דילוג לתוכן העיקרי

מטות | הביקורת על בני גד ובני ראובן

קובץ טקסט

בקשתם של בני גד ובני ראובן הכעיסה מאוד את משה רבנו והזכירה לו את חטא המרגלים. ואולם, לאחר הצעתם לעבור חלוצים לפני המחנה והסכמתו של משה לכך מתקבל הרושם שיושרו ההדורים, ושוב אין למשה מאומה נגד בני ראובן וגד.

ברם, לא כך פני הדברים במדרש (במדבר רבה כב ז):

'ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד' - שלוש מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן - נטל חמדת כל העולם: זכה בחכמה - זכה בכל, זכה בגבורה - זכה בכל, זכה בעושר - זכה בכל.

אימתי? בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה, אבל גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום...

ומתנות אלו, בזמן שאינן באין מן הקב"ה - סופן להפסק ממנו. שנו רבותינו: שני חכמים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מעובדי כוכבים, אחיתופל מישראל ובלעם מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם, וכן שני גבורים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, שמשון מישראל וגלית מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם, וכן שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, קרח מישראל והמן מאומות העולם, ושניהם נאבדו מן העולם. למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם.

וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן, שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים... ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם. מנין? ממה שכתוב בתורה 'ומקנה רב היה לבני ראובן' וגו'.

יש בדברי הביקורת של המדרש שלוש נימות שונות:

א. בני ראובן ובני גד ייחסו את נחלתם לעצמם, ולא לקב"ה. כביכול הם 'חטפו' את ארצם, ולא קיבלו אותה במתנה מהקב"ה. מעניין לציין בהקשר זה כי הירושלמי (ביכורים פ"א ה"ח) מביא ברייתא הלומדת את הדין שאין מביאים ביכורים מעבר הירדן מן הפסוק " 'אשר נתתה לי' (דברים כ"ו, י) - לא שנטלתי לי מעצמי"!

ב. "ישבו להם חוץ מארץ ישראל" - בני ראובן ובני גד ניתקו את עצמם מארץ ישראל ולא רצו לשבת בה. אמנם יש בהלכה דיונים שונים על חיוב עבר הירדן במצוות התלויות בארץ, אך כבר כתב הרשב"ץ בתשובה (שו"ת תשב"ץ ח"ג סימן ר') כי הכול מודים שעבר הירדן היא ארץ טמאה, ואין השכינה שורה בה.

ג. "הפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם" - בני ראובן ובני גד ניתקו את עצמם מעם ישראל. בתחילה חשד משה בשני השבטים שחששו להיכנס לארץ בגלל פחד ממלחמות ומיושבי הארץ. בהסכם שהסכימו עם משה, שיעברו חלוצים לפני אחיהם, הסכם שאותו קיימו למופת, התפוגג החשד הזה והתברר כי לא זה היה המניע שלהם. ביקורתו החריפה של המדרש מתייחסת לכך שהמניע שלהם היה כלכלי: הם קרעו את עצמם מארץ ישראל ומעם ישראל בשל נימוקים אגואיסטיים של הצלחה כלכלית.

חלק מרכזי במצוות ישיבת ארץ ישראל הוא הישיבה דווקא במקום שבו זקוקים לחיזוק רוחני, ולא במקום שיש בו תורה די הצורך (אף שוודאי שגם במקום כזה מקיימים את המצווה). על כל פנים, ודאי ששיקולים של הצלחה, עושר וקריירה, אין צריך שיהא להם כל משקל שהוא בבחירת מקום מגורים.

לקח נוסף ניתן ללמוד מחלקו הראשון של המדרש: לעולם יראה אדם את הצלחתו בתחומים השונים כמתנה משמים, ואל ייחס אותה לחכמתו או לכשרונו. התורה מתנגדת להימנעות מיזמה ופעלתנות, אין היא גורסת שאדם צריך לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהקב"ה ירעיף עליו עושר. כדי להצליח ולהתקדם צריך אדם ליזום ולעמול, אך תמיד עליו לייחס את הצלחתו לקב"ה, ולא לכוחו ועוצם ידו:

גבורתו ועושרו של בשר ודם אינו כלום... ומתנות אלו, בזמן שאינן באין מן הקב"ה - סופן להפסק ממנו.

 


השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת מטות-מסעי תשנ"ד וסוכמה על ידי מתן גלידאי.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)