המלך הקדוש והמלך המשפט

 

אמר רבה בר חיננא סבא משמיה  דרב, כל השנה כולה אדם מתפלל הק-ל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים, שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט.

 

בגמרא מובאת מחלוקת בין רב ור' אלעזר בנוגע לשינוי חתימות הברכות בעשרת ימי תשובה. רב אמר לשנות את חתימת שתי הברכות האמורות. ר' אלעזר אמר, "אפילו אמר הק-ל הקדוש יצא, שנאמר ויגבה ה' צבק-ות במשפט והק-ל הקדוש נקדש בצדקה." בסוף הגמרא מובאת מחלוקת רב יוסף ורבה בנושא ונפסק הלכה כרבה - המלך הקדוש והמלך המשפט.

 

יש מחלוקת ראשונים אם המחלוקת בגמרא היא בדין לכתחילה - וכ"ע סברי שבדיעבד יוצא גם בק-ל הקדוש, או שהמחלוקת היא גם ברמת הבדיעבד.

 

שיטת התוס' (ד"ה והלכתא): אם לא אמר, מחזירין אותו. תוס' מסביר את הטעם לזה שאינו יוצא גם בדיעבד - "דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו." בהתאם לנימוק זה, הוסיף התוס' שכן הדין בנוגע לזכרינו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים. על כולם אם לא אמר חוזר. יש בתוס' שתי הנחות.

 

ההנחה השנייה שייכת לסוגיא היסטורית-הלכתית. למעשה, אין בגמרא נוסח של רוב התפילות. מצד שני, אין ספק שנוסח תפילה קיימת לפני החכמים, כמו שמצאנו לגבי תפילת י"ח - "ת"ר שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה" (ברכות כח:). תוספות מניח שכל נוסח התפילה המקובלת היא מתקנת חז"ל, גם אם אין הדבר מוזכר במפורש בגמא. על זה יש חולקים - עיין כאן בפסקי הרא"ש, שהעיר על התוספות: "תמיהני, למה מחזירין אותו מאחר שאינו מוזכר בגמרא, דבהמלך הקדוש והמלך המשפט איכא פלוגתא ופסק הגמרא דלא יצא, אבל זכרנו ומי כמוך, אם תקנת גאונים היא לאמרו מנ"ל דמחזירין אותו. אין זה נקרא משנה ממטבע ברכות מאחר שלא הוזכר בגמרא" (רא"ש סוף סי' ט"ז). הרא"ש קובע שאם אין איזכור מפורש בגמרא, אין זה ממטבע שטבעו חכמים, ולכן אין דין שלא יצא.

 

ואולם הרא"ש מסכים להנחה הראשונה של התוס'. אין צורך בסיבה מיוחדת להגיד שמי ששנה לא יצא וחוזר, כי יש כלל שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים חוזר. חז"ל קבעו בתקנה את נוסח התפילה, וכל שינוי ממה שתקנו גורם לכך שאין קיום התקנה כתיקונה. כבר ראינו את שיטת הרשב"א (בדף יא.) שאין נוסח תפילה קבוע מצד חז"ל ורק רשימת נושאים שעליהם הקפידו, ולכן יכול להאריך או לקצר ובלבד שלא ישמיט נושא או נקודה שעליהם הקפידו חז"ל. אך שיטת התוס' אינו כן - חז"ל תקנו את עצם הנוסח וכל שינוי מעכב.

 

עיין בתוס' ר' יהודה, שסובר כמו התוספות שלנו, אך הקדים שפשט הגמרא הוא ששיטת רבה היא לכתחילה - "ויכול להיות שמודה לר' אלעזר שיצא בדיעבד ואם לא אמר אין מחזירין אותו". ועל זה הוא מוסיף, "ומזה פוסק התלמוד כרבה אבל בהמלך המשפט מחזירין אותו לפי שהוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וכן בזכרנו, מי כמוך, וכתוב לחיים, וכן בספר חיים וכו' שמוסיפין לומר בעשרת ימי תשובה, אומר רבי שמחזירין אותו לפי שהוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות."

 

שיטת התוס' ר"י הוא שלמעשה הכל מעכב גם בדיעבד - אבל הגמרא דבר רק בלכתחילה. והיינו שרבה דיבר על המלך הקדוש - והוא אינו מעכב בדיעבד, אבל המלך המשפט וכן התוספות שבגאונים, כולם מעכבים לפי שמשנה ממטבע שטבעו חכמים. והדבר צ"ע - למה המלך הקדוש אינו נחשב למטבע שטבעו חכמים, כמו המלך המשפט?

 

צ"ל לשיטתו, שאין זה נחשב לשינוי מטבע אם אין לשינוי משמעות. הוא סובר שאין הבדל בעצם המשמעות בין המלך הקדוש והק-ל הקדוש - לפחות לא בהקשר של ברכת קדושת השם. אין המלכות הנושא כאן אלא הקדושה. כדי להגיד את הברכה, צריך נושא לקדושה - היינו להגיד שה' הוא הקדוש, ולזה אין הבדל אם אומר הק-ל הקדוש או המלך הקדוש, או "רבונו של עולם הקדוש". משא"כ בברכת מלך המשפט, שיש הבדל תוכני בין מלך אוהב צדקה ומשפט לבין מלך המשפט. (המפרשים טוענים שמלך אוהב צדקה ומשפט פירושו שהוא יתברך אוהב את הצדקה ומשפט שאנו עושים. המלך המשפט פירושו שהוא עושה משפט - וזה כמובן תוכן אחר.)

 

יוצא שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים חוזר - בתנאי שהשינוי באמת משנה בתוכן, במשמעות. זוהי שיטת התוס' והרא"ש שראינו - אך עם הסתייגות לגבי מהו השיעור של "משנה".

 

(עיין רשב"א שיש לו שיטה דומה להלכה, אך מסיבה אחרת. הוא לומד שמחלוקת רב ור' אלעזר היא ברמת הלכתחילה, אולם רק בנוגע למלך הקדוש. בנוגע למלך המשפט גם ר' אלעזר סובר שלכתחילה יש להגיד מלך המשפט. אך בנוגע לקדושה הוא סובר שלכתחילה אומר הק-ל הקדוש - כי כך מוכח מן הפסוק - ויגבה ה' צבק-ות במשפט והק-ל הקדוש נקדש בצדקה. שיטתו דומה לשיטת תוס' ר' יהודה, אך לא מטעמיה.)

 

שיטת ר' יונה: ר' יונה אינו מזכיר את הכלל שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים חוזר. הוא מסביר שמהגמרא משמע שהמחלוקת היא ברמת הבדיעבד (כמו התוס' ונגד הרשב"א). למה לא יצא אם לא אמר המלך הקדוש? מר' יונה משמע שהסיבה היא שכך תקנו חז"ל. חז"ל החשיבו את הצורך לאמר מלכות בעשרת ימי תשובה ולכן דרשו אותו לעיכובא. זה מוכח מהתוספת שמוסיף ר' יונה בסוף דבריו. הוא כותב - מסברא בלבד - כי האומר מלך אוהב צדקה ומשפט יוצא בדיעבד (בניגוד לאומר הק-ל הקדוש) "הואיל והזכיר מלכות". (משא"כ אם יאמר הק-ל האוהב צדקה ומשפט, אז אינו יוצא בעשרת ימי תשובה אע"פ שיוצא כך כל השנה כולה.) זהו בדיוק ההיפך משיטת תוס' ר' יהודה.

 

יוצא שאין סיבת העיכובא משום מטבע ברכות אלא משום שמלכות הוא נושא חשוב, ולכן חז"ל דרשו אותו ברמת הבדיעבד, בימים שבין ר"ה ויוה"כ. מסברא לא נראה לר' יונה - וזוהי סברא לבד - שההבדל בין אוהב צדקה ומשפט לבין המלך המשפט הוא מספיק חשוב שחז"ל ידרשוהו גם בדיעבד. שיטתו זאת מקבילה לשיטת הרשב"א לעיל בדף י"א, שאין ניסוח חז"ל מצד עצמו מעכב, אלא הנושאים שעליהם הקפידו חז"ל. כמו שחז"ל הקפידו שברכת הארץ בברכת המזון תכלול גם ברית ותורה (זאת הדוגמא של הרשב"א בדף י"א לנושא מחייב), כך חז"ל הקפידו (לפי רבה) שברכות קדושה ומשפט - בעשרת ימי תשובה - תכללנה גם מלכות.

 

בסיכום: שיטת התוס' היא שנוסח מעכב בדיעבד (עם ההסתייגות מה שנחשב לשינוי כפי שראינו בתוס' ר' יהודה). ראשוני ספרד - הרשב"א ור' יונה - סוברים שניסוח אינו מעכב, אך קיימים נושאים שחז"ל הקפידו עליהם. בנוגע לעשרת ימי תשובה, יש מחלוקת לגבי מלכות אם הוא נושא מחייב, מחלוקת רבה ורב יוסף, והלכה כרבה.

 

סליקא לה לפרק היה קורא, והדרן עלך מסכת ברכות.