דילוג לתוכן העיקרי
גמרא בבא קמא -
שיעור 6

בבא קמא | דף ד ע"א | בעלות כתנאי לחיוב בנזקי ממון

קובץ טקסט

 

המשפט המסכם את המשנה שבה נפתחת מסכתנו הוא: "הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ". במילים אחרות, הבעלים חייב בתשלום עבור נזקים שיצרו חפציו אשר לא נשמרו על ידו כראוי. הרי"ף מוסיף למשפט המסכם את המשנה מילה אחת: "וממונך". מילה זו מדגישה את העובדה שהחיוב שעליו מדובר במשנתינו נאמר רק לגבי בעליו של הממון המזיק. הוספת מילה זו למשנה נידונה על ידי ראשונים נוספים: תוספות (ד. ד"ה אדם) מוחקים את מילה זו מהמשנה. גם הרשב"א דן בפירושו למשנה במילה זו. הוא מתייחס לפירוש רש"י הגורס את מילה זו ומעיר על הקושי הקיים לגבי העובדה שאדם חייב על נזקי בורו ברשות הרבים למרות שלכאורה אינם שייכים לו. הרשב"א חולק על רש"י, ובדומה לתוספות בוחר למחוק את מילה זו מגרסת המשנה.

רשלנות או בעלות?

מילות הקוד שבהן בחרנו לפתוח את פרק זה, רומזות בקצרה לחקירה מרכזית בעניין חיוב תשלומים על נזקי ממון. השאלה העומדת ביסוד החקירה היא מהו המחייב אדם עבור נזקי בהמתו? ניתן להבין שהרשלנות בשמירת הבהמה היא הגורמת לחיוב. לפי הסבר זה חיוב הבעלים עבור נזק שגרמה בהמתו נובע מההנחה שבעלי הבהמה הוא החייב בשמירתה. עם זאת, לפי הבנה זו ניתן להעלות מקרים בהם חיוב השמירה יהיה מוטל על אדם אחר, וממילא אותו אדם יתחייב עבור נזקי הבהמה. מאידך ניתן להבין שהבעלות כשלעצמה היא תנאי בסיסי לחיוב עבור נזקי ממון, ולכן, אף אם חיוב השמירה הועבר לאדם אחר, החיוב לעולם יוטל על בעלי הבהמה.

חקירה זו תשפיע כמובן על הבנת נזקי בור ואש - שני נזקים שבהם קשה למצוא בעלים לגורם המזיק. האם במקרים אלו עלינו להתאמץ ולהידחק כדי הגדיר את המתחייב עבור נזקים אלו כבעלי הגורם המזיק, או שמא די בכך שנמצא אדם אשר ניתן להגדירו כאחראי לשמירת האש או הבור. לגבי אש קיימת מחלוקת מפורסמת בין ר' יוחנן וריש לקיש (לקמן כד.) האם אשו משום חציו (המבעיר אש דומה כיורה חצים) כדעת ר' יוחנן, או אשו משום ממונו (חיוב אש דומה לשאר חיובי נזקי ממון הנובעים מבעלות על גורם הנזק) כדעת ריש לקיש. לפי דעת ריש לקיש עלינו לדון האם אשו נחשבת לממונו ממש. שאלה אחרת תעלה לדעת ריש לקיש - מה יהיה הדין במצב שבו השתמש אדם בלפיד השייך לאחר על מנת להבעיר, האם גם במקרה זה יהיה חייב? אם בעלות היא תנאי הכרחי לחיוב שאלות אלו הינן שאלות משמעותיות שצריכות להיות נידונות. מאידך, אם מושג הבעלות נועד רק על מנת ליצור אחריות, כל עוד וניתן לראות את המבעיר כאחראי למעשיו, אין צורך שיהיה בעלי האש כדי לחייבו. את שאלות אלו נדחה לעתיד כאשר יתבררו לעומק גדרי נזקי בור ואש.

גנב

כדי לברר את שאלתנו עלינו לבחון מקרים שבהם מחויב אדם בנזקי ממון למרות שאינו בעלי הבהמה. מקרה שכזה לכאורה קיים במשנה בתחילת פרק שישי. שם נאמר כי אם נגנבה בהמה אשר לאחר מכן הזיקה, חייב הגנב בתשלומי נזקה ולא הבעלים. בעוד שפטור הבעלים מובן הוא, שהרי מאחר שנגנבה בהמתו לא ניתן לראותו כאחראי למעשיה, הרי שיש לעיין בחיובו של הגנב - הגנב הרי אינו בעלי הבהמה, שהרי חובה עליו להשיבה לבעליה, ואם כן קשה כיצד מחייבים אותו עבור נזקיה.

לשאלה זו התייחסו התוספות (נו: ד"ה פשיטא). בתשובתם השניה מוסבר כי לגנב יש בעלות חלקית על הבהמה שאותה גזל אשר גורמת לכך שהוא יתחייב בנזקיה ולא בעליה המקורי. בעלות זו הנקראת קניין גניבה (ונידונת בפרק השביעי של מסכתנו), על אף שאינה נחשבת בעלות גמורה אשר תאפשר למשל לקדש אישה ע"י בהמה זו, הרי היא מספקת כדי להגדיר את הגזלן כבעלים לעניין חיוב בנזקי ממון. לפי הסבר זה, חיובו של גנב עבור נזקי הבהמה מבוסס גם הוא על בעלות, וההבנה שחיוב בנזקי ממון תלוי בבעלות על הגורם המזיק נותרה על כנה.

שונה במהותה היא תשובתם הראשונה של תוספות. לפי תשובה זו, חיוב הגנב אינו נובע מחמת בעלות כלשהי שיש לו על הבהמה. לדבריהם, חיוב הגנב נובע מחמת היות הבהמה תחת ידיו, וממילא הוא אחראי לשמירת הבהמה. נמצא, שלפי הבנה זו חיוב הבעלים אינו נובע מעצם היותו בעלים על הבהמה, אלא שהבעלות היא הסיבה לאחריות לשמור על הבהמה. במקרה שנגנבה הבהמה אחריות זו עוברת לגנב למרות שאין הבהמה שלו כיון שהיא תחת ידו.

נמצאנו למדים אם כן, שהחקירה שבה פתחנו תלויה בשני תירוצי התוספות - לפי תירוץ התוספות הראשון, חיוב נזקי ממון מוטל על האחראי לשמירת הגורם המזיק, בעוד שלפי התירוץ השני הוא מוטל על בעלי הגורם המזיק.

שומר

שאלה דומה לזו שהעלנו לגבי גנב יש להעלות לגבי שומר. כידוע, שומר בהמה חייב בנזקיה. אם נבין שחיובי נזקי ממון תלויים בבעלות לכאורה קשה מדוע חייב השומר, שהרי בעוד שהוא קיבל אחריות על נזקים שיגרמו לבהמה, לכאורה הוא לא קיבל אחריות על נזקים שהיא תגרום לאחרים.

הביטוי שבו משתמשת הגמרא (מד:) כדי להסביר את חיוב השומר בנזקי הבהמה הוא שארבעת השומרים "נכנסו תחת הבעלים". האם עלינו להבין שאמנם יש לשומר בעלות כלשהי על הבהמה המחייבת אותו בנזקיה, בדומה להסברם השני של התוספות לגבי גנב, או שמא מכאן מוכח כהסבר הראשון, שחיוב נזקי ממון מוטל על האחראי לשמירת הבהמה?

ניסינו עד כאן לברר את יסוד חיובי הבעלים על ידי עיסוק במקרים מיוחדים של חיובים החלים על אנשים שלכאורה אינם בעלים. כעת ננסה לדון בעניין זה לאור בירור מידת הרשלנות בשמירה הנדרשת על מנת לחייב אדם בנזקי בהמתו.

הגמרא בשני מקומות (מה:, נה:) דנה במחלוקת ר' מאיר ור' יהודה לגבי רמת השמירה הנצרכת על מנת לפטור את בעלי הבהמה. לפי דעה אחת (שבתחילה הבינה הגמרא שהיא דעת ר' מאיר) צריך הבעלים לשמור את בהמתו "שמירה מעולה" על מנת להיפטר. לעומת זאת, לדעת ר' יהודה די ב"שמירה פחותה". ייתכן שמחלוקתם אף היא תלויה בשאלתנו - אם נבין שחיוב עבור נזקי ממון נובע מפשיעה בחובת השמירה, מסתברת דעת ר' יהודה שכל עוד והאחראי שמר על הבהמה, אף ששמר רק שמירה פחותה, הרי לא ניתן להגדירו כפושע בתפקידו, ולכן יהיה הוא פטור. לעומת זאת, אם נבין שחיוב עבור נזקי ממון תלוי בבעלות, אזי נצטרך לומר שהטעם לפטור מי ששמר על בהמתו נובע מכך שהעובדה ששמר אלא ששמירתו לא הועילה, מגדירה אותו כאנוס. אם נבין כך, לכאורה יהיה צורך בשמירה מעולה, שכן כל עוד ולא שמר שמירה מעולה אין הוא אנוס, שהרי היה יכול לשמור בצורה יותר טובה. נמצא שלפי דברינו, לדעת ר' מאיר חיוב עבור נזקי ממון תלוי בהזנחת השמירה ובפשיעה, ולכן כל עוד ושמר שמירה ואפילו פחותה, יהיה הוא פטור. לעומת זאת לדעת ר' יהודה, החיוב תלוי בבעלות, וממילא לכאורה אין טעם לפטור גם את מי ששמר. הטעם היחיד לפטור נובע מכך שהשומר מוגדר כאנוס, אלא שזה נכון רק כאשר שמר שמירה מעולה ולא כאשר שמר שמירה פחותה.

מקורות ושאלות לשיעור הבא:

חלק א - השוואה בין שן לקרן

מקורות - גמרא ג: "המבעה... כל שכן" (ד.); תוספות שם ד"ה לא; שיטה מקובצת שם בשם מהר"י כץ; ראב"ד שם ד"ה לא ראי וד"ה ולא ראי; שיטה מקובצת בשם הר"י מיגש ד"ה ונשאל

שאלות:

1. מדוע ששן תהיה חמורה יותר מקרן?

2. כיצד פתאום הפכה הגמרא את סברתה?

3. האם באופן בסיסי מדמה הגמרא בין שן לקרן או שמא רואה היא אותם כשני נזקי ממון שונים?

חלק ב - אחריות עבור נזקי עבדים וילדים

מקורות:

1. גמרא ד. "איצטריך... בכל יום"; רש"י שם (בעיקר ד"ה אפילו הכי); תוספות ד"ה מידי, ד"ה לאו (כדאי גם לראות תוספות רבנו פרץ ד"ה אע"ג); שיטה מקובצת שם בשם רבנו יונה; שיטה מקובצת ד"ה ולעיקר; מאירי ד"ה עבד.

2. משניות ידים פ"ד מ"ז.

3. רמב"ם הל' גנבה פ"א ה"ט.

שאלות:

1. לאור הגמרא, מדוע פטור אדון על נזקי עבדיו?

2. מה הקושי בהבנת מהלך דברי הגמרא? וכיצד מתייחסים לכך התוספות?

3. איזה ביטוי במסכת ידים אינו בא לידי ביטוי בסוגייתנו לפי התוספות? מי כן שילבו בדיון?

4. האם הפטור הוא מדאורייתא או מדרבנן?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)