד עם התודעה שהוא עומד לפני מי שגאל את ישראל. כאשר המתפלל גומר ברכות קריאת שמע עם זריחת השמש, ומיד מתפלל, הרי הוא סומך גאולה לתפילה בצורה שלמה.

אבל עיין בתלמידי רבינו יונה (דף ב: בדפי הרי"ף] המסבירים סמיכת גאולה לתפילה בשם רבם, באופן אחר:

"יש להקשות וכי מפני שסומך גאולה לתפלה יש לו שכר כל כך שיהיה בן עוה"ב ואומר מורי הרב שהטעם שזוכה לשכר גדול כזה מפני שהקב"ה כשגאלנו והוציאנו ממצרים היה להיותנו לו לעבדים שנאמר כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ... והתפילה היא עבודה כדאמרינן ועבדתם את ה' א-להיכם זו היא תפלה וכשהוא מזכיר יציאת מצרים ומתפלל מיד מראה שכמו שהעבד שקונה אותו רבו חייב לעשות מצות רבו כן הוא מכיר הטובה והגאולה שגאל אותנו הבורא ושהוא עבדו ועובד אותו וכיון שמכיר שהוא עבדו מפני גאלו ועושה רצונו ומצותיו נמצא שבעבור זה זוכה לחיי העולם הבא".

לפי רבנו יונה, סמיכת גאולה לתפילה איננה קיום בתפילה, כי אם בגאולה. הלוא הקב"ה גאל אותנו כדי שנהיה לו לעבדים. לכן, לשבח על הגאולה בלי לעשות שום דבר המבטא את העובדה שאנחנו עבדי ה', היא אמירה חלולה. כאשר עובדים את ה' על ידי תפילה, אחרי ברכת הגאולה, מוסיפים תוכן לברכת הגאולה על ידי הסקת המסקנות הרוחניות המתבקשות.

כבר ראינו את שיטת רב עמרם גאון, הפוסק שאין סמיכת גאולה לתפילת ערבית משום שהוא פוסק שתפילת ערבית רשות. שיטתו מסתברת רק אם אנחנו מבינים שסמיכת גאולה לתפילה היא דין בתפילה. אבל לפי רבנו יונה, שהחיוב להתפלל אחרי ברכת הגאולה הוא קיום בגאולה, אין סיבה עקרונית להבדיל בין ברכת הגאולה של שחרית לבין זו של ערבית. לכן, מי שמתפלל, אף על פי שאינו חייב בתפילה מעיקר הדין, צריך לסמוך תפילתו לגאולה.

ובכן, נראה שדברי רבנו יונה, באו להסביר דינו של רבי יוחנן, המחייב סמיכת גאולה לתפילת ערבית, אף על פי שתפילת ערבית רשות. אבל בשחרית, ייתכן שגם לפי רבנו יונה, סמיכת גאולה לתפילה היא גם דין בתפילה, כפי שמשמע מהירושלמי. נמצא, שבערבית, סמיכת גאולה לתפילה היא רק דין בגאולה, כאשר בשחרית היא גם דין בגאולה וגם דין בתפילה, כפי שביארנו.

והנה, לכאורה ישנה נפקא מינה בין הבנת רש"י להבנת רבנו יונה. לפי רש"י, שסמיכת גאולה לתפילה יוצרת את התודעה בה המתפלל עומד לפני ה', יש צורך להתפלל מיד בפתיחת דלת זו, בלי שום הפסק. וכך אמנם משמע מלשון הירושלמי "תכף לגאולה תפילה" (פ"א ה"א , ועיין לקמן דף מב.). אבל לפי הבנת רבנו יונה, די לנו שהתפילה תהיה סמוכה לגאולה כביטוי לכך שאנו עובדי ה', בעקבות הגאולה ממצרים. אבל אין דרישה שהתפילה תהיה תיכף לגאולה.

לאור הנ"ל, ההבדלים בדין סמיכת גאולה לתפילה, בין תפילת ערבית לתפילת שחרית, מובנים. בערבית, כאשר אנחנו רק זקוקים לתפילה סמוכה לברכת הגאולה, כדי להעניק לגאולה משמעות מעשית, הפסקה קטנה שהיא מעניין התפילה מותרת. לכן מותר לומר קדיש ולענות אמן בין ברכת גאולה לתפילה. כמוו כן מותר להכריז על ראש חודש. אבל בתפילת שחרית, שדין סמיכת גאולה לתפילה היא קיום בתפילה, הדין הוא להתפלל תיכף לגאולה, בלי הפסק כלל. לכן כל הפסקה, אפילו אם היא לצורך התפילה, אסורה.

על פי הנ"ל, אפשר להסביר עוד הבדל בין ערבית לשחרית. מי שמאחר לבית הכנסת והגיע כאשר הציבור עומד להתפלל תפילת העמידה, האם עליו לוותר על סמיכת גאולה לתפילה כדי להתפלל יחד עם הציבור. או שמא עדיף לו להתפלל ביחידות, כדי שיוכל לסמוך גאולה לתפילה. עיין בתלמידי רבנו יונה [דף א: בדפי הרי"ף] שהביא את שיטת רב האי גאון, שכאשר הציבור מקדים להתפלל ערבית לפני זמן קריאת שמע, יש לקרוא קריאת שמע בלי ברכותיה ולהתפלל עם הציבור. אחר כך, כשיגיע זמן קריאת שמע, עליו לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה. ועיין שם שכתבו: "ואף על פי שאינו סומך גאולה לתפלה שהרי מתפלל תחלה וקורא ק"ש אח"כ עם ברכותיה לכונת חובה אפילו הכי מותר לעשות כן כיון שמתכוין למצוה להתפלל עם הצבור שהתפלה נשמעת יותר ומקובלת לפני המקום". הרי לנו, שלגבי תפילת ערבית, תפילה בציבור עדיפה על סמיכת גאולה לתפילה. וכך נפסק להלכה: "מצא צבור שקראו ק"ש ורוצים לעמוד בתפלה, יתפלל עמהם ואחר כך יקרא ק"ש עם ברכותיה" (או"ח סימן רלו סעיף ג). אבל בנוגע לשחרית חייב לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה, ורק אחר כך להתפלל, כדי לסמוך גאולה לתפילה, אף על פי שיצטרך להתפלל ביחידות, כמו שכתב המחבר בבית יוסף: "ואף על גב דבתפלת שחרית לא אמרינן הכי בתפלת ערבית דרשות היא מדינא לא חיישינן לסמיכת גאולה כולי האי". ולפי מה שביארנו, הדברים מובנים. הלוא סמיכת גאולה לתפילה ערבית, שהיא רשות, היא רק קיום בברכת הגאולה. לכן אסור לפגום בתפילה על מנת לשפר את ברכת הגאולה. אבל בשחרית, סמיכת גאולה לתפילה מוסיפה גם לתפילה וגם לברכת הגאולה. ולכן, יש צד להעדיף סמיכת גאולה לתפילה על פני תפילה בציבור[4].

 

 

 

 

 

 

 

מקורות לשיעור הבא יישלחו בהמשך.