ערכין | דף יט | האומר דמי ידי עלי

המשנה (יט עמוד ב) דנה במי שאמר "דמי ידי עלי" ומבארת כיצד יש להעריך את דמי ידו:

"דמי ידי עלי - שמין אותו כמה הוא שוה ביד ובלא יד".

קיים קושי מהותי בניסיון לאמוד את שוויה הממוני של יד אחת של אדם. זאת משום שליד כשהיא לעצמה אין כמעט שום ערך, ומאידך היעדרה של היד יכול לפגוע בצורה משמעותית ביותר בתפקודו של הגוף כולו. המשנה הכריעה שאין שמים את הערך של בשר היד עצמו אלא מעריכים את היד מתוך התייחסות לגוף כולו, אך מדבריה לא לגמרי ברור כיצד עושים זאת, ונחלקו בכך האמוראים בגמרא:

"היכי שיימינן ליה? אמר רבא: אומדין אותו אומד של נזקין.
א"ל אביי: מי דמי? התם גברא זילא הוא, הכא גברא שביח הוא!
אמר אביי: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בעבד העושה מלאכה בידו אחת לעושה בשתי ידיו.
ידו אחת מאי ניהו? ואידך פסיקא, היינו הך! אלא ידו מוכתבת לרבו ראשון".

דעת רבא היא שיש לאמוד את ערך היד כפי שאומדים את נזקו של אדם שחברו כרת את ידו. דרך האומדן לעניין נזיקין היא לבחון מהו ערכו הנוכחי של אדם בתור עבד, לעומת הערך שהיה לו קודם הנזק. אביי חולק על רבא וטוען ש"התם גברא זילא הוא, הכא גברא שביחא הוא". מהי טענתו של אביי?

רש"י (ד"ה התם וד"ה הכא) מפרש את הטענה באופן מעט טכני:

"התם גברא זילא הוא - שכבר נקטעה ידו ואפי' תחילת דמיו שאומדין עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל.
הכא גברא שביחא הוא - ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא יפה עכשיו שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידיו".

כלומר, טענת אביי היא שהאומדן בנידון דידן יהיה בפועל גבוה מזה שבדיני נזיקין. זאת משום שבדיני נזיקין שמין את האדם לאחר שכבר נקטעה ידו, וממילא הנטייה היא להחסיר מן השומה של ערכו הקודם. לעומת זאת, במקרה שלנו שמין את האדם כשהוא שלם ואומדים את הפער שבין ערכו העכשווי ובין ערכו לאחר כריתת ידו כגדול יותר משום ש"אין רואין אותו מזולזל".

פירושו של רש"י קשה, הן משום שהוא מעורר קשיים בהמשך הגמרא (עיינו בתוס' ד"ה התם) והן משום שקשה להבין לפיו מהי בעצם הטענה של אביי. ניתן לפרש את דברי אביי באופן שונה, מתוך הבנה שאביי ורבא נחלקו מחלוקת עקרונית באופן האומדן הראוי בנידון דידן.

לדעת רבא, כאשר האדם הקדיש את דמי ידו, יש להעריך את מידת הפגיעה בערכו של האדם אם יכרתו את ידו. אביי חולק על כך באופן עקרוני. לדעתו אין לאמוד את הפגיעה של היעדר היד באדם, אלא את ערכה החיובי של היד כאשר היא מחוברת לגוף. משום כך הוא סובר שיש לדון את האדם כמי שגופו שלם לחלוטין אלא שאחת מידיו שייכת לאדם אחר. יתרונו של אומדן זה הוא שהוא משקף את ערכה של היד עצמה כפי שהיא, ולא השלכות עקיפות של כריתת היד.