דילוג לתוכן העיקרי

מעמדה הייחודי של נחלת בני מנשה בגלעד ובבשן לפי הגרי"ז

קובץ טקסט


הגרי"ז סולובייצ'יק: הגולן הוא חלק מארץ ישראל![1]

על מעמדה הייחודי של נחלת בני מנשה בגלעד ובבשן[2]
 

א. מבוא - הבהרת מונחים

בשיעור זה נתבונן במעמדה הייחודי של נחלת מנשה בעבר הירדן אשר בגלעד ובבשן, שבחלקה חופפת לרמת הגולן שלנו היום. ננסה לעמוד על היבטים פרשניים, היסטוריים, רוחניים והלכתיים של יחסנו לנחלת מנשה, בתקווה שהדברים יגעו בנו וידברו אלינו, ויתנו לנו כלים ואורות להעמקת זיקתנו אליו. כדי להקיף את הנושא, הארכתי יותר מהרגיל.

נקדים תחילה כמה הקדמות הכרחיות:

1. השיעור יעסוק בנחלת מנשה אשר בעבר הירדן. מנשה נחל את נחלתו בבשן ובגלעד הצפוני (במדבר ל"ב, פסוקים ל"ג, ל"ט-מ'); הגלעד הדרומי ניתן לגד (יהושע י"ג, ל"א).

2. נחלה זו הייתה קודם לכן, רובה ככולה, בידי עוג מלך הבשן, שפרש שלטונו גם דרומה, עד עמון (במדבר כ"א, ל"ג-ל"ה).

3. המונח 'בשן' כולל בתוכו את חבל הארץ המשתרע (בהיקפו הרחב ביותר) מתחילת הרמה ממזרח לכנרת, עד עומק הרמה הסורית, לכיוון דמשק של היום, הרבה יותר מרמת הגולן הישראלית. בדרום הוא גובל בירמוך, ובצפון - בחרמון. (עיינו יהושע י"ב, פסוקים ד'-ה')[3].

4. ה'רמה' קרויה היום 'רמת הגולן' - במקורה הייתה 'גולן' עיר בבשן, מערי המקלט אשר הבדיל משה בעבר הירדן - "ואת גולן בבשן למנשי" (עיינו דברים ד', מ"א-מ"ג). אנו המרנו את שם חבל הארץ מ'בשן ל'גולן'. בשיעור נשתמש במונח הקדום - בשן, אך ברור שרוב הדברים האמורים בו אמורים ממילא גם לגבי הגולן של היום, וגם לגבי צפון הגלעד שבנחלת מנשה.

5. האם כל הבשן הוא אכן מחוץ לגבולות ארץ כנען המקודשים, שהתורה משרטטת אותם בפרשת מסעי (במדבר ל"ד, א'- ט"ו)? לא נדון בזה כאן, אך חלק נכבד מן הדיון תלוי בפירוש הפסוק "וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה" (שם, פסוק י"א). לא ברור לנו מהיכן בדיוק יורד הגבול, ומהו הציר בו הוא עובר, וגם מובנו של הביטוי "כתף ים כנרת קדמה" אינו ברור. אם הוא מתפרש על הרמה שממזרח לכנרת, הרי שהרמה גופה היא מחוץ לארץ כנען. אמנם יש סיבות טובות לחשוב כך, אך יש גם החולקים וסוברים שחלקה המערבי של הרמה הוא בכלל נחלת נפתלי, וגם לכך כמה ראיות. בדיוננו נתייחס לבשן באופן כללי - לאותם חלקים שהם בודאי בידי מנשה, יהיו היכן שיהיו באזור הבשן והגלעד.
 

ב. בני גד וראובן מול חצי המנשה בבקשת הנחלה בעבר הירדן ובנתינתה

בני גד ובני ראובן פונים אל משה רבנו בבקשה לנחול את נחלתם בארץ גלעד וארץ יעזר:

(א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה:
(ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר:
(ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן:
(ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה:
(ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן: (במדבר פרק ל"ב)

לאחר בקורתו הקשה של משה והבהרת כוונתם, מאמץ משה את הצעתם, ומתנה עמם את התנאים הידועים (עיינו שם פסוקים ו'-כ"ד). לאחר האשרור בפני כל העם (כ"ח), מתארת התורה כיצד נתן להם משה את עבר הירדן, אך אז נוסף לפתע גם חצי שבט המנשה:

(לג) וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב: (שם).

הופעת שבט מנשה בין נוחלי עבר הירדן מפתיעה, שכן לפי האמור למעלה הוא לא ביקש ממשה לנחול שם, וגם לא נאמר שהיה לו מקנה רב כמו שני השבטים. מדוע, אם כן, נותן משה לבני מנשה נחלה בעבר הירדן? זאת ועוד: בני גד ובני ראובן בקשו נחלה בעבר הירדן תמורת נחלתם בארץ כנען, וקיבלו זאת; אך בני מנשה מקבלים נחלה נוספת על נחלתם (עיינו יהושע י"ז, א'-י"א), ומדוע זאת? ועוד: לפי פשוטו של מקרא, התנאי שמשה עשה עם שני השבטים איננו חל גם על בני מנשה, שהרי הם לא היו בשום שלב משלבי ההסכמה, ולא נאמר שהם השתתפו בה, ואם כך - הרי הם מקבלים נחלה בלא סיבה. כלומר - לא רק שהם מקבלים מנה כפולה, אלא הם גם מקבלים אותה ללא כל התחייבות מצידם?!

בדברינו להלן ננסה להשיב על שאלות אלה, ומתוך כך נדון במעמד המיוחד של נחלת חצי המנשה בארץ ישראל.[4]
 

ג. הכיבוש וההתנחלות בעבר הירדן של בני גד וראובן מול חצי המנשה

עיון בסדר הכיבוש וההתנחלות בעבר הירדן מגלה שהפער בין שני השבטים לבין חצי המנשה ממשיך להתקיים. אם יכולנו לחשוב שההבדל ביניהם מתמצה בבקשה ובמניעיה, אך בשעה שהם נוספו על שני השבטים הושווה עניינם ומעמדם, הרי שקריאה בהמשך הפרשה מגלה שכיבוש נחלת מנשה והנחלתה שונה לגמרי מהמקבילה אצל שני השבטים.

תיאור הנחלת בני גד ובני ראובן את ארצותיהם הוא פשוט:

(לד) וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר:
(לה) וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבֳּהָה:
(לו) וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן:
(לז) וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם:
(לח) וְאֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ: (במדבר פרק ל"ב).

כיבוש ארץ יעזר וארץ גלעד, בה התנחלו שני השבטים, כלל אינו מתואר. ומדוע? מפני שעל הכיבוש כבר למדנו למעלה, בפרשת חוקת (כ"א, ל"ג-ל"ה). בקשת שני השבטים באה בעקבות הכיבוש, ולאחר שמשה הסכים - לא נותר להם אלא לבנות את עריהם. התורה מוסיפה ואומרת (בפרשתנו, בפרק ל"ב) שהבונים גם נתנו שמות לערים שבנו, אך היא איננה מפרטת את השמות.

נפנה לתיאור הכיבוש וההתנחלות אצל חצי המנשה:

(לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ:
(מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ:
(מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר:
(מב) וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ: (במדבר פרק ל"ב).

יש לשים לב כאן לכמה נקודות:

א. התורה פותחת בתיאור הכיבוש, שהיה חסר לחלוטין אצל שני השבטים. ובאמת, כיצד עלינו להבין תיאור זה? האם מדובר בשטח שלא נכבש על ידי משה לפני כן? ואם כך - כיצד נתן להם משה נחלה שעוד לא נודע שנכבשה? בכל אופן, אצל מנשה מדובר על "לכידה", כלומר - כיבוש, ולא רק על התיישבות ("ויבנו") כמו שני השבטים.

ב. הכיבוש אינו כיבוש של כלל ישראל, אלא כיבוש של יחידים: בני מכיר, יאיר ונובח. עובדה זו תמוהה עוד יותר, מפני שהיא יוצרת רושם כאילו מדובר כאן בכיבוש פרטי.

ג. אחרי כיבוש בני מכיר, חוזרת התורה ואומרת שמשה נתן לו את הגלעד. אולם, לעיל כבר נאמר שמשה נתן לחצי שבט המנשה את נחלתם, ואם כך - מדוע החזרה?

ד. לאחר תיאור הכיבוש, מספרת התורה על קריאת השמות. כזכור, גם בני גד ובני ראובן נתנו שמות, אך הם לא צויינו. אצל בני מנשה נזכרים השמות, והם שמות האנשים הכובשים. רק אצל בני מכיר לא נזכרו השמות, אך ממקומות אחרים (למשל במדבר כ"ז, א') אנו יודעים שלמכיר היה בן ושמו גלעד (סבא של צלפחד), ואם כן - גם במקרה זה זהה שם האדם לשם המקום.
 

ד. היבטים נוספים של ייחוד נחלת חצי המנשה

עד כאן ראינו כי הכיבוש וההתנחלות של נחלת מנשה בבשן שונים בתכלית מזה של בני גד וראובן, אף שכולם הוזכרו יחד בפרשה אחת וכולם נמצאים ממזרח לירדן. אם נתבונן במעמדו של הבשן לפני הכיבוש, נגלה שגם מבחינה זו שונה מעמדו מזה של שאר עבר הירדן.

נביט תחילה בתיאור כלל ירושות עבר הירדן, על ידי עמי האזור, שבדברים פרק ב', ונלך מדרום לצפון:[5]

א. נחלת אדום, המשתרעת בערך מקו אילת מזרחה עד דרום ים המלח:

(ד) וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר וְיִירְאוּ מִכֶּם וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד:
(ה) אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר:

הר שעיר ניתן ירושה לעשיו, כלומר: בני עשיו ירשו אותו מידי עם אחר קדמון, וה' רוצה בירושתם. זהותו של אותו העם תתברר בהמשך.

ב. ארץ מואב, המשתרעת צפונה עד לארנון:

(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה:
(י) הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים:
(יא) רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כָּעֲנָקִים וְהַמֹּאָבִים יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים:
(יב) וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם:

ארץ מואב ניתנה בירושה מידי ה' לבני לוט, כמו הר שעיר לעשיו. כאן התורה מפרטת עוד, ומספרת שהעם הקדמון אשר ישב שם לפני כן הוא הרפאים, אשר בלשון מואב נקראו אמים. ובשעיר - משלימה התורה את הפרט החסר מן התיאור על אדום - ישבו החורים, אולי גם הם שבט מבין שבטי הרפאים.

ג. בני עמון, היושבים מצפון לארץ האמורי (היבוק), וממזרח לארץ יעזר, באזור הרמה המרכזית של ממלכת ירדן של היום:

(יח) אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב אֶת עָר:
(יט) וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה:
(כ) אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם זַמְזֻמִּים:
(כא) עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:
(כב) כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לִבְנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(כג) וְהָעַוִּים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים עַד עַזָּה כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתּוֹר הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם:

גם ירושת בני עמון את ארצם היא ירושה לגיטימית, ומידי ה' היא, וגם הם ירשו את הרפאים הקדמונים, שבלשון עמון נקראו זמזומים. התורה חוזרת ומשווה את נחלתם לירושת נחלת בני עשיו, כאילו שירושת עשיו היא דגם היסוד של כולם.

התורה משווה גם את ירושת עזה על ידי הכפתורים מידי העוים לירושות הקודמות (כ"ג), אך בהבדל אחד: לא נאמר שזו ירושה מאת ה', אלא שגם שם ירש עם חדש את העם הקדמון בן המקום.

ד. עם האמורי, היושב בין הארנון מדרום ליבוק בצפון:

(כד) קוּמוּ סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ וְהִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה:
(לא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ הָחֵל רָשׁ לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ:
(לב) וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה יָהְצָה:
(לג) וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹוקֵינוּ לְפָנֵינוּ וַנַּךְ אֹתוֹ וְאֶת בנו בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ:
(לד) וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד:
(לו) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל וְעַד הַגִּלְעָד לֹא הָיְתָה קִרְיָה אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ אֶת הַכֹּל נָתַן ה' אֱלֹוקֵינוּ לְפָנֵינוּ:
(לז) רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ כָּל יַד נַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹוקֵינוּ:

עם ישראל מצטווה לכבוש את האמורי; מדוע? מיהו בכלל האמורי הזה, ומה בינו לבין אדום מואב ועמון, שירושתם את ארצם נחשבת לגיטימית וירושתו את ארצו אינה כזו, ועם ישראל אמור להוריש אותה?

אנו יודעים מספר במדבר שסיחון מלך האמורי כבש את חלקה הצפוני של ארץ מואב, מידי מלך מואב הראשון (כ"א, כ"ו). חז"ל כבר אמרו שארץ מואב 'טהרה בסיחון' (גיטין לח.), כלומר נחלת מואב היא ירושתם החוקית, מאת ה', אולם, כיוון שהיא נכבשה והוחזקה בידי האמורי, ומואב לא יכול היה לקחתה בחזרה, מותר לעם ישראל לכבוש את ארץ האמורי. ואולי, לא רק מותר - אלא גם מצווה וחובה: ארצות הר שעיר, ממלכת ער (מואב), וארץ בני עמון ניתנו לאדום, מואב ועמון מפני שהם קרובי משפחתם של ישראל, וליתר דיוק: הם חלק מביתו וצאצאיו של אברהם אבינו. בברית בין הבתרים מבטיח ה' לאברהם את הארץ מנהר מצרים עד נהר פרת (בראשית ט"ו, י"ח-כ"א), ובכללה עשרה עממין, עוד לפני שהוא הודיע לו על הולדת יצחק. כבר רש"י הצביע על כל שההבדל בין שבעת העממים הנזכרים בכל מקום אחר בתורה, לבין עשרת העממים שבברית בין הבתרים, קשור בעבר הירדן ובנחלתן של שלוש האומות שירושתם לא תהיה בעת כיבוש הארץ הראשון:

את הקיני - עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים, והשלשה אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד, שנאמר (ישעיה י"א, י"ד) "אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם". (רש"י, בראשית פרק ט"ו, פסוק י"ט)

אחר כך, בברית המילה, ה' הודיע לו על הולדת יצחק (בראשית י"ז, ט"ו-י"ט), ובצמוד לכך הבטיח לו ה' את "ארץ כנען" (ח'). "ארץ כנען", כפי שכתבנו בשיעור קודם[6], היא הארץ הנמצאת ממערב לירדן, וגבולותיה הם גבולות התיישבות הכנעני. אם יצחק זוכה בארץ כנען, מי זוכה בכל חבלי הארץ שמעבר לה, ונכללים במרחב שמנהר מצרים עד נהר פרת? יש שתי אפשרויות לכך: או עם ישראל עצמו, אך אין לירושה זו מעמד כמו לארץ כנען, או עמים אחרים הקשורים באברהם מכוח היותו "אב המון גויים". עשיו ובני לוט - עמון ומואב - נחלו בעבר הירדן מכוח היותם משפחתו של אברהם וממשיכיו. ספר בראשית אף מתאר את תהליך ההתנחלות של עמים אלה:

(ל) וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו:
.....
(לו) וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן:
(לז) וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם:
(לח) וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ בֶּן עַמִּי הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם: (בראשית פרק י"ט).

פרשה זו מתארת, כידוע, את ראשית היווצרותם של העמים עמון ומואב, ממשפחת אברהם, אך היא מתארת בחדא מחתא גם את ראשית ההתיישבות של לוט ובניו בארצותיהם. לאחר חורבן סדום, הפך לוט, הפליט היחיד ממנה, למיישב הראשון של הארץ אשר ממזרח לסדום; כך מתחילה ההבטחה לאברהם להתקיים.

בהמשך הספר, מתוארת גם ההתנחלות של עשיו בהר שעיר:

(ו) וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו:
(ז) כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם:
(ח) וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: (בראשית פרק ל"ו).

עשיו יורש את ארץ אדום עוד בימי יעקב, ופורש מארץ כנען. תהליך דומה אירע כאשר לוט פרש מאברהם ועזב את ארץ כנען. יש שרואים כאן תהליך כפול של דחייה: דחייה מהעם והירושה, ודחייה מהארץ - שהרי הם נאלצים להתרחק. ואמנם, יש כאן דחייה מארץ כנען, אך אין היא דחייה מכל וכל: העמים הנדחים, אשר שייכים גם הם לבית אברהם, זוכים בנחלתם, אמנם רק במעגל החיצוני של הארץ, המקיף את ארץ כנען, אך הם נמצאים בגבולות ארץ ההבטחה של ברית בין הבתרים.

ונחזור לראשית הטענה: עבר הירדן נועדה לירושת צאצאי אברהם הנדחים; יש להם זכות בארצם, ולעם ישראל אסור לפגוע בהם. המואבים איבדו חלק מירושתם לאמורי, ועתה מוטל על עם ישראל להשיב את הנחלה לזרע אברהם; הדבר איננו מעשה רשות בלבד, אלא אף חובה - לרשת את חבלי הארץ שבגבולות ההבטחה.
 

ה. הגלעד והבשן שבממלכת עוג

כיבוש הבשן

כעת הגענו ליעדנו, ונקרא את תיאור כיבוש ממלכת עוג:

(א) וַנֵּפֶן וַנַּעַל דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתֵנוּ הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי:
(ב) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תִּירָא אֹתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן:
(ג) וַיִּתֵּן ה' אֱלֹוקֵינוּ בְּיָדֵנוּ גַּם אֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן וְאֶת כָּל עַמּוֹ וַנַּכֵּהוּ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד:
....
(ו) וַנַּחֲרֵם אוֹתָם כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ לְסִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַחֲרֵם כָּל עִיר מְתִם הַנָּשִׁים וְהַטָּף:
(ז) וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ:
(ח) וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן:
(י) כֹּל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן עַד סַלְכָה וְאֶדְרֶעִי עָרֵי מַמְלֶכֶת עוֹג בַּבָּשָׁן:
(יא) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ:

גם ארץ עוג נתונה לכיבוש של בני ישראל, אולם למי היא נועדה לפני כן? ארץ האמורי, כפי שלמדנו, הייתה שייכת למואב וניתנה לישראל, בגלל כיבוש מואב על ידי האמורי. אך למי שייכים הגלעד והבשן? ההסבר ניתן בפסוק י"א: "כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים": עוג הוא המלך היחיד שנותר מהמלכים הקדמונים השייכים לשבטי הרפאים. כזכור, ישבו הרפאים בכל עבר הירדן, גם באזורים של ממלכות מואב ועמון, ואולי גם באדום, אך ארצותיהם נכבשו בידי העמים צאצאי אברהם אבינו. עוג הוא השריד הבודד להתיישבות קדומה זו. למי נועדה ממלכת עוג על פי התכנון המקורי? ראינו, כי כל עבר הירדן ניתן לבני אברהם שאינם מזרע יעקב אבינו, ונחלת מואב נכבשה רק מפני שכבר נכבשה לפני כן בידי סיחון. אך מה באשר לבשן? בספר בראשית לא מדובר כלל על התיישבות בבשן. לכאורה, נופל הבשן בין הכסאות: מחד גיסא, אין הוא בכלל ארץ כנען; מאידך גיסא, אין הוא מיועד לירושת העמים האחרים מבית אברהם. ולמי הוא מיועד? אף שעדיין אין בידינו תשובה לשאלה זו בשלב זה, מותר לנו לשער שהיא קשורה, אולי, לייחודיותו של הכיבוש וההתנחלות של מנשה בספר במדבר.

תיאור ההתנחלות בספר דברים

משה רבנו ממשיך (בפרק ב' של ספר דברים) לתאר את הנחלת עבר הירדן. ההבחנה המפורטת בין ראובן וגד לבין מנשה חסרה כאן, כשם שחסר כל התיאור של בקשתם והתנאי שמשה התנה עימם. נצטט את הפסוקים בהם משה מדבר על כך, ובד בבד נראה את מבנה לפסוקים:

א1. (יב) וְאֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת יָרַשְׁנוּ בָּעֵת הַהִוא מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וַחֲצִי הַר הַגִּלְעָד וְעָרָיו נָתַתִּי לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי:
ב1. (יג) וְיֶתֶר הַגִּלְעָד וְכָל הַבָּשָׁן מַמְלֶכֶת עוֹג נָתַתִּי לַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה כֹּל חֶבֶל הָאַרְגֹּב לְכָל הַבָּשָׁן הַהוּא יִקָּרֵא אֶרֶץ רְפָאִים:
ג. (יד) יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
ב2. (טו) וּלְמָכִיר נָתַתִּי אֶת הַגִּלְעָד:
א2. (טז) וְלָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי נָתַתִּי מִן הַגִּלְעָד וְעַד נַחַל אַרְנֹן תּוֹךְ הַנַּחַל וּגְבֻל וְעַד יַבֹּק הַנַּחַל גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן: (דברים פרק ב').

התיאור בנוי במבנה כיאסטי מובהק: אברים א1 וְא2 מתארים את ההתנחלות של בני גד ובני ראובן; אברים ב1 וְב2 מתארים את כיבוש הגלעד בידי בני מכיר, ואבר ג מתאר את כיבוש הבשן בידי יאיר בן מנשה[7].

בכל אופן, ברורה מן התיאור ההבחנה בין ראובן וגד מצד אחד, לבני מנשה מצד שני. אין לה כאן הסבר כמו בבמדבר, כלומר לא נראה שהיא קשורה למניעים או להיסטוריה של השבטים עצמם, אך ברור שמשה מדגיש שיש שתי נתינות: לשני השבטים לבדם, ולחצי מנשה לבדו[8].

נסכם את העולה עד כאן:

העיון בספר במדבר ובספר דברים גם יחד מצביע על הבדל במעמדה של נחלת מנשה לעומת נחלות בני גד ובני ראובן. בספר במדבר ההבדל הוא מצד השבטים עצמם, מניעיהם, תהליך הכיבוש וההתנחלות ויחסם אל ארץ נחלתם. בספר דברים ההבדל הוא במעמדה היסודי של הארץ, כשחבלי הארץ שנועדו לראובן וגד שייכים היו במקורם למואב, ואילו הבשן והגלעד נשארו בידי הרפאים הקדמונים, ולא נודע למי נועדו.
 

ו. הסברי המפרשים על הייחוד של התנחלות מנשה בגלעד ובבשן

כמה דרכים למפרשים בסוגיה זו:

ראב"ע (במדבר, ל"ב, ל"ב) פירש שהכתוב לא הזכיר בהתחלה את חצי המנשה מפני שהוא חצי שבט בלבד, ואיננו חשוב כדי להזכירו.

הרמב"ן הסביר כך:

ולחצי שבט מנשה בן יוסף. מתחלה לא באו לפניו שבט מנשה, אבל כאשר חלק הארץ לשני השבטים ראה שהיא ארץ גדולה יותר מן הראוי להם ובקש מי שירצה להתנחל עמהם, והיו אנשים משבט מנשה שירצו בה, אולי אנשי מקנה היו, ונתן להם חלקם. (במדבר ל"ב , ל"ג).

לדעתו, הסתפחות בני מנשה היא עניין טכני בלבד, הנובע מגודלה העצום של ארץ הבשן ומרצונם של כמה מבני מנשה לנחול שם.

תשובותיהם של הראב"ע והרמב"ן אינן מספקות מענה לכל התמונה, ממנה נראה כי לנחלת מנשה יש מעמד שונה לחלוטין מזה של בני גד ובני ראובן, ולא שהם נספחים לשני השבטים.

כיוון אחר הציע חזקוני, לפיו הנחלת בני מנשה בעבר הירדן היא עונש:

אלא על ידי שאביהם גרם להם לשבטים שקרעו בגדיהם במעשה הגביע (בראשית מ"ד, י"ג), ניתנה לו נחלתו בשני חלקים בעבר הירדן. (חזקוני, שם).

גם על דבריו ניתן לומר שהעיקר חסר מן הספר.

בדרך שונה לחלוטין הלך הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' לספר דברים (פרק ב', פסוק ט"ז), ונקדיש לדבריו מקום מיוחד בשל יופיים וחשיבותם. הנצי"ב מקשה שלוש קושיות:

ולראובני ולגדי וגו'. (א) אין סדר הספור מכוון. בפס' י"ב החל בנחלת ראובני וגדי והפסיק הענין והחל בנחלת שבט מנשה ואח"כ סיים בנחלת הראובני והגדי ולאו דבר ריק הוא; (ב) אלא נראה עפ"י שיש להתבונן עוד שהרבה משה רבינו חלקת חצי שבט מנשה הרבה לפי ערך שני שבטים אלו; (ג) וגם לא התנה עמם מתנאי בני גד ובני ראובן. (העמק דבר, דברים ג' ט"ז).

השאלה הראשונה נוגעת לסדר הפסוקים התמוה בדברים, שהערנו עליו קודם כשתיארנו אותו כמבנה כיאסטי, אך לא הצענו הסבר מדוע אין הכתיבה ישרה ופשוטה: תחילה שני השבטים, ולאחר מכן מנשה. השאלה השנייה היא על גודלה העצום של נחלת מנשה, שהיא ללא שום יחס לנחלות האחרות. השאלה שלישית עוסקת בכך ששבט משנה לא התחייב בתנאים המיוחדים של בני ראובן וגד.

נתבונן בתשובתו של הנצי"ב:

.... ועל כרחנו היה בזה כונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעבר הירדן.

הנצי"ב מניח הנחה מתודולוגית: אם לא נכתב שבני מנשה ביקשו נחלה עם שני השבטים, כנראה שלא רק שהם לא הגיעו עימם עובדתית, אלא שסיבת התנחלותם הייתה שונה מהותית. הוא מציע שבעוד ששני השבטים התנחלו מסיבות כלכליות, חצי מנשה נשלח לעבר הירדן בשליחותו של משה, כדי למלא חסרון שזיהה שם:

ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כח התורה מעט... על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם. וכתיב "מני מכיר ירדו מחוקקים" (שופטים ה', י"ד), היינו גדולי תורה ראשי ישיבות כמו שמפורש בסנהדרין (ה.) על הא דכתיב "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מ"ט, י'): "אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים". וכן היה בכל דור. .....והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן. ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. ...וזהו סדר הפס' שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת בני גד ובני ראובן ולא יכול לגמור עד שדבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם. אז ידע משה לגמור חילוק נחלת בני גד ובני ראובן. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואח"כ סיפר להם העניין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא כי בזה תלוי חיי ישראל.

על פי הנצי"ב, בני מנשה נשלחו כדי להיות המרכז הרוחני להתיישבות בעבר הירדן, שהיה לה בסיס ארצי אך לא רוחני-תורני. לכן הציע להם משה תמריצים מיוחדים, הקל עליהם בחקיקה וכדומה.

פירושו של הנצי"ב יפה וראוי למי שאמרו, אך עדיין לא נחה דעתנו, מפני שאף שעיקר דיונו מבוסס היטב על פשט המקראות, הרי גופו של הסברו "פורח באויר" תרתי משמע, כלומר אין במקרא זכר לשליחות הזו של מנשה, ואף יותר מכך: נקודה מרכזית אותה העלינו קודם היא שבני מנשה הלכו מעצמם, אך הנצי"ב הופך את הקערה על פיה וטוען שהם דווקא נשלחו על ידי משה, ובכך סותר פירושו את פשוטו של מקרא, וצ"ע.
 

ז. הצעה אחרת לקריאת פרשת התנחלות בני מנשה בעבר הירדן

הכיבוש הקדום של בני מנשה

כל הפירושים שקראנו עד כה הניחו שהתיאור בפרשתנו של התיישבות חצי המנשה עוקב מבחינה כרונולוגית לתיאור בקשת בני גד ובני ראובן, ולכן הם חיפשו את הסיבה לכך שבני מנשה קפצו על העגלה. אולם, ייתכן שעלינו לקרוא את הפרשה אחרת.

התורה מתארת את כיבושי הגלעד והבשן ככיבושים עצמאיים: "וילכו בני מכיר בן מנשה גלעדה וילכדוה" (במדבר ל"ב, פסוק ל"ט); "ויאיר בן מנשה הלך" (שם פסוק מ"א); "ונבח הלך" (מ"ב). מתי אירעו כיבושים אלה? האם הדעת נותנת שמליציות פרטיות ערכו מסעות כיבוש תחת הנהגתו של משה? כיצד תיאור זה משתלב עם כל תיאורי הכיבוש האחרים - הן של משה הן של יהושע, שהם כולם ממלכתיים?

נראה, כי יש להציע קריאה שונה של הפרשה. כיבושי בני מנשה לא אירעו באותו פרק זמן של כיבושי עבר הירדן, אלא קדמו להם, וייתכן שאף בזמן רב - אולי בזמנו של יוסף או בזמן אחר מהזמנים בהם יכלו ישראל להגיע לארצם. לא ניתן לדעת בדיוק מתי התרחשו אירועים אלו, וגם אין לדעת בדיוק מה עלה בגורלה של אותה התיישבות, אבל כאשר משה רבנו הגיע לעבר הירדן כבר היה ידוע לכולם שנחלה זו הייתה מיושבת על ידי בני מנשה. ייתכן שבני מנשה עצמם חזרו להילחם במקומות שהיו בעבר בידם, וייתכן שצבא ישראל כולו שיחרר את השטחים שהיו בעבר בידי מנשה, אך דבר אחד ברור: משה נתן להם את הנחלה שהוחזקה זה מכבר כנחלתם. והדברים פשוטים: אם נחשוב שמלחמות בני מנשה היו לאחר חלוקת עבר הירדן לבני ראובן וגד, קשה להבין מה אירע לנצחון הגדול על עוג מלך הבשן, עליו קראנו בפרשת חוקת: מדוע עליהם ללכוד ערים שמשה וצבא ישראל כבר לכדו? ועוד, גם השמות הנזכרים - "יאיר", ו"בני מכיר" מעידים שמדובר בזמן קדום, שהרי הם בני מנשה או נכדיו[9]. גם לשון התיאור: 'יאיר - הלך' וְ'נובח - הלך', מחזקת כיוון זה: בנין קל בעבר משמעו בדרך כלל הלך זה מכבר, בעבר הרחוק, ולא בעבר שאנו עומדים בו[10].

אם יתמה הקורא - מה לבני מנשה בארץ ישראל בזמן היותם במצרים, נענה ונאמר לו: אדרבה, דווקא משום שהיו במצרים, ולא זכו לאורה של ארץ ישראל, דרשו אותה והורישו אותה. ראיה מפתיעה לזיקה של בני יוסף אשר במצרים לארץ ישראל, מספק לנו ספר דברי הימים:

וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ:
(כא) וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם:
(כב) וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ:
(דברי הימים א' פרק ז').

לפי האמור כאן, מחזיקים בני אפרים מקנה בארץ ישראל, והם אף נהרגו באחד ממסעות המקנה שלהם. לפי הצעתנו, גם בני מנשה אחזו להם נחלות בעבר הירדן, והם חזרו אליהן עם כלל ישראל בעת כיבוש הארץ[11].

הפתרון לבעיות שהעלנו

אם כנים דברינו, הרי יש בידינו תשובות לשאלות ששאלנו. אכן, עניינם של בני מנשה שונה לחלוטין מזה של גד וראובן, אך בגלל שהתורה רצתה להציג את ההתנחלות בעבר הירדן במסגרת ספרותית אחת, היא צירפה שני עניינים שונים. האינטרס של בני מנשה אינו כלכלי, אלא הם חפצים להיאחז באדמתם ולהקים מחדש את נחלתם. מובן כי התנאי שמשה התנה עם בני גד וראובן איננו שייך לגביהם, שכן אין הם נוחלים מחוץ לנחלת ישראל, ואין כלל חשש שיפגעו במוראל הלאומי, ולהיפך: התנחלותם היא סמל לדבקות של שבט בארצו ובנחלתו. מובן גם מדוע אין מדובר על כל השבט, משום שאין כאן קביעה מלמעלה של משה, אלא אישור של המצב הקיים בו לשני בתי אב (יאיר ומכיר, ואולי חלק מבתי האב הנוספים) הייתה זיקה לנחלות אלה, ולאחרים - לא, ומי שהיה שם קודם לכן התיישב שם.

ייתכן שיש בידינו תשובה גם לשאלת הייעוד המקורי של הבשן: ארץ כנען שממערב לירדן נתקדשה בקדושה עצמית, ללא קשר למי שמוריש אותה ויושב בה בפועל. ארצות עבר הירדן, למעט הבשן, התחלקו בזכות לעמים מזרע אברהם, והן יכולות להיות מיושבות גם על ידי ישראל, לאחר שתפקע זכותן. הבשן, לעומת זאת, פתוח ועומד הוא, שכן מראש הוא לא נתחלק לעם אחר, ואזי הוא התקדש תחילה באתערותא דלתתא של בני מנשה הדבקים בארץ, ולבסוף בנתינתנו של משה. אין כאן כיבוש מאוחר, כמו בשאר עבר הירדן, אלא יחס מוקדם וראשוני אל הארץ.

בכיוון זה, או קרוב אליו, הלכו כמה מקדמונינו. אברבנאל פירש כך:

ויש אומרים שיוסף עליו השלום קנה אלה הערים בזמן הרעב של מצרים, ואחרי מותו לקחום עמון וזולתם ועתה גברה יד ישראל עליהם ושבו הערים לישראל ושאלו בני מכיר ירושת אימם. (אברבנאל סוף מטות).

מבחינה עקרונית הסברו קרוב לדברינו, וגם הוא מציע שהזיקה לערי המנשה בגלעד ובבשן היא זיקה קדומה, אלא שהוא תולה אותה ביוסף. אנחנו הצענו לקרוא את המסופר על לכידת הערים כמתרחש בתקופה קדומה, ולפיכך - צאצאי מנשה הם כובשי הערים.

כך במפורש הציע מפרש קדמון, הידוע כתלמיד רס"ג:

ומכיר אבי אמו היה ראש ואב לגלעד, ויאיר תפש לגלעד אחריו ולפיכך נקרא על שם אבי אימו ועל שם הנחלה שתפשו בימי שלטונו על יוסף שהיה מלך על הארץ. וכשמת יוסף ואחיו נתחזקו האומות ותקפו גויים עליהם, ולקחו מידם וישבו בהם, עד שבאו בארץ ישראל. ולפיכך נתאוו בני מכיר לשבת בארץ הגלעד ובתפושת אביהם נתנה משה להם....דע לך באר היטב כי אותם הדברים של חומש של מכיר ושל יאיר ושל נבח ספורות לשעבר הן, כי מכיר ויאיר ונבח לא לקחו כלום במדבר[12]. (פירוש לדברי הימים א', המיוחס לתלמיד רס"ג).

שמחתי מאוד לגלות פירוש זה[13], מפני שהוא מציע פתרון שלם ויפה לשאלת התנחלות מנשה, כמו שהצענו למעלה.
 

ח. מעמדה ההלכתי של נחלת מנשה בבשן ובגלעד

הבנת המעמד המיוחד של נחלת מנשה בעבר הירדן מבחינה פרשנית ומהותית, יכולה להאיר גם על המישור ההלכתי של מעמדה, ונתייחס בקצרה לשתי בחינות הלכתיות.

א. במשנה נאמר כך:

ואלו מביאין וקורין: מהעצרת ועד החג, משבעת המינין, מפירות שבהרים, מתמרים שבעמקים ומזיתי שמן שהן מעבר לירדן; רבי יוסי הגלילי אומר: אין מביאין ביכורים מעבר לירדן, שאינה ארץ זבת חלב ודבש. (בכורים, א', י').

התנאים נחלקו האם פירות עבר הירדן חייבים בבכורים. לפי הנאמר במשנה, חולק ר' יוסי הגלילי על תנא קמא בגלל ששבחה של ארץ ישראל, שהיא 'ארץ זבת חלב ודבש', אינו יכול להיאמר על עבר הירדן - שהיא אולי ארץ מקנה, אבל לא זבת חלב ודבש.[14] בירושלמי על המשנה דנו בשיטה זו, והביאו מקור שונה לפטור עבר הירדן מבכורים:

תני: "אשר נתתה לי" (דברים כ"ו, י') - לא שנטלתי לי מעצמי. (תלמוד ירושלמי, מסכת ביכורים, ו., הלכה ח).

כלומר: במקרא בכורים אנו משבחים את ה' על הארץ שהנחילנו, והרי עבר הירדן אינה מתנת ה' אלא תוצאה של בקשת השבטים. הגמ' אומרת שיש נפקא מינא בין המקורות:

מה ביניהון? אמר רבי אבין חצי שבט מנשה ביניהון. מאן דאמר 'אשר נתת לי ולא שנטלתי מעצמי' - חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. מאן דאמר 'ארץ זבת חלב ודבש' - אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש.

(שם).

כלומר: מבחינת איכותה של הארץ, אין הבדל בין ארץ סיחון וארץ עוג, וכולן אינן בהגדרת 'ארץ זבת חלב ודבש', שכן הן אינן בתוך שירטוט הגבולות של ארץ כנען. אולם, אם על ארץ סיחון אין לומר "אשר נתת לי ה'", אזי על ארץ עוג, שניתנה למנשה, אפשר לומר כך. כלומר, בירושלמי הבחינו במדוייק בין סיפור הדברים על ראובן וגד, לבין הסיפור על מנשה. לדידו של הירושלמי, אין זה משנה האם הייתה להם סיבה קדומה או לא: נחלתם ניתנה להם לא מפני שהם ביקשו זאת, אלא מפני שמשה רצה לתת להם אותה, ובודאי במצוות ה' הוא עשה כך[15].

ב. ראינו כי על פי ספר דברים יש הבדל בין מעמדם הבסיסי של ארצות סיחון ועוג: ארץ סיחון הייתה אמורה במקורה להיות שייכת למואב, ואילו ארץ עוג לא ניתנה לירושה לאף עם. מה היה מעמדה של ארץ סיחון, אילו לא היו בני גד ובני ראובן דורשים אותה? לכאורה, כיוון שהיא לא הייתה אמורה להיות מחולקת לשבטים, היא הייתה צריכה להישאר בידי "המדינה", ואולי היא הייתה ניתנת לבעלי זכות מיוחדת, אך בכל מקרה - לא לשבטים. ומה באשר לארץ עוג? נקרא את דברי הגרי"ז סולובייצ'יק בפירושו לתורה (על אתר):

והמבואר בזה דהנה מה היה צריך להיות עם עבר הירדן אם לא היו נותנים אותה לבני גד ולבני ראובן? ...וצריך לומר דהיה שייך לכל ישראל וגם הכהנים היו זוכים בה. אבל חצי שבט המנשה שהם קיבלו ארץ עוג כדכתיב בדברים: "ההוא ייקרא ארץ רפאים" (דברים ג', י"ג), ופירש רש"י (במקום): "היא אותה שנתתי לאברהם", הרי שנכרת עליה ברית הארץ, וארץ זו הייתה מצד הדין צריכה להיות בחלוקת הארץ, רק שנתחדשה ההלכה שייתנו אותה לחצי שבט מנשה בלי גורל וחלוקה, אבל בעצם דינה הרי היא כארץ ישראל ולכן לא התנו עמהם כלל וכלל.

כלומר: בעוד שארץ סיחון שבידי שני השבטים התווספה על ארץ ישראל כבונוס, אך היא הייתה אמורה במקורה להיות בידי מואב, ולכן אין בה דין חלוקה לשבטים, ארץ עוג, מפני שלא ניתנה לאף עם אחר, הרי היא כארץ ישראל לכל דבר; לולא מעשה מנשה וזיקתו אליה, היא הייתה מופיעה במסגרת חלוקת הנחלות בפרשת מסעי כמו שאר ארץ ישראל.
 

ט. סכום

לפי דברי הגרי"ז, נחלת מנשה הייתה קדושה בקדושת ארץ ישראל מראשיתה, והתחדשה בה הלכה שהיא לא תתחלק לשבטים. ומדוע? לפי דברינו, בגלל זיקתם המיוחדת של בני מנשה ומלחמתם עליה הם זכו בה, כשם שזכה כלב בחברון ועתניאל בקרית ספר (עיינו יהושע ט"ו, י"ג-י"ט, ורש"י במדבר, פרק י"ג, פסוק כ"ב). אולי אהבתם של בני מנשה ומלחמתם עליה, היא שקידשה אותה בקדושת ארץ ישראל, אך מעמדה הראשוני היה פתוח: לעמים אחרים היא לא ניתנה, אך עדי עם ישראל עוד לא באה, ומעין 'תוספת ארץ ישראל' היא, ולחומרה: מי שמקבל עליו מרצונו קדושת השבת לפניה, חלים עליו דיני השבת מדין 'תוספת שבת', ומי שמקבל על עצמו קדושת ארץ ישראל על הבשן, חלים עליו דיני ארץ ישראל, ומקדשה בקדושת המקום. כשם שקדושת השבת אינה מתקדשת בכל זמן, אלא רק מפלג המנחה או מן השקיעה[16], אף קדושת ארץ ישראל אינה יכולה להתפשט בכל מקום, אך נחלת עוג בבשן מוכנה לה ומזומנה לה לקיים בה דין תוספת.

נמצא, שמבחינה מסויימת נוספה נחלת מנשה על ארץ ישראל, ומאוחרת לה; אך מבחינה אחרת, היא קודמת לה ומכינה אותה, שכן בה מתגלה הרצון הטבעי והמקורי, רצון דלתתא, הקודם למצווה, לקדש את הארץ ולהיות בה.

אין בידנו היום את כל הבשן, אך הרמה הקרויה רמת הגולן היא חלק ממנו, ומבחינות רבות יש קשר בין הזיקה המקורית אל הבשן, לבין זיקתנו היום. כאז כן עתה, יש כאן תוספת, ותוספת זו, שהזיקה הטבעית והמקורית אליה מקדשת את זיקתנו לארץ כולה, ואף מעמידה אותה במבחן.


[1] על פי דבריו המובאים בהמשך השיעור.

[2] שיעור זה, כמו אלה שלפניו, הוא תוצאה של שיעורים שלמדתי עם תלמידי וחברי בבית המדרש בקצרין אשר בגולן, ושל שיחות ארוכות עם ר' ד"ר חיים בן דוד, איש קשת, שביררתי עימו רבות מהסוגיות כאן. הוא הראני חלק מהמקורות המובאים כאן, והפרני ברעיונותיו. כמובן, התודה והברכה לו, והאחריות על הכתוב - עלי.

[3] מומלץ לעיין גם באטלס דעת מקרא עמ' 110, ובמפה שם בעמ' 111.

[4] הוראת הביטוי 'חצי המנשה' היא 'חלק מהמנשה', וכנראה היה זה חלק קטן יותר מהחלק שנחל ממערב לירדן.

[5] להבנת הדברים מומלץ לעיין באטלס דעת מקרא, עמ' 109.

[6] עיינו בשיעור בשבוע שעבר, פרשת פנחס.

[7] אפשר לדייק עוד ולומר שתיאור ההתנחלות בבשן מתחיל כבר בפס' י"ג ואז נקבל שלושה אברים סימטריים: ג1: "וכל הבשן ממלכת עוג" - באופן כללי; ג2: "יאיר בן מנשה" וכו' - בפירוט.

[8] מן התיאור כאן משתמעת גם הבחנה פנימית בין הגלעד, שניתן למכיר, לבין הבשן, שנלקח על ידי יאיר. על הגלעד נאמר שמשה נתן אותו למכיר, כמו שהוא נתן לשני השבטים את ארצותיהם. אך על חבל ארגב שבבשן נאמר כי יאיר "לקח" אותו וקרא אותו על שמו, ומכאן נראה שזוהי יוזמה פרטית. לאמיתו של דבר, הבחנה פנימית זו בין כיבושי מנשה משתמעת כבר בתיאור בפרשתנו, פרשת מטות:

(לט) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ: (מ) וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ: (מא) וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: (במדבר ל"ב).

מהתיאור כאן עולה שגם בני מכיר וגם יאיר הלכו ולכדו את עריהם בלי תמיכה של כל העם, אך על הגלעד - נחלת מכיר - נאמר כי משה נתן אותו למכיר, ואילו על חוות יאיר לא נאמר דבר כזה. משתמע מכך שרק הגלעד ניתן על ידי משה, ואילו חוות יאיר, המזוהות עם חבל ארגוב שהוא חלק מהבשן, נלקחו על ידי יאיר ללא קשר למשה.

[9] אין זו ראיה חותכת, שכן ייתכן שהייחוס מיוחס לראשי בית אב ולא לכובשים עצמם, אבל היא מצטרפת לראיות האחרות.

[10] גם ראיה זו מצטרפת אך אינה חותכת, כיוון שייתכן שהלשון "הלך" מוסבת על תיאור כיבוש הגלעד בידי בני מכיר - "וילכו בני מכיר", שבה לשון העבר היא רגילה, והתורה רוצה רק לומר שכל הכיבושים אירעו במקביל ולא לפני זמן רב.

[11] בפירוש המיוחס לר' יהודה הלוי על התורה נזכר הרעיון המפתיע הבא:

"אבי היה מוכיח מדברי הימים, שכל זמן שהיו ישראל במצרים היו לפעמים הולכים לארץ ישראל על קרקע יעקב אבינו והיו בונים שם כרכים; ואני סבור שדווקא זרע יוסף היו עושים, ולהן היה רשות מפרעה....".

[12] כדברינו, מדובר על סיפורים שאירעו בעבר, ולא על מלחמות שהיו בזמן נדודי ישראל במדבר.

[13] ושוב - התודה לר' חיים בן דוד.

[14] ובודאי היא מחוץ לגבולות ארץ כנען שהיא זבת חלב ודבש.

[15] דברי הירושלמי מתיישבים כפתור ופרח עם שיטת הנצי"ב הנ"ל, שהביא את הגמ' כסמך לשיטתו.

[16] עיינו ביאור הלכה על שו"ע או"ח, סימן רס"א, סעיף ב', ד"ה "מתחילת השקיעה".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)