דילוג לתוכן העיקרי

האב מדיר את בנו בנזיר

קובץ טקסט

מאת מאיר הרניק (מחזור כ"ט) [1] פתיחה

המשנה בנזיר כח ע"ב מביאה את הדין הבא:

"האב מדיר את בנו בנזיר ואין האישה מדרת את בנה בנזיר. כיצד? גילח או שגלחוהו קרוביו, מיחה או שמיחו קרוביו...".

המשנה בהמשך דנה בשאלת הקרבנות שהוקדשו לשם נזירות בנו, אולם אנו נעסוק בדין היסודי של המשנה - האב מדיר את בנו בנזיר.

הגמרא בבארה את הדינים השונים במשנה מביאה את מחלוקתם של רבי יוחנן ורבי יוסי ברבי חנינא בשם ריש לקיש:

"רבי יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר. ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש: כדי לחנכו במצוות."

לדעת רבי יוחנן, כל דיני נזירות הבן מקורם בהלכה למשה מסיני, ועל כן אין להקשות עליהם מכללי פסיקה שונים אותם אנו מכירים מתחומים ומהלכות אחרות. ואילו לדעת רבי יוסי ברבי יהודה, האב מדיר את בנו בנזיר כחלק מחובת החינוך שלו כלפיו. הפרשנים השונים[2] הסבירו כי האלמנט החינוכי הטמון בנזירות הבן הקטן הוא בערך הפרישות, ולמרות שמצינו בנזירות גם צדדים שליליים ('לא דייך מה שאסרה עליך תורה...') כאשר האב מבין שיש בכך צורך, ניתן לראות בנזירות מצווה.

מחלוקתם זו, האם הנזירות שהאדם מדיר את בנו היא מן התורה או רק מדרבנן עומדת במרכז הסוגיה, ואינה מגיעה לכדי הכרעה. הרמב"ם ושאר הפוסקים הכריעו כרבי יוחנן, שזוהי נזירות דאורייתא - הלכה למשה מסיני. מה ייחודה של נזירות זו, הדורשת הלכה למשה מסיני?

בניתוח הדינים השונים של נזירות הבן נעסוק בהרחבה בשתי נקודות הדורשות ביאור.

נקודה ראשונה - מודל זה של החלת איסורים על אדם אחר מוכר לנו בעולם הנדרים - אדם יכול לומר לחבירו 'קונם מעשי עליך' ואז חבירו יהא אסור בהנאה ממעשיו. ברם, בנדר כזה יש לאדם המדיר ייחוס מסוים אל הנדר (ממונו, מעשה ידיו), אך מהי נקודת הייחוס של האב המדיר את בנו בנזיר (פרט לכך שהוא אביו)[3]?

נקודה שניה אותה עלינו לברר, היא מעמדו ההלכתי של הבן הקטן שחלים עליו דיני נזירות. במקרים השונים המובאים במשנה ובגמרא ישנה חשיבות רבה לתהליך קבלת הנזירות, ולמודעות של הנזיר לכך שהוא נכנס למערכת של איסורים וחובות ייחודיים[4]. אם אכן מדובר בנזירות ממשית, כיצד נסביר את העובדה שמדובר בבן קטן, שאינו יכול להגיע לכדי מודעות שכזו?

במאמר זה נעמוד על דינים שונים הקשורים לדין של 'האב מדיר את בנו בנזיר', וננסה לענות על השאלה הבסיסית - האם ניתן למצוא הגדרה שתסביר מהי מהות הנזירות במצב מיוחד זה, ואת הדינים השונים לאור הגדרה זו.

'לא יחל דברו'

בפרשת נזיר מצווה התורה את הנזיר באיסורים שונים: תגלחת, שתיית יין וטומאה. הגמרא (נדרים ג ע"א) מבינה כי נזיר שעובר על אחד מאיסורים אלו לוקה גם על איסור 'לא יחל דברו'. וכך פסק גם הרמב"ם, שנזיר שעבר על אחד האיסורים לוקה פעמיים:

"עבר וגילח או נטמא או אכל מגפן היין הרי זה לוקה שתים. אחת משום לא יחל דברו שכולל כל הנדרים. ואחת משום דבר שעבר עליו מדברים שאיסורן איסור מיוחד על הנזיר". (הלכות נזירות פ"א ה"ב)

איסור זה של 'לא יחל דברו' מופיע, אמנם, בפרשת הנדרים (במדבר ל, ג) אך הגמרא ובעקבותיה הרמב"ם הבינו כי נזירות מהווה סוג של נדר, ולכן העובר על איסורי הנזיר לוקה גם על כך שעבר על 'לא יחל דברו'.

כאשר אנו עוסקים בנדר שאדם אוסר על אדם אחר, יש לשאול האם כאשר האדם המודר עבר על האיסור הוא עובר גם על 'לא יחל דברו' - דברו של חבירו, או שכדי לעבור על 'לא יחל דברו' יש צורך בדברו של אותו אדם העובר על האיסור.

'לא יחל בנדרים'

שאלה זו נדונה בראשונים על הגמרא בנדרים (טו ע"א):

"תנן [קונם] שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג: הלכה לפני הפסח - אסורה בהנאתו עד הפסח... אמר רבי אבא: הלכה לפני הפסח - אסורה ולוקה".

מהגמרא לא ברור מיהו הלוקה. הר"ן שם[5] (ד"ה 'הלכה') מבין כי האישה היא הלוקה, אבל בעלה אינו לוקה שהרי לא עשה שום איסור, אלא רק הדירה. והוא מביא את דעת הרמב"ם החולק על כך:

"אבל הרמב"ם כתב לוקה הוא שהדירה - אם ההנה אותה. אבל היא אינה לוקה דכיוון שלא נדרה כלל לא שייך בה לא יחל דברו..."

כלומר, לפי הר"ן רק מי שעובר על האיסור לוקה משום 'בל יחל', ונימוקו: איסורים אלו הם כמו הקדש, שאדם אחד יכול להקדיש ואם חבירו ימעל בהם - יתחייב. לעומתו סובר הרמב"ם כי איסור 'לא יחל' אינו כהקדש[6], ועיקרו הוא - שלא יתחלל דברו. ולכן, אם האישה נהנתה מבעלה - הוא זה שיתחייב מלקות כאשר ההנה אותה. את דעת הרמב"ם מבאר הכסף משנה[7]:

"ואע"ג דבעלמא המאכיל איסור לחבירו אינו לוקה, שאני האי שהוא המדיר והוא המיחל דברו".

כלומר, כאשר הבעל מהנה את אישתו, הוא גורם לכך שדבריו יתחללו - ועל כן הוא מתחייב במלקות. ייתכן כי המקור לשיטת הרמב"ם מצוי בדברי הירושלמי בנדרים פ"ח ה"ט:

"אמר רבי יוסי הדא אמרה ההן דמשבע לחבריה דלא ייכול ההן אוכל וההן עבר".

וקרבן העדה שם מבאר:

"זאת אומרת מי שמשביע חבירו שלא יאכל חבירו מותר לאכול והמדיר עובר"[8].

'חלות שם נזיר'

לגבי אב המדיר את בנו, אין התייחסות מפורשת בדברי הראשונים לשאלה האם האב או הבן עוברים על 'לא יחל' כאשר הבן נטמא וכד'[9]. המנחת חינוך (מצווה שסח) מביא את מחלוקת הרמב"ם והר"ן בנדרים, ומסתפק האם ניתן להשליך מחלוקת זו גם לדין האב המדיר את בנו בנזיר, או שמא אפשר לחלק בין הנושאים, וגם הרמב"ם יודה שהבן ילקה. בדבריו הוא אינו מבאר כיצד אפשר לחלק בין נושאים אלו, ואנו ננסה לבאר יסודות חלוקה זו[10].

בפשטות, ניתן לומר כי ישנו הבדל בסיסי בין נדרי קונם שאדם אוסר על אדם אחר, או אף על עצמו, לבין נזירות. אדם הנודר נדר - מחיל על עצמו איסור מסוים והחפץ או המעשה אסורים על האדם. במצב כזה אנו יכולים לומר כי אם דבריו של האדם לא נתקיימו - והוא סייע לכך (ההנה את אישתו) ניתן לחייבו מלקות על שעבר על 'לא יחל דברו'.

בנזיר, לעומת זאת, ניתן להבין כי תפקיד האדם בהחלת האיסור שונה. הוא מחיל על עצמו (או במקרה דנן על בנו) 'שם נזיר', ואז התורה מחייבתו באיסורים השונים[11]. איסור 'לא יחל', לפי הסבר זה, הוא איסור כללי לאדם הפועל כנגד 'שם הנזיר' שעליו, ולפיכך אדם המדיר את בנו בנזיר ובנו עובר על אחד מן האיסורים - גם הרמב"ם יסכים שהאב אינו מתחייב במלקות משום 'לא יחל' אלא הבן.

ברם, עלינו להבין את דברי הרמב"ם בהלכות נזירות (פ"ב הי"ב) לגבי דין האב המדיר את בנו בנזיר:

"כיצד? האב שאמר לבנו הקטן: 'הרי אתה נזיר' או שאמר 'בני פלוני נזיר' או 'הרי זה נזיר' ושתק הבן - הרי זה נזיר וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות...".

מהי בדיוק כוונת הרמב"ם באומרו 'כל דקדוקי נזירות'? הגרי"ז (בחידושיו על מסכת נזיר כח ע"ב)[12] מעלה שתי אפשרויות בהבנת דברי הרמב"ם:

א. האב חייב לדאוג שהבן לא יעבור על איסורי הנזירות, אך אם הוא עובר - זו חובת הבן ולא האב (כיוון שהוא קטן ואינו באזהרה - בכל מקרה הוא לא ייענש).

ב. "כמו שהאב מדירו, כמו כן ה'בל יחל נזירות' חל גם כן על האב. ונהי דהאיסורים של נזירות חל על הקטן, אבל ה'בל יחל' איכא על האב, כיוון שהוא מדירו". כלומר, בניגוד לאיסורי הנזירות שאותם האב מחיל על הבן, איסור 'לא יחל דברו' נותר איסור של האב - כיוון ש'דברו' של האב נשאר.

הבנה שניה זו של הגרי"ז תואמת גם את דברי הרמב"ם בהלכות נדרים:

"ראובן שאמר לשמעון: 'הריני עליך חרם...' - נאסר על שמעון שיהנה לראובן. ואם עבר ונהנה - אינו לוקה".

כלומר, אדם יכול לאסור דבר על חבירו, אך לחייבו במלקות (משום 'לא יחל דברו') הוא איננו יכול. כך גם אנו מוצאים באב המדיר בנו בנזיר: את ניהוגי הנזירות (איסורי יין, טומאה ותגלחת) הוא אמנם יכול להחיל על בנו, אך לחייבו משום 'לא יחל' - אינו יכול.

נזירות האב ונזירות הבן

מורכבות זו של הנזירות - שחלקה בידי האב וחלקה בידי הבן, ניתן למצוא גם לגבי דיני נזירות נוספים.

מיהו המחויב בקרבנות הנזירות - האב או הבן?

הגרי"ז[13] בחידושיו על הגמרא בנזיר (יא ע"ב) עוסק בצורך בדעת לשם הבאת קרבנות. בהקשר לכך הוא בוחן את דינו של קטן שהודר בנזירות על ידי אביו, המביא קרבן. וכך הוא מקשה על דברי הרמב"ם:

"והנה אפשר לומר דלכאורה לשון הרמב"ם כאן צריך עיון, שכתב 'וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות'. ואיזה שייכות יש בזה להאב, דההלכה שהאב מדיר בנו בנזירות היא על עצם קבלת הנזירות, אבל משנעשה נזיר הרי הבן הוא הנזיר!".

הגרי"ז בדבריו מניח כי החלוקה בין התחומים בהם האב שייך לבין התחומים בהם הבן שייך היא שלאב ניתנה הסמכות לקבל את הנזירות עבור בנו, ואילו מכאן ואילך - כל ניהוגי הנזירות הם תחת אחריות הבן. מסיבה זו הוא שואל: מדוע מתנסח הרמב"ם בלשונו 'וחייב האב לנהוג בו כל דקדוקי הנזירות', והרי זהו כבר תפקידו של הבן! והוא מנסה לתרץ קושי זה:

"ועל כן צריך לומר, שזהו גם כן נלמד מההלכה שהאב חייב לנהוג בו נזירות. ואם כן, גם הקרבן של נזירות - גם כן שייך להאב שהוא בר דעת".

כלומר, דקדוקי הנזירות בהם מחויב האב הם חלק מחובתו ולא כפי שהנחנו קודם שתפקיד האב מסתיים בקבלת הנזירות. לאור דברים אלו יש להבין היכן עובר הקו בין מחויבות האב למחויבות הבן בנזירות זו. בהמשך דבריו מקשה הגרי"ז, הרי סוף סוף, עדיין אנו מביאים קרבן עבור קטן שאינו בר דעת! ומתרץ, שקרבנות נזיר הם כקרבנות מחוסרי כפרה[14] ואינם צריכים דעת, ולכן שייכים גם בקטן. אבל קרבנות בעלמא אין מביאים עבור קטן משום שאינו בן דעת. ברם, גם תירוץ זה אינו מספק את הגרי"ז והוא דוחה אותו בהמשך דבריו ונשאר בצ"ע.

ניתן לומר כי דווקא האב הוא המחויב בקרבן הנזיר, כיוון שהבאת הקרבן קשורה בקבלת הנזירות, כפי שמשתקף בחלק מן הגישות לגבי נזירות ככלל, שהבאת הקרבנות היא השיא והיעד של התהליך, שמתחיל בקבלת הנזירות[15]. גם אם נסביר כך, עדיין יש להבין כי מסובר בנזירותו של הבן, אך לאב יש דינים מסויימים הקשורים לכך.

ברם, לאור דברי הגרי"ז ולאור החלוקה שראינו בין תפקידו של האב בנזירות בנו נראה לומר שנזירות זו אינה נזירותו של הבן, אלא נזירות של האב המיושמת על הבן. האב הוא זה שמקבל את הנזירות, הוא זה שאחראי על ניהוגי הנזירות של הבן, והוא זה שגם מביא את הקרבן אם נטמא הבן או שנסתיימה נזירותו. הבן הוא רק מושא הנזירות, אשר מתוקף רשותו של האב על הבן - הוא יכול להחיל עליו את דיני הנזירות. כמובן, אם נסביר כך נפתרה קושייתו של הגרי"ז, שכן הקרבן מובא עבור האב שהוא בר דעת ולא עבור הבן הקטן.

בפרקים הבאים ננסה לראות כיצד חקירה זו - האם מדובר כאן על נזירות הבן או על נזירות האב - באה לידי ביטוי בדיני הנזירות השונים.

א. גילו של הבן הנזיר

המשנה בנזיר בתחילת פרק שביעי דנה במקרה שכהן ונזיר עומדים מול מת מצווה ואחד מהם צריך ליטמא לו:

"...אמרו לו: יטמא נזיר - שאין קדושתו קדושת עולם, ואל יטמא כהן - שקדושתו קדושת עולם".

שיטת התוספות יום טוב

התוספות יום טוב מבאר כי ההבדל בין נזיר לכהן הוא שקדושת הנזיר היא רק מרגע שנזר, ואילו קדושתו של הכהן היא מבטן, ולכן עדיף שנזיר יטמא ולא כהן - שקדושתו רבה יותר. בהמשך דבריו הוא מביא את קושיית בנו על כך:

"ושאלני בני האלוף כמהר"ר שמואל יצ"ו שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. דהיינו כשהדירו אביו וכדתנן במ"ו פ"ד והשלים הוא אח"כ ונדר נזירות עולם ומשמע נמי דבנו סתמא תנן והיינו אף משנולד. ושמשון יוכיח שהיה נזיר עולם מבטן אמו".

שואל בנו של התוספות יום טוב, הרי גם נזיר יכול להיות מבטן - אם הזירו אביו כמו בנזירות שמשון, ומדוע פחותה קדושתו מזו של הכהן? ועונה התוספות יום טוב:

"והשבתיו, דסברא פשוטה היא שאין האיש מדיר בנו כל עוד יודע שאין הבן יודע להישמר ולהזהר מכל אשר יצוהו אביו מדיני הנזירות. שאע"פ שכשהוא עודו מוטל בעריסה - אמו שומרתו, הנה כשיכול להלוך אנה ואנה - לא תועיל לו שמירת אמו, שהיא מתעסקת בשאר צרכי הבית... וכדי שלא נאמר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין, על כרחינו צריכים לומר דהא דתנן שמדיר בנו בנזיר, היינו משהגיע לגיל חינוך - שהוא יודע להזהר מדיני הנזירות כשמלמדין אותו...".[16]

התוספות יום טוב מבין כי אב יכול להדיר בנו בנזיר רק מגיל חינוך, משום שרק אז הבן יכול להשמר מכל דיני הנזירות. לפיכך, ברור שקדושתו של הנזיר פחותה מזו של הכהן שקדושתו מבטן[17]. בשלב זה התוספות יום טוב פוסע צעד נוסף ומסביר כי הגבלה זו על גיל הנזירות אינה רק לדעת ריש לקיש הסובר שזהו דין דרבנן - משום מצוות חינוך[18], אלא אף רבי יוחנן יסכים לכך:

"...ואין נראה שיחלוק עליו רבי יוחנן בזה... אלא ודאי דאף לרבי יוחנן מסתמא כפי הסברא דדוקא בשהגיע לחינוך הכי אגמרו לה".

שיטת רש"י ותוספות

בעל אורח מישור מביא בפירושו על מסכת נזיר (מז ע"א) את דעת התוספות יום טוב, ודוחה אותה מכל וכל. לראיה הוא מביא את דעתם הברורה של רש"י[19] (נזיר ד ע"ב ד"ה 'ושמשון') ותוספות (שם ד"ה 'שמשון') המסבירים את נזירות שמשון שחלה מתוקף דין האב המדיר את בנו בנזיר. בהמשך דבריו הוא מסביר כי ההלכה למשה מסיני שהאב יכול להזיר את בנו מחדשת גם את היכולת להזיר את בנו עוד מרחם, ובודאי לפני גיל חינוך, ואף ריש לקיש, הסובר שהנזירות היא מדין חינוך, מסכים שניתן להזיר מרחם:

"אלא ודאי לא מבעיא לרבי יוחנן דאמר הלכה הוא בנזיר - פשיטא דהוא גם כן מבטן אימו. אלא אפילו לריש לקיש דאמר לחנכו במצוות - נמי יוכל להדיר אף בבטן אמו".

גם הרמב"ם בהלכות נזירות לא הגביל את נזירות האב על בנו לגיל חינוך, וכתב:

"האב שאמר לבנו הקטן הרי אתה נזיר...".

משמע מכך שהוא סובר שהאב יכול להדיר את בנו בנזיר גם קודם לגיל חינוך[20]. לעומת זאת, בערוך השלחן העתיד (הלכות נזירות סימן ו סעיף ה-ו) כתב כדעת התוספות יום טוב שצריך שהקטן יהיה בר דעת בכדי שיוכל האב להזירו.

הסבר המחלוקת

מהי נקודת המחלוקת בין הגישות השונות?

לאור מה שהסברנו לעיל, נראה כי יש לתלות את השיטות השונות בשאלה היסודית יותר - האם זוהי נזירותו של הבן והאב מבצע חלק מן הפעולות במקומו, או שזוהי נזירותו של האב שהבן הוא דמות סטטית שעליה חלים איסורי הנזירות. התוספות יום טוב, שכמותו פסק גם ערוך השלחן, סובר שנזירות הבן יכולה להיות רק אם הוא הגיע לגיל חינוך, ויודע להישמר מאיסורי הנזיר השונים. לשיטתו, יש צורך בתנאים מקדימים של הבן - שיגיע לגיל חינוך - משום שזוהי נזירות הבן, ואין לה משמעות כאשר הבן אינו בר דעת כלל וכלל.

רש"י, תוספות ובעקבותיהם גם האורח מישור (וכנראה גם הרמב"ם) סברו כי מדובר כאן בנזירות מסוג שונה לחלוטין. זוהי נזירות של האב, ועל כן בכל זמן שהאב מעוניין (ואף ברחם אימו) - ביכולתו להזיר את בנו הקטן, אף אם עוד לא הגיע לגיל חינוך. אמנם, על האב מוטלת גם האחריות 'לנהוג בו כל דקדוקי נזירות' - כפי שכותב הרמב"ם.

ב. נזירות הבן כשגדל

התוספתא בנזיר (פ"ג ה"ט) כותבת:

"בית שמאי אומרים: אין אדם מדיר את בנו נזיר, ובית הלל אומרים: מדיר את בנו נזיר. הדירו כשהוא קטן וגילח או שהביא שתי שערות בטלה הימנו נזירות אביו".

בבבלי אין אנו מוצאים התייחסות לברייתא זו, אולם הירושלמי בנזיר (פ"ד ה"ו) מביא את הברייתא הזו ומבין כי מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי אינה על עצם הנזירות, אלא על מעמדה של תקופת הביניים 'משהגיע לעונת נדרים' - האם יכול האב להדירו בתקופה זו והאם חלים נדרי האב על הבן בתקופה זו, או שמא כיוון שבזמן זה יש לבן יכולת לידור בעצמו נדרים - פקעה ממנו סמכות האב לעניין זה.

קרבן העדה (שם) מסביר את דברי הירושלמי, ואומר כי המחלוקת ביניהם היא לגבי הזמן בו פוקעת נזירות האב:

"...כי פליגי כשהזירו קודם שהגיע לעונת נדרים ומשך הנזירות הוא עד לאחר י"ג שנה: חד אמר שאינו נוהג נזירות אלא עד שיגיע לעונת נדרים, וחד אמר עד שיביא שתי שערות".

אך לכו"ע כאשר הגדיל הבן (כל אחד לשיטתו: עונת נדרים או גדלות ממש) - בטלה נזירות האב למרות שטרם עברו ימי הנזירות[21]. בדרך זו נקטו גם התוספות והמשנה למלך על הרמב"ם (נזירות פ"ב הט"ו), שכתב שכאשר הבן הגדיל - נתבטלה נזירות האב.

ברם, רש"י (סוטה כג ע"א ד"ה 'האיש')[22] חולק על דברים אלו:

"האיש מדיר את בנו קטן בנזיר, וחלה הנזירות עליו אפילו שיגדל".

על מחלוקת זו בין הראשונים עמד התוספות יום טוב בביאורו על המשנה שם. הוא מצדד בגישתם של התוספות, ואף מביא נימוק לגישה זו:

"דמכיוון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו [כשהגדיל] כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו, ואין סברא לחלק... דפשיטא דמכיוון שיוצא מרשותו לגמרי פקעה לה הדרת אביו ממילא".

כיצד יענה רש"י על טענתו הלכאורה מוחצת של בעל התוספות יום טוב? לאור הסברינו לעיל נראה לומר כי מחלוקת זו היא לוואי של המחלוקת העקרונית בעניין: האם זוהי נזירות האב או נזירות הבן.

רש"י סובר שהיכולת שהתורה נתנה בידי האב להדיר את בנו בנזיר, פירושה שהאב יכול למלא את מקומו של בנו בתהליך קבלת הנזירות - כיוון שזה עוד קטן. ברם, לאחר שכבר קיבל את הנזירות - הרי הבן הוא הנזיר ועליו מוטלות כל מצוות ואיסורי הנזירות. לפיכך, גם לאחר שיגדל הבן הרי הוא מחויב בנזירותו ככל נזיר אחר, והראיה לכך היא משמשון - שאביו הזירו.

התוספות ושאר הראשונים שחולקים על רש"י מבינים שאב המדיר את בנו בנזיר מכניס את עצמו לנזירות, בה הבן הוא האיש עליו חלים האיסורים, אך הנזירות שייכת לאב. מסיבה זו, כאשר ניתק קשר התלות בין האב לבנו והבן הגדיל, 'פקעה ליה הדרת אביו ממילא' - כפי שכותב התוספות יום טוב[23].

ג. לשון קבלת הנזירות[24]

המשנה פותחת במילים: "האיש מדיר את בנו בנזיר". אך המשנה אינה מפרטת מהי לשון קבלת הנזירות של האב. בראשונים אנו מוצאים מספר לשונות אפשריות:

התוספות (נזיר כח ע"ב ד"ה 'האיש') בפירושו הראשון:

"שיאמר 'יהא בני נזיר' ויתחילו מנין הימים מיד אפילו אין הבן יודע שאביו הדירו בנזיר".

כך גם מביא הרא"ש: שאומר 'תהא נזיר'.

בפירושו השני התוספות מעלה אפשרות נוספת:

'שיצווה לבנו שיאמר הריני נזיר'.

ההבדל בין שתי האפשרויות זועק: בעוד באפשרות הראשונה האב הוא המחיל את הנזירות וזו מתחילה כבר מרגע זה, פירושו השני של התוספות רואה בבן לא רק חפץ עליו חלים חלויות שונות אלא הוא עצמו מחיל עצמו את החלות[25].

ברמב"ם (נזירות פ"ב הי"ד) אין אנו מוצאים אזכור לפירושו השני של התוספות, והוא דורש שהאב הוא זה שיקבל את הנזירות:

"כיצד? האב שאמר לבנו הקטן הרי אתה נזיר או שאמר בני פלוני נזיר...".

משני פירושים אלו ניתן לראות את הגישות השונות שהבאנו לעיל: זו הרואה בנזירות - נזירות האב, וזו הרואה בה נזירות הבן.

סיכום

במאמר זה ראינו את דינו של האב המדיר את בנו. ניסינו לראות האם יש עקרון המגדיר את נזירות זו, ומשפיע על הלכות נזירות השונות בהקשר זה.

תחילה בחנו את דין 'לא יחל דברו'. הבאנו את מחלוקת הר"ן והרמב"ם, וחילקנו בין דיני נדר, שהם מחילים איסור, לבין דיני נזירות המחילים 'שם נזיר', ולפיכך, כך הסברנו, גם הרמב"ם יודה כי האב לא יוכל להתחייב על 'בל יחל' אם גרם לבנו לעבור על איסורי הנזיר.

ברם, הרמב"ם כותב בהלכות נזירות כי "חייב האב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות...". מהי חובה זו? ראינו שתי אפשרויות להבין את דברי הרמב"ם:

א. האב חייב לדאוג שהבן ישמור את דיני הנזירות, אך אם הוא עובר על כך - זוהי חובת הבן.

ב. בניגוד למה שהבנו לעיל, האב הוא זה שמתחייב ב'לא יחל דברו', כשם שהוא זה שמדיר את בנו.

לאור חלוקה זו בין תפקידי האב בנזירות בנו הגענו לחקירה היסודית - האם זו נזירות האב או נזירות הבן, וראינו כיצד היא נמצאת במוקד הדיונים בהלכות השונות[26], ואף באה לידי ביטוי בפסיקה:

א. גילו של הבן הנזיר - אם זו נזירות הבן, רק כאשר הוא מגיע לגיל חינוך ויכול להישמר מאיסורי הנזירות - האב יכול להזירו. אך אם זו נזירות של האב, שהבן ממלא בה רק תפקיד סטטי, האב יכול להזירו עוד לפני גיל חינוך

ב. נזירות הבן כשגדל - הבאנו את השיטות החולקות בשאלה האם נזירות זו שהאב מחיל על בנו ממשיכה גם אחרי שזה הגדיל.

ג. לשון קבלת הנזירות - בראשונים מובאות שתי דרכים כיצד האב מדיר את בנו בנזיר: שיאמר 'יהא בני נזיר', 'הרי אתה נזיר' או 'שיצווה לבנו שיאמר הריני נזיר'.

 


[1] מאמר הוא תקציר של מאמר שפורסם ב'עלון שבות' גליון 165.

[2] שפת אמת נזיר (כח ע"ב).

[3] לנקודה זו ישנן השלכות על דינים שונים כגון: שאלה בנזירות הבן - מי יכול לשאול; אם נטמא הבן מי עובר על 'בל יחל' - האב או הבן. על שאלות אלו ועוד נדון בהמשך מאמרינו.

[4] דוגמאות רבות לכך ניתן למצוא בגמרא בנזיר דפים ב - ד.

[5] כמותו סוברים גם הרשב"א, הריטב"א והרא"ש.

[6] את קושיית הר"ן על הרמב"ם, שאיסורי קונם הרי הם כהקדש שאדם אחד יכול להחיל על חבירו, מיישב רבי עקיבא אייגר ומסביר שיש הבדל בין אדם האוסר מיטלטלין בקונם, שדינם כהקדש ויכול לאסור גם אחרים במעילה, לבין אדם האוסר את עצמו, שאין בו מעילה, ורק אם מהנה את חבירו לוקה כי הוא מבטל את נדרו, אך הנהנה אינו לוקה.

[7] על דברי הרמב"ם בהלכות נדרים פ"י הי"ב. יש להוסיף כי הכסף משנה מבין כי הרמב"ם סובר שהאישה לוקה, אף שלא כתב זאת בהלכה, ובהלכה הוא מחדש שאם הבעל ההנה את האישה בידים - גם הוא לוקה. הרדב"ז שם הבין את דברי הרמב"ם כפשוטם, שרק הבעל לוקה ולא האישה.

[8] הפני משה שם מבין את דברי הירושלמי בצורה שונה, ייתכן שהוא חולק גם על הדין ולא רק על ההסבר בירושלמי.

[9] השפת אמת על הסוגיה מבין כי הבן אינו עובר על 'בל יחל', ולכן אין בעיה שהאב יזירנו מדין חינוך (לריש לקיש). כך הוא פותר את הבעיה שנזירות אינו דבר מומלץ.

[10] אושרי ורהפטיג הציע אפשר להסביר כי המדיר את חבירו מחיל איסורי חפצא וחפציו אסורים על חבירו, וממילא אם בחפציו הנדר אינו מתקיים המדיר עובר על בל יחל דברו. לעומת זאת במדיר את בנו בנזיר מחיל על בנו איסורים מסוימים ובנו הוא המתחייב. הבנה זו אפשרית רק לגישה הרואה באיסורי הנזיר איסורי גברא החלים על הנזיר, ואכמ"ל.

[11] וכך הבין המהרי"ט, המובא בספר שמן למנחה על המנחת חינוך למצווה שסח.

[12] מהדורה ד חלק ה.

[13] מהדורה ג אות ד, ד"ה 'והנה כתב' עמ' 98.

[14] קרבנות מחוסרי כפרה הם קרבנות שאדם מביאם לא על חטא מסוים אלא על מצב מסוים אליו נקלע, כקרבנות זבה וכדו'. כיוון שכך, אין צורך בדעת כדי להביאם ואדם יוצא ידי חובה גם אם הביאם ללא דעת (אחר הביא למענו). עיין בגרי"ז שם.

[15] מסיבה זו אדם המאחר בהבאת קרבנות נזירותו - עובר על 'בל תאחר' של נזירות, לפי אחד התירוצים בגמרא נדרים ד ע"א.

[16] את נזירות שמשון יסביר התוספות יום טוב שזו איננה נזירות רגילה שהאב מדיר את בנו, אלא נזירות מיוחדת של נבואה וכדומה. עוד בענין נזירות שמשון ניתן לראות בראשונים ובאחרונים על הסוגיה בנזיר (ד ע"ב).

[17] בפרשנים השונים הובאו תירוצים נוספים לשאלתו של בן התוספות יום טוב, הסוברים שגם אם נסביר שהאב יכול להזיר את בנו - עדיין קדושת הנזיר פחותה מזו של הכהן, ועיין בירושלמי בנזיר פ"ז ה"א, תפארת ישראל על המשנה בנזיר שם, והרש"ש על הסוגיא בנזיר לעיל.

[18] ואז ברור מדוע רק מגיל חינוך הוא יכול להזיר את בנו.

[19] הכוונה למפרש על מסכת נזיר, כנראה הריב"ן.

[20] התוספות יום טוב בדבריו עמד על קושי זה בגישתו: "ואין להשיב עלי מדהרמב"ם לא כתב בחבורו דדוקא בהגיע לחינוך שהרי כך דרכו להעתיק המשנה כצורתה".

[21] בדרך זו נוקט גם רבנו עזריאל בחידושיו על מסכת נזיר (כט ע"ב ד"ה 'עד מתי'), ערוך השלחן העתיד (הלכות נזירות ס"ו סעיף יג), וכך גם משמע מדברי הרמב"ם בפירוש המשניות: "והזמן אשר ימשוך בו מעשה האב להתחייב הבן בנזירות הוא עד שיביא שתי שערות". אמנם, בהלכות אין אזכור ברמב"ם להסתייגות זו.

[22] וכן הסביר גם רבנו עובדיה מברטנורא בביאורו על המשנה שם.

[23] את נזירות שמשון שלא פקעה אף אחר שהגדיל, ניתן להסביר עפ"י הרא"ש על הסוגיה בנזיר (ד ע"א), המסביר ששמשון קיבל על עצמו נזירות כשהגדיל.

[24] אמנם אין בסעיף זה הוכחה לדברינו, אך נראה לענ"ד כי ניתן לראות בכך ראיה לכך שההבנות בנוגע לדיני נזירות השונים סובבים סביב שאלת היסוד האם זוהי נזירות האב או נזירות הבן.

[25] מעין 'גדול עומד על גביו' ואכמ"ל.

[26] ניתן להשליך חקירה זו גם לדינים נוספים הנוגעים לנזיר, כגון: שאלה בנזיר, מחאה, ודין הקרובים במחאה זו. הרחבה על כך ניתן למצוא במאמרי ב'עלון שבות' גליון 168.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)